ארכיון

"לחמית" לובשת זיתים ועשבי תיבול.

"לחמית" של "אסם" תמיד היתה מותג אהוב בזכות שני דברים- הפריכות המתפצחת, והעובדה שהיא תמיד זמינה. אין דבר מבאס יותר מאשר למצוא במקרר שלל ממרחים אבל לחם אין, ומה עושים איתם עכשיו? הפתרון, לגשת למזווה, להוציא חבילה של "לחמית" ולמרוח עליה מכל טוב.

כדי שלא ישעמם, ה"לחמית" מגיעים בשלל טעמים ותוספות והפעם- "לחמית זיתים"  שעשירה בדגנים מלאים וזיתים בשני צבעים, ו"לחמית עשבי תיבול"  שכוללת סל של מיטב הגינה- בזיליקום, רוזמרין, אורגנו וטימין, ביחד עם חיטה מלאה.

להמשיך לקרוא

טוני האוס – היופי שבעדינות

בתרבות הסינית עדינות היא תכונה נערצת – הקליגרפיה שבה מושחים את הצבע במכחול על הנייר, קיפולי העגורים, תנועות הגוף המדויקות וגם מנות האוכל שמעוצבות בהקפדה והופכות כל מנה ליצירת אמנות קטנה, שבה "אוכלים עם העיניים" עוד לפני שטועמים.

את העדינות הזו הביא טוני מק ל"טוני האוס" התל אביבית, מסעדה סינית אסיאתית שמתמחה ב"דים סאם", אותן כופתאות רכות ומלטפות שכמעט מתפקעות מרוב הטוב שהן מכילות. במנות המסעדה ניתן למצוא מנות מוקפצות, ממולאות , מאודות או מטוגנות במבחר של מילויים, צמחוניים או בשריים (בקר, עוף, פירות ים או טופו).

השעה הייתה שעת צהרים של שבת, ולשולחנות במסעדה הסבו קבוצות וזוגות שונים כמו קבוצה של סינים שבסוף הארוחה התווכחו בטקסיות על זכות התשלום, זוגות מעורבים של אנשים מאסיה וישראלים, קבוצות ישראליות לגמרי, וגם משפחות על ילדיהן, כשהיה נפלא לראות ילדה כבת ארבע אוחזת בצ'ופסטיקס ואוכלת בשיא הטבעיות.

בסרטים ובתוכניות טלוויזיה שעוסקות במזון בסין, תופס המרק מקום נכבד, כשהוא משופע בכל טוב ומהווה ארוחה מזינה לכל דבר. ב"טוני האוס" ישנם מספר מרקים בתפריט, כולל ה"ראמן" המוכר והאהוב. אנו קיבלנו לטעימה את ה"טום יאם" שהגיע בקערה גדולה וכלל אטריות חיטה, קרם קוקוס, עגבניות שרי, למון גראס, גלינגל, עלי קפיר, טריות שמפיניון, מיץ לימון, רוטב דגים וכוסברה, ותוספת של שרימפס (ניתן במקומם לקבל עוף או ירקות). הוזהרתי שמדובר במנה פיקנטית, אבל האטריות איזנו את הטעמים כך שלא הייתה בעיית חריפות. המילה "עשיר" קטנה על הקערה הזו, שכללה את כל המרכיבים, כולל השרימפס, בנדיבות רבה מאד, ובעצם הייתה סוג של נזיד או תבשיל. המרק היה משביע מאד, חמצמץ ומרענן, אך לא מכביד, אחד הטובים שטעמתי.

המשך הכתבה – כאן.

לנגוס באנגוס

למסעדת "אנגוס" יש עדר פרטי, שמורכב מזני עגלים וטלאים ייחודיים, המגודלים בצורה אופטימאלית בצפון הארץ ומועבר במהירות למסעדה, כך שהוא מגיע בצורה הטרייה ביותר. התוצאה? חגיגה בשרית, כפי שנוכחתי בעצמי בערב תל אביבי נעים.

המסעדה רחבת ידיים, מורכבת מכמה חללים ומעוטרת במוטיבים כמו אוכף, גזרי עצים וכסאות עור שמקיפים שולחנות עץ. למעשה המסעדה, כמו כל דבר בצה"ל, מורכבת משלושה חלקים – "אנגוס" המסעדה עצמה, בהגשה אלגנטית, "אנגוסרי" – מסעדת מזון מהיר שמבוססת על הבשרים של "אנגוס" ובה אפשר לקנות כריכים ובשרים לקחת או לאכול במקום, והקצבייה שמוכרת כל מה שאפשר לרצות בתחום הבשר, במחירים של מכירה ישירה בין היצרן ללקוח. ההתחלה הייתה צנועה, כשרועה צאן גלילי צעיר בשם סאלח דבאח רעה את הצאן שלו ופתח אטליז ומכולת קטנה בכפר דיר אל אסד. השמועה על הבשר האיכותי פשטה והלקוחות החלו לזרום מקרוב ומרחוק. הדור הבא של המשפחה כבר הרחיק נדוד לכל קצווי העולם כדי ללמוד כל מה שצריך לדעת על בשר וחזר עם הידע להקמת רשת מסעדות "אנגוס", כשמסעדת הדגל היא הסניף התל אביבי.

רוצים לקרוא את המשך הכתבה? זה כאן.

BAR B QUE – הולכים לAUSSIE TUCKER? SWEET!!

אם לא הבנתם את הכותרת, אתם לא אוסטרלים. בעברית זה משהו כמו מסעדת" בר בי קיו" בהרצליה – הולכים לאוכל אוסטרלי? סבבה!

האסוציאציה שלי ל"אוסטרליה" נעה בין קרוקודיל דנדי, קיילי מינוג, וצמד השפים החתיכים של "המטבח שלי שולט". ומסתבר שבין ה"מרמייט" וה"בארבי" (קיצור של "ברביקיו " בשבילכם) יש גם ידע רב בבשרים ובטיפול בהם להנאת הסועד.

להמשיך לקרוא

גסטון – בשר עם כבוד

לפני כארבעה חודשים נפתחה בישוב מכבים-רעות מסעדת "גסטון". ההגדרה הייתה "מסעדת FINE DINNING". כשניסיתי לתרגם את המושג לעברית קיבלתי כל מני גרסאות, מ"מסעדה מובחרת" ועד "מסעדת גורמה". כשהגעתי למקום הבנתי שהכוונה למסעדה אלגנטית קלאסית, עם צוות לבוש בחולצות מעומלנות, מוסיקה שקטה ברקע ומנות משוכללות.

שם המסעדה מייצג את הרוח שלה, מסעדה יוקרתית שמבוססת על חומרי גלם איכותיים המטופלים בצורה האופטימלית שלהם.

ההתחלה המומלצת היא עם כוס יין, שמגיעה קודם בגרסת הטעימה, לאישור. יין הבית הוא "תיתורא" – מותג פרטי שמגיע מכפר רות ומותאם במיוחד לטעמי המסעדה וגם בפני עצמו.

לאחר מכן מגיע לחם הבית, טרי ופריך, מלווה בקעריות של קרם חצילים בווינגרט וחמאה. הפיתוי בלחם טרי ועשיר הוא גדול, אבל חשוב להשאיר מקום לכוכב הגדול של המקום – הבשר. "גסטון" היא בראש ובראשונה מקום לחובבי בשר, שמבינים בבשר, יודעים כיצד צריך להיראות בשר איכותי ומעריכים טיפול מקצועי בנתחים השונים. הבשר במסעדה מגיע מעגלים ועגלות מקומיים, מה שאומר שהוא רך ונלעס בקלות, אחרי שעבר יישון של כשלושה שבועות בוואקום לשמירת המיצים.

השף האמון על היצירה הקולינרית הוא שף יוסי אסרף (לשעבר "פורטרהאוס") ויש לציין כי בתפריט יש גם מנות טבעוניות וצמחוניות לטובת סועדים שמעדיפים מנות ללא בשר.

רוצים לקרוא מה היה שם? ההמשך כאן.

אנסטסיה – טבעונית שבאה מאהבה

אם נשחק במשחק אסוציאציות קטן, אז המילה "ברזיל" למשל, תעלה אסוציאציה של קרנבל, המילה "פייסבוק" בוודאי תעלה את האסוציאציה "לייק" והמילה "טבעוני" את המילים "טופו" ו….. "זה שיושב בארוחת הערב המשפחתית ומכרסם אפונה בודדה אחרי שחקר שהיא גודלה בתנאים הוגנים".

כך אמר אביב, מנהל המשמרת (ומאייש עוד הרבה תפקידים במקביל) ב"אנסטסיה"- בית קפה טבעוני בריאותי בתל אביב, בית הקפה הטבעוני הראשון בארץ שנפתח בשנת 2014 והפך ללהיט.

המוטו של המקום הוא "להכיר לאנשים את השפע שיש בטבעונות ובמזון הבריא", כשהשאיפה היא לשבור את הסטיגמות שמונעות מאנשים לאמץ אורח חיים כזה, או לפחות חלק ממנו. "אם אדם נכנס ומבקש קפה הפוך, ומתאכזב שאין חלב, אבל אז טועם קפה עם חלב שקדים או סויה, ואוהב אותו, מלאכתנו נעשתה" מסכם אביב את הרוח של המקום ומעורר את סקרנותי – האם יש מבחר כל כך גדול של מנות איכותיות טבעוניות ובריאות?

ומה במסעדה? על כך בקישור כאן…..

24 רופי – הודו הקטנה בישראל

החלום של ישראלים רבים הוא "טיול אחרי צבא" והמסלול הכמעט קבוע של הישראלי הממוצע עובר בהודו, לתקופה קצרה או ארוכה, לגיחות או לשהות ממושכת. משהו באווירה ההודית הרגועה, ה"שאנטי", בשילוב עם הלהט והאש, פשוט ממכר.

את האווירה הזו שיחזרו נטע ואורי לפני 14 שנים על גג דירתם ברחוב רופין 24. אוכל שהוא שילוב של שתי האהבות שלהם – הודו וסיני. אלה הם שני מקומות שבהם ניתן להירגע, ליהנות מהרגע ולא למהר לשום מקום. השמועה פשטה במהירות והמטעמים שעל הגג הפכו ללהיט, וכשלארוחה האחרונה שלפני הגשם הגיעו 150 איש – ששמעו על המקום ורצו לטעום – הבינו אורי ונטע שצריך למצוא מקום מסודר יותר.

הפתרון היה למצוא מבנה הרוס בתל אביב ולהפוך אותו ל"דאבה" הודית – מקום שבו תמיד עומדים סירים והסועדים אוכלים מה שהטבח רצה לבשל באותו היום – ולקרוא לו "24 רופי" כפרפראזה על כתובתם המקורית.

להמשך הכתבה- כאן.

 

קונגרס בזל – הלקוח תמיד אשם (בהנאה).

כן, זו הכותרת שחרוטה בכניסה ל"קונגרס בזל" – אוכל מהיר באווירה ביתית- כפי שמגדיר זאת ג'ו – שנושא תגיות של "מלצר/ מארח/ברמן/שליח" ומחליף אותן לפי הצורך. בכלל, כשמגיעים ל"קונגרס בזל" – ההמלצה היא לקחת את הזמן ולקרוא את כל מה שכתוב על הקירות, ויש שם הרבה. רשימות של "מה מעצבן אותנו" (וחטאתי בסעיף 5 כבר כשהגעתי ושאלתי איפה השירותים), דרך "את מי משרתים קודם" (רמז – אם אתם סלבים או קשישות תקבלו עדיפות), ועד לרשימות כללי המקום, ועל הדרך תעודת הבגרות של הבעלים שתלויה אחר כבוד על הקיר תחת הכותרת "אין דבר העומד בפני הרצון"!

אם אומרים שדיסנילנד הוא המקום החייכני ביותר בעולם, אז "קונגרס בזל" הוא בוודאי המקום הידידותי ביותר בתל אביב, והיחס לו זוכה כל סועד הופך אותו תוך דקות לחבר בחבורת "הקונגרס".

להמשך הכתבה- לחצו כאן.

"רוזה מודיעין"- את אהובה שלי!

כן, הכותרת מתבקשת, בעיקר כששאלתי "מיהי רוזה שעל שמה קרויה המסעדה" וקיבלתי את התשובה "המייסד פשוט שמע את השיר "רוזה רוזה" של יהורם גאון ברדיו, והחליט שכך יקראו למסעדה. (ורק הרהרתי לעצמי, טוב שהוא לא שמע באותו זמן את "ג'ינג'יס חאן" למשל..).
בכל מקרה- על מה מדובר? מסעדת "רוזה" במודיעין היא חלק מרשת מסעדות, כולן כשרות, שמפוזרות ברחבי הארץ- כשהסניפים הראשונים הוקמו בירושלים. על התפריט אחראי השף הירושלמי הידוע אבירם דותן, והביצוע בפועל הוא של השף שי אוחנה, שבא עם רזומה של עבודה ב"המוציא" הפופולארית.

המסעדה ממוקמת במתחם ישפרו סנטר מודיעין, מה שאומר שפע של חנייה חינמית ממש מול דלת הכניסה למסעדה. לעכברי עיר תל אביבים כמוני זה היה עונג נדיר. למקום יש כמה חללים שונים – המרפסת החיצונית, למזג אוויר נאה ולבריזה, החלל הפנימי המרווח מאד, שכולל גם נישות חמודות עם שולחנות עגולים אליהם הסבו משפחות, כולל חוגגי יום הולדת עם הזיקוקים קומפלט, שולחנות זוגיים שיכולים להפוך גם לקבוצתיים לפי הצורך, וחדר VIP  לאירועים פרטיים קטנים. בחדר הזה יכולים לחגוג עד 45 אורחים, ואם יש אירוע גדול יותר, הוא יכול להתקיים בימי שישי (בקיץ) ובמוצאי שבת, ואז מגייסים את כל שטח המסעדה.

רוצים לקרוא עוד? ההמשך כאן...

חנוכה שמח ומתוק- עם "מייפל אורגני טהור"- תבואות

כשביקרנו בקנדה, שסימלה הוא עלה של עץ מייפל הסוכר (אדר) הבנו כמה שאנחנו לא מכירים את טעם המייפל. מה שפופולארי בארץ הם סירופים לא ברורים "בטעם מייפל" שבינהם ובין מייפל אמיתי אין שום קשר. מאותו רגע כבר לא יכלתי לגעת באותם סירופים תעשייתיים.

להמשיך לקרוא