כשאומרים לי אוכל אסייתי, האסוציאציה הראשונה שלי היא מסעדה סינית או יפנית. ככה זה היה משנות השמונים וככה זה נשאר. (מזל גדי, בחורה מקובעת). אוכל וויאטנמי לא ממש הכרתי וזו היתה הזדמנות טובה כשהוזמנתי לנסות את "וונג" – מסעדה וויאטנמית ברחוב רוטשילד 15 בתל אביב. המקום שנפתח לפני עשרה חודשים, עובד "בגובה העיניים" עם הלקוחות , כך לדברי לירון ברנר, אחד השותפים, כשהמטרה היא אוכל אותנטי, תוך הקפדה על פרודוקטים מיוחדים ובלעדיים, באיכות שלא נופלת ממה שאפשר למצוא בשלושת המסעדות האסיאתיות המובילות בארץ. המסעדה מלווה בייעוץ של אישה וויאטנמית העונה לשם "ואן" (ואף אחד לא מצליח לבטא את שם המשפחה שלה) כך שהמנות מייצגות נאמנה את המדינה.

הפתיחה היתה אפרטיף כמובן, עם טוויסט וויאטנמי – וודקה, סאקה, ומיץ אשכוליות, עם פירות. קליל מאד. בכלל, כל הקוקטילים הם טוויסט על משקאות מוכרים, בגירסה הוויאטנמית. כך טעמנו "ארבלטיני" – גירסה של מרטיני קלאסי עם כוסברה ,למון גראס ומיץ ליצ'י, קונמוחיטו- כמובן על בסיס המוחיטו הקלאסי, עם סקה ומלפפונים חיים, ומה שפחדתי לטעום – ה"צונמי"- משקה וודקה סאואר עם בזיליקום וצ'ילי שבא עם אזהרת חריפות מפילה (ולדעתי הבלוגר שטעם לא מצא את הדרך למכונית שלו אחר כך…).

הראשונים במנות הפתיחה היו שני סלטים –

סלט פאפייה ירוקה – רצועות דקיקות של פאפיה, צ'ילי, כוסברה, נענע, אצות היג'יקי ובוטנים קלויים שהוגשו עם קרקר אורז ביתי (39 שקלים)

סלט גוייגה – נתחי עוף במרינת ג'ינג'ר שום, על מצע כרוב, נענע, בצל סגול, כוסברה וצ'ילי ברוטב ליים, שום וג'ינגר (39 שקלים).

מבין שני הסלטים העדפתי יותר את הפאפייה פשוט כי ההרגשה היתה "פרשית" מאד – רעננה וקלה (והכמות מכובדת מאד). סלט העוף היה לי טיפה חריף.

בכלל, בענין החריפות- חריפות בצורת פלפלים אדומים וירוקים היא ענין די נפוץ באוכל הוויאטנמי, כך שרוב המנות לוו בפלפל זה או אחר. בתפריט יש אזהרות לגבי מנות חריפות, ולגבי קישוטים העשויים מפלפלים אדומים למשל, אנחנו, פולנים שכמונו, פשוט הסרנו אותם.  מעבר לזה למי שחובב חריף, ישנם גם רטבים אקסטרה חריפים שמוגשים בקעריות קטנות.

"קאי צ'יקן" היה מנה שהגיעה בהמשך והיתה הפייבוריטית שלי ממנות הפתיחה- נתחי פרגית צלויים על מצע אורז קרנץ'  עם שכבת יוגורט צאן ובצל ירוק מלמעלה (כמובן עם צ'ילי אדום). אוי, זה היה טוב. ה"רייס קייק" היה פריך אבל לא קשה, עם רמז של קרמליות וכל העונג הזה ב39 שקלים בתפריט.

"ואן ליבס רול"  – או בעברית "עלי גפן ממולאים" עם פראפרזה על שמה של היועצת הקולינרית, ממולאים בבקר עם למון גראס ומוגשים עם כבושים וויאנטמיים. (36 שקלים) – היה לי קצת קשה עם המנה הזו, קודם כל כי "עלי גפן ממולאים" לנצח מתקשרים לי עם מטבחים אחרים ולא אסיאתיים, וגם הבשר שבפנים עשה לי תחושה "קבבית" משהו. החמוצים היו חריפים.

"שרימפ דמפלינגס" היו מנה ששמחתי שיש בשולחן הרבה כאלה שנמנעים מפירות ים, מדובר היה בכופתאות מאודות עשויות בצק טפיוקה שקוף, שהגיעו עם רוטב לטבילה (36 שקלים לחמש יחידות). המנה היתה עדינה ונימוחה.

הבא בתור היה "אגרול וויאטנמי" 38 שקלים בתפריט לשרימפס ונתחי עוף עטופים בדף אורז שבאים עם שני רטבים – רוטב NEM (לימון, שום, צ'ילי ורוטב דגים) ורוטב בוטנים. למעשה, קיבלנו הוראות מדוייקות איך אוכלים את המנה- לוקחים עלה חסה, שמים עליו עלה נענע, מעל זה חתיכת אגרול, כורכים את הכל וטובלים ברטבים. לי זה יש עשה אסוציאציה ל"כורך" של פסח. מצד שני, זה היה הרבה יותר טעים מאוכל של פסח. אפשר לקבל את המנה גם בלי השרימפס למי שלא אוכל אותם, או אפילו בצורה צמחונית, עם טופו.

"ביף באן" היה הדבר הכי חמוד שהיה על השולחן, לחמניה המוגדרת כ"ענן" ובאמת פלאפית כמותו, מאודה וממולאת בבשר בקר שבושל שעות ארוכות ומוגש עם איולי אסייתי. אכלנו אותה כמו המבורגר (כמובן אחרי שהוצאנו את הפלפל החריף), והופתענו מהרכות והעדינות שלה. (38 שקלים לשתי יחידות משביעות). קצת מלכלך בגלל האכילה עם הידיים אבל מגבונים לחים פותרים את הבעיה. רק חשוב לאכול מעל צלחת.

כל אלה היו מנות ראשונות, ועכשיו הגיע הזמן לשלוש מנות עיקריות –

–         גא-ווי-גאו – נתחי פרגית מושחמים, ברוקולי ,ביבי תרד, בצל ירוק,זוקיני, שברי שום, רוטב חלב קוקוס חריף וסויה. (52 שקלים). פלפל חריף ענק ישב על המנה והוזז הצידה בעדינות. המנה הוגשה עם אורז לבן (עם קישוט פלפל חריף כמובן..) אבל האורז עצמו היה ניטרלי ככה ששמתי על הצלחת גבעת אורז ועליה כמה כפות מהמנה, וביחד זה יצר שילוב טעים ומשביע. במיוחד אהבתי את ה"קוקוסיות" המודגשת, כשהחריפות נספגת על ידי האורז כך שלא הפריעה. מבין שלושת המנות העיקריות, זו הבחירה שלי.

–         קונג צ'ו – מיקס פירות ים (שרימפס, קלמרי ודג לבן) בוק צ'וי ובצל ירוק, על מצע אטריות שעועית ברוטב צדפות סמיך (58 שקלים) – מבחר נאה של פירות ים, לי הרוטב היה בעל דומיננטיות של סויה, מה שהכביד לי קצת.

–         וויאטנמיז קווין- מנה מלכותית שמכילה כל טוב- אטריות טריות תוצרת בית, נתחי בקר בבישול ארוך, עם רצועות אייסברג דקיקות, פלפל ירוק חריף ולימון, ברוטב מתקתק חריף (52 שקלים). ההוראות אומרות לערבב את הכל כך שבכל נגיסה, הכל יאכל ביחד. הבעיה היתה שזו מנה חריפה- מסומנת ככזו בתפריט, ויותר מדי חריפה בשבילי – שוב, הפולניה הקלאסית. טעמים דומיננטיים שאמורים להתמתן על ידי החסה אבל אני וחברותי לשולחן מיהרנו לבקש הרבה מים לקירור הבערה…

לפני הקינוחים הגיע זמן השתיה החמה ואנחנו נחלקנו לשתי קבוצות- מבקשי התה שכובדו בתה יסמין ריחני בכלים יפיפיים, וחובבי הקפה שזכו לצ'ופר של אספרסו עם חלב מרוכז, שהאמת שהופתעתי כי אני יודעת שמשתמשים בזה יותר במטבח הלטיני ולא ידעתי על תפקידו במטבח המזרח הרחוק.

הקינוחים הם מתחלפים (וצריך לשאול את המלצר, גם על המחיר..) והקינוחים שאנחנו קיבלנו היו שניים

–         טפיוקה- פניני טפיוקה מבושלים בקרם קוקוס עם פירות ופיסטוקים

–         בננה מקורמלת (לא מטוגנת) עם קציפת יוגורט וסילאן.

שתי המנות היו מרעננות, לא יותר מדי מתוקות ושומרות על קלילות. מבין השתיים הבחירה שלי היא בטפיוקה פשוט כי כברזילאית טפיוקה היא משהו בסיסי עבורי ( בהבדל של הגשה עם פירות טרופיים מתוקים יותר).

מה שהיה נחמד הוא שלמרות שהארוחה ארכה כשלוש שעות וכללה המון מנות, עדיין התחושה היתה קלילה.

בזמן ביקורנו המקום היה מלא, כולל גם משפחה עם פעוט שיש לשבח את הוריו שחושפים אותו לטעמים שונים ולא רק "צ'יפס/ספגטי/פנקייק", כי אין סיבה שילדים לא יהנו מהטעמים האקזוטיים והמיוחדים של המזרח הרחוק.

כאמור להרבה מנות יש אפשרות לשינויים כמו הוספה או המנעות מפירות ים, גלוטן , חריפות וכו'.

 אתר הבית – http://www.vong.co.il/

ובפייסבוק- https://www.facebook.com/vong.israel