ארכיון

ארץ הפלאות ב"קיטשן מרקט"

אם מחפשים את חומרי הגלם הטריים ביותר, מהו המקום האידאלי למקם בו מסעדה? לשף יוסי שיטרית התשובה ברורה- מעל לשוק, מרחק הושטת יד מהירקות, הבשרים, פירות הים והדגים של שוק נמל תל אביב.

את חומרי הגלם האיכותיים הוא שילב בתפריט שכאילו יצא מ"אליסה בארץ הפלאות", והתוצאה – "קיטשן מרקט", מסעדה שמנותיה הן יצירות אומנות המשלבות טעמים יוצאי דופן, מרקמים והרבה דמיון.

הטיפ הראשון לחוויה מושלמת במסעדה הוא להתייעץ עם המלצרים ולהקשיב להם כשהם מפרטים בדיוק מה יש בכל מנה ומה דרך הכנתה. שמות המנות בתפריט מורכבים פשוט מרשימת המרכיבים הבולטים במנה, כמו "עלים טריים/ ריקוטה/ פיסטוק/ מלון" שהיא בעצם מנת סלט. המלצרים גם מבררים אם יש הגבלות תזונה כלשהן, אלרגיות או העדפות מיוחדות כדי להתאים את המלצותיהם.

בנוסף לתפריט הקבוע (תפריטי צהרים ותפריטי ערב) ישנו גם תפריט מנות ספיישל לפי חומרי הגלם שנמצאו בשוק באותו היום.

ומהן יצירות האומנות הטעימות שאכלנו? התשובה כאן.

הזהב של ערד.

שעה וחצי של נסיעה נינוחה מ"מדינת תל אביב" שוכנת ערד, עיר קסומה שהיא ממש לא רק תחנת עצירה בדרך לים המלח או לאילת, אלא אתר תיירותי גדול שכשמגלים כמה פעילויות ואוצרות יש בו, מבינים שצריך להגיע לפחות לכמה ימים כדי לקבל טעימה מהמקום.

רוצים דוגמאות? ביקרתי בעיר ליום אחד וטעמתי על קצה המזלג חלק מהאפשרויות הגלומות בעיר, שמתאימות לכל בני המשפחה, בין אם הם מייטיבי לכת או מייטיבי לסת, חובבי שופינג או טבע, יש הכל.

מבחינתי, כשאני שומעת את המילה "שופינג" אני כבר לא כך כל שומעת את המשך הטקסט ולכן היה טבעי שהתחנה הראשונה שלי בעיר תהיה ב"צים סנטר"- מרכז הקניות הגדול באזור, שיש בו כל כך הרבה אפשרויות, שהייתי חייבת לכתוב עליו פוסט נפרד

להמשיך לקרוא

"הבריאות שבפינוק"- תרשו לעצמכם להירגע.

כשאני מתעוררת בבקתה שלי בהרים של שוויץ, אני מתמתחת לאיטי, מביטה מהחלון אל כרי הדשא הירוקים שבהם רועות פרות שקולות פעמוניהן נשמעים למרחוק, אני אוכלת יוגורט טרי ואז יוצאת ללקט עשבי תיבול בגינת הבית תוך שירת יודל חרישית..

טוב, לא באמת.

בעצם אני, וכולנו, קמים בדרך כלל בתזזיתיות, מנסים לתמרן בכבישי הארץ העמוסים בלי לאבד יותר מדי מהשפיות, תוך כדי שכבר מתכננים איך נתרץ הפעם לבוס, ואיך לעזאזל נספיק להוציא שני ילדים משני גנים באותו זמן כשכל אחד בקצה אחר של העיר, ומה עם הפרזנטציה?

שעות אחר כך, כשהיום נגמר, אנחנו קורסים על הספה, וכשאנו מנסים לקום אנחנו מגלים שחלק מהגוף קם אבל חלק נשאר איך לומר? לא ממש במקום. הכל תפוס, כואב, לא נוח ומעצבן, מה שנותן לנו הרגשה של בני שבעים ושלוש למרות שאנחנו משהו כמו ארבעים שנה פחות. מה עושים?

להמשיך לקרוא

פיאצה רוסטיקו – קולינריה חושנית

אין חולק על-כך שאוכל הוא הרבה יותר מהדלק שמכניסים לגוף כדי להמשיך לפעול. אם זה היה כך, כולנו יכולנו להתקיים על פרוסות לחם עבש ומרגרינה. אוכל טוב הוא חוויה של כל החושים – המראה של המנה, הריח שעולה ממנה, המרקמים השונים שיוצרים גם סאונד שונה בתוך הראש שלנו, וכמובן הטעמים שתלויים באיזון המדוייק שמפיק מכל חלק של המנה את המירב ומשלב אותו בהרמוניה עם החלקים האחרים לחוויה שגדולה מסך כל חלקיה.

אחת התרבויות היותר חושניות היא התרבות האיטלקית, שמעריכה מאד את החוויה הפיזית, והאוכל האיטלקי משלב את כל התחושות לקיום אחד גדול של הנאה שקשה למצוא מקבילה לה. כל זאת כמובן בתנאי שמי שמכין את האוכל יודע מה הוא עושה, ובביקורי ב"פיאצה רוסטיקו" התל אביבית, נוכחתי לדעת שאכן יש מי שיודע את העבודה.

התחושה הראשונה כשהתיישבנו לשולחן הייתה נינוחות, הן מבחינת הישיבה עצמה, בתוך כיכר רומאית אמיתית, מעין גינה סגורה (עם חימום בחורף, ועם שולחנות חיצוניים), בעיצוב עץ מזמין, עם נוף לפארק שרונה ההומה, בעיטורי צמחיה רבים, כולל עציץ אורגנו על כל שולחן, (שמהווה ספויילר להמשך).

ומה טעמנו שם? להמשך הכתבה- כאן.

האהובה האיטלקית שלי

האווירה הזו היא בדיוק האווירה ב"אמורה מיו" התל אביבית, הממוקמת מול "גן העיר", בצמוד לבניין עיריית תל אביב, על שטח גדול שנחלק לכמה חללים ומעוצב בשפע של פריטים איטלקיים- מקומקומים וקדרות עד לתמונות נופים ואנשים, בובות, ציורים, אפילו אוסף "סיפולוקסים" מככב שם על המדף, לצד מקרר יין ענק. הפריטים נאספו על ידי בעל הבית בנסיעותיו לאיטליה ועל ידי אורחים שהגיעו והביאו איתם מזכרות שונות.

אם צריך לתאר את האירוח במילה אחת, היא בהחלט המילה "בגדול". המלצרים מסוגלים לשאת מגדל של צלחות וכוסות ולהניח הכל במדויק, המנות מגיעות במהירות , המוסיקה היא ברובה קלאסיקות איטלקיות מזן טוטו קוטוניו, והתפריט מבטיח שכל אחד ימצא את מבוקשו- מהילד ועד הצמחוני (והטבעוני, וזה שלא מעוניין בגלוטן). המסעדה קיימת כ-17 שנים, והתפריט נשאר קבוע פחות או יותר, כי מנות מנצחות למה להחליף?

עיון קצר בתפריט מגלה שהרבה מהמנות קרויות "צ'יו" ו"צ'יה" ("דוד" ו"דודה" בהתאמה) כיאה למשפחות גדולות שבהם לא ממש זוכרים מי קשור למי ולכן קוראים לכולם "דוד". על כוס קיאנטי משובח, כיאה ל"ברומא התנהג כמו רומאי", בחרנו את המנות הראשונות – פוקצ'ה עם שמן, רוזמרין ושום (עם אופציה נטולת שום למי שיש תוכניות רומנטיות לשעה מאוחרת יותר), קרפצ'יו בקר בשמן זית, לימון, רוקט והמון פרמזן, ו"אנטיפסטי" שמגיע בשני גדלים וכולל חצילים בפרמזן, בטטה עם טימין, שעועית ירוקה, פטריות, גזר, ארטישוק, קוביות פטה ופלפל קלוי. כל אחת מהמנות היא קטגוריה בפני עצמה ושלושתן שידרו טריות רבה. הקרפצ'יו היה עז טעמים, הירקות היו עדינים יותר, והפוקצ'ה מפתה, בעיקר כשנטבלה בשמן הזית והחומץ שהוגשו לשולחן.

המשך הכתבה- כאן.

שחיתות בקטע טוב

פארק פרס בחולון הוא מקום שתמיד כיף להגיע אליו, בעיקר אם אתם עם ילדים. יש בו אגם שאפשר לשוט בו, רחבה שאפשר להתרוצץ עליה, וכשרעבים, יש גם אופציות קולינריות מעניינות.

אחת הכוכבות הגדולות בפארק פרס היא "גורדוס" ולא בכדי. בעידן שבו מנסים להלביש עליך רגשי אשמה כל פעם שאכלת איזו פולקע, או אם חס ושלום אכלת שתי קוביות שוקולד ברצף, כיף לבוא למקום שבו אפשר להתפרע, להגזים ולחגוג. הכל בגדול, הצבעוניות, המנות, המגוון, ומעולם לא היה כיף יותר לחזור ולהיות ילד.

המסעדה המעוצבת כדיינר אמריקאי יושבת מול האגם ואפשר לאכול ולהביט החוצה דרך הזכוכיות, או לשבת בחלל חיצוני שממוקם ליד ה"טראק בר" שגם הוא חלק מ"גורדוס" ובו אפשר ליהנות מהשירות באוויר הפתוח.

המוטו של המסעדה הוא אמריקה ובעיקר הטלוויזיה והקולנוע, מה שמסביר מדוע הרבה משמות המנות מבוססים על משחקי מילים מהתחום, כמו קינוח בשם "נטליה אוריאו" (שמכיל עוגיות אוריאו), "יה ווארדי" להמבורגר כבש עם עמבה, "אלן דלון" לקציצה בסגנון צרפתי ואיך אפשר בלי מנת פיש אנד צ'יפס המכונה "פישנזון".

להמשך הכתבה- כאן

חגיגה יפואית ב"קפה יפו"

אומרים ש"אין כמו יפו בלילות" ואפשר להיות ספציפיים יותר ולומר ש"אין כמו קפה יפו בלילות, וגם בימים". "קפה יפו" הוא הרבה יותר מבית קפה, הוא עולם שלם.

כבר כשנכנסים בפתח, קשה להחליט לאיזה כיוון להביט קודם, מכיוון שהעיטורים והקישוטים במסעדה הם אינסופיים, מתמונות מיוחדות, שלטים ססגוניים, פרחים, מנורות שנדליר, ועוד ועוד.

לא משנה מי יקבל את פניכם כשתיכנסו, זה תמיד יהיה בן משפחה, כיוון שהמסעדה היא משפחתית מאד וכוללת אב ואם ובת וחמות וחתן, וכולם בעסק, חלקם מאחורי הקלעים במטבח (כמו רוני השפית) וחלקם בקבלת האורחים ובלוגיסטיקה.

תפריט המסעדה כשר חלבי וכולל מנות מגוונות כמו מנות איטלקיות של רביולי או פסטות, סלטים, מנות דג, הרבה מנות ירקות מכל הסוגים ובכל דרכי ההכנה, מנות טבעוניות וקינוחים מקוריים, ולצידם תפריט אלכוהול וקוקטיילים שונים.

כשהגענו למסעדה השעה הייתה בדיוק שעת ההתארגנות לערב שכולל גם הופעה, היות ובמסעדה כמעט כל יום יש הופעה אחרת – זמרי קאנטרי, בלוז, מוסיקת עולם ומוסיקה ברזילאית, וערבי סיפורים יווניים עם שמעון פרנס, לצד הופעת קוסמים שמדגימים קסמים הן על השולחנות והן בהופעה מרכזית.

להמשך הכתבה- כאן.

 

BAR B QUE – הולכים לAUSSIE TUCKER? SWEET!!

אם לא הבנתם את הכותרת, אתם לא אוסטרלים. בעברית זה משהו כמו מסעדת" בר בי קיו" בהרצליה – הולכים לאוכל אוסטרלי? סבבה!

האסוציאציה שלי ל"אוסטרליה" נעה בין קרוקודיל דנדי, קיילי מינוג, וצמד השפים החתיכים של "המטבח שלי שולט". ומסתבר שבין ה"מרמייט" וה"בארבי" (קיצור של "ברביקיו " בשבילכם) יש גם ידע רב בבשרים ובטיפול בהם להנאת הסועד.

להמשיך לקרוא

24 רופי – הודו הקטנה בישראל

החלום של ישראלים רבים הוא "טיול אחרי צבא" והמסלול הכמעט קבוע של הישראלי הממוצע עובר בהודו, לתקופה קצרה או ארוכה, לגיחות או לשהות ממושכת. משהו באווירה ההודית הרגועה, ה"שאנטי", בשילוב עם הלהט והאש, פשוט ממכר.

את האווירה הזו שיחזרו נטע ואורי לפני 14 שנים על גג דירתם ברחוב רופין 24. אוכל שהוא שילוב של שתי האהבות שלהם – הודו וסיני. אלה הם שני מקומות שבהם ניתן להירגע, ליהנות מהרגע ולא למהר לשום מקום. השמועה פשטה במהירות והמטעמים שעל הגג הפכו ללהיט, וכשלארוחה האחרונה שלפני הגשם הגיעו 150 איש – ששמעו על המקום ורצו לטעום – הבינו אורי ונטע שצריך למצוא מקום מסודר יותר.

הפתרון היה למצוא מבנה הרוס בתל אביב ולהפוך אותו ל"דאבה" הודית – מקום שבו תמיד עומדים סירים והסועדים אוכלים מה שהטבח רצה לבשל באותו היום – ולקרוא לו "24 רופי" כפרפראזה על כתובתם המקורית.

להמשך הכתבה- כאן.

 

או-מא-מי- בית לטעמי!

בכל תרבות, בכל מקום, לב הבית הוא תמיד המטבח. המקום שבו נפגשים לסיפוק הבסיס האנושי- התזונה והחברה. מקום שמשדר את הקשר העמוק ביותר בין בני הבית , האכילה וה"ביחד". בשנים האחרונות הכנת האוכל הפכה לא רק למשהו של עקרות בית או של "השניצל שמכינים כשהילד חוזר מבית הספר" , וגם לא משהו לשפים ומומחים בלבד, אלא לתחביב מהנה לכל הגילאים והמינים , שעושה טוב על הלב גם לבשלן וגם לאורחיו שנהנים מהתוצרים. כמובן שהתופעה לא נעלמה מעיני הטלוויזיה וכך גל של תוכניות בישול וערוצי אוכל השתלט על המסכים, כשכולם מכינים מטעמים, נזכרים במנות מבית סבתא ורוקחים "מנה קלאסית עם טוויסט" משלהם.

להמשיך לקרוא