מבוכים תמיד היו דרך מהנה לבילוי – מפתרון מבוך על הנייר, ועד למבוכים מסובכים בגנים מפוארים באירופה, בהם בני מלוכה התרוצצו להנאתם.
בלי לשים לב, הרבה פעילות גופנית, הרבה מחשבה ובעיקר הרבה הנאה לכל הגילאים.
"קלחים ומבוכים" חוזר ובענק- המבוך האהוב במושב גני עם, בלוקיישן מרכזי וקל להגעה מכל מקום, פותח את שעריו גם השנה מהשבת הקרובה בכל סופשבוע עד לפברואר 2023 כולל חגים ומועדים.
בסרט "החתונה היווניה שלי" שעוסק כולו בתרבות היוונית, ניתן חלק גדול לשמחה ולאוכל. עכשיו לא צריך לנסוע עד יוון כדי להיות שותפים לאווירה הכייפית והטעימה הזו, כי היא הגיעה אלינו – ממש למרכז הארץ, וליתר דיוק, למרכז ראשון לציון.
"היווניה" – פשוט "היווניה" – חמארה יוונית חדשה, בת חודשיים בדיוק ועושה הרבה שמח. השמחה מתחילה כמובן באלכוהול, שנמצא בכל צורה אפשרית בבר במרכז המסעדה. על הבר ממונה.. ובכן… בר. כן, בר הברמן, שידע לבחור מקצוע לפי השם, או שם לפי המקצוע…
נתחיל מהבירות שנמזגות לקנקני מתכת יפים ומשם לכוסות, דרך צ'ייסרים מכל סוג (ובמבצע על הבר בעשרה שקלים בלבד) וים קוקטיילים שונים, חלקם רשומים בתפריט וחלקם המצאה של בר מאותו רגע. בכלל, אני חייבת לציין שמדובר אולי בתפריט הכי ידידותי בעולם, שכל אחד יכול להתמצא בו בשניה. מה הכוונה? סימוני עלים ליד מנות צמחוניות (עלה אחד) וטבעוניות (שני עלים), ובעיקר סימונים ליד הקוקטיילים כדי לסמן מידת חוזק- חזק או עדין, וטעמים- פירותי או אניסי. האחרון חשוב במיוחד כי אניס הוא טעם ייחודי שכמו כוסברה – או שאוהבים או ששונאים, וביוון הטעם הזה בולט בגלל האוזו שמככב בהרבה מהקוקטיילים, ואני אחת שלא מסוגלת אפילו להריח אניס, כל שכן לטעום אותו, והאזהרה הזו באה לי מצוין.
הוזמנתי להכיר והחוש הראשון שפעל היה השמיעה- את האווירה משיגים שם על ידי מוסיקה אתנית, טורקית, יוונית וערבית, (ובהמשך מידע על ערבי מוסיקה מיוחדת לצעירים ולצעירים ברוחם).
כמובן שצריך להתחיל עם אלכוהול, ובהתאם להעדפות שלי, בר הכין לי קוקטייל "FRESH START " שהוא פירותי ועדין לפי הסימונים, ומכיל מיץ גזר, תפוז סחוט, מנה ביפיאטר ג'ין, טריפל סק ונגיעה לימונית (הקוקטייל , כמו כל הקוקטילים עולה 48 שקלים וכמו כולם מכיל מרכיבים טבעיים בלבד- עשבי תיבול, פירות ותבלינים).
מסלניצה- חג סלאבי הנהוג ברוסיה, אוקראינה וארצות סלביות, החל כחג פגאני לכבוד השמש שמנצחת את קור החורף, עבר גלגולים בעקבות חדירת הנצרות והפך אחרי נפילת ברית המועצות לחג חילוני עממי שבו אלמנטים רבים כמו תהלוכות, אכילת בלינצ'ס שצורתן העגולה מסמלת את השמש, וגם שריפה של בובה בשם "גברת מסלניצה" שמסמלת את החורף שכבר כל כך משתוקקים לסיים אותו ולהנות מחומה של שמש אביבית.
כשאומרים לי "תימן" האסוציאציות שלי הן תמיד יזהר כהן, שושנה דמארי, עפרה חזה והדוד הזה עם הפאות שמתופף על פח.
(כן, את החולצה של יזהר כהן באמת היתה לי בשנות השבעים…).
כשהגעתי לחטיבת הבינים הכרתי גם את הטעם התימני, אצל חברה מבית הספר שקראו לה אורית ז. לאורית היתה אמא שהיתה מכינה את המלאווח הכי טעים, ושולחת איתה לבית הספר. כמובן שאורית נשארה מאד רזה כי כולנו טרפנו לה את המלאווח.
אחר כך באה תקופת "נאפיס" עם ה"זיווה" וכל שאר מטעמי הבצק, ובזה הסתכמה החוויה התימנית שלי.
עכשיו "שופרסל" החליט להחזיר לי את האווירה, באמצעות סוגי ג'חנון שונים, ומלאווח.
היו לי כמה אתגרים בענין – קודם כל כי ה"ג'חנון לאפיה" הוא באמת לא בשבילי. לאפות משהו שמונה שעות בתנור זה לא מעשי עבורי כי אני לא נמצאת בבית שמונה שעות רצוף, ובלילה אני לא רוצה להשאיר תנור דולק. גם פלטה של שבת אין לי. אז לגבי זה, אני אעביר לחברים ואבקש מהם חוות דעת מאוחרת יותר.
מילת הקסם "למיקרוגל" על האריזה השניה של הג'חנון, כבר נשמעה לי יותר הגיונית. ג'חנון מוכן שצריך רק לחמם. עשיתי בדיוק לפי ההוראות, כולל הצעת ההגשה , שמתי שתי יחידות במיקרוגל, בכלי מכוסה, (עשיתי חשבון שאם יחידה אחת דורשת חמישים שניות, אשים את שתי היחידות ביחד כשתים וחצי דקות, כי הן תופסות יותר נפח. החישוב היה מצוין, הג'חנון עבר ממצב קפוא למצב מבושל ולוהט בדיוק).
בנתיים פשוט ריסקתי עגבניה באמצעות פומפיה וקישטתי קצת עם פטרוזיליה (כי ככה זה על העטיפה). במקביל בישלתי שתי ביצים קשות (הפטנט שלי לביצים מושלמות ולא מתפוצצות – לשים במי הבישול גם כמה גפרורים בלי הראש כמובן, איכשהו זה שומר על הביצים שלמות).
התוצאה היתה טובה מאד, ארוחה שכללה את שתי היחידות פלוס שתי ביצים קשות פלוס רסק מעגבניה אחת, השביעה אותי מעל ומעבר. יכול להיות שג'חנון שאפוי באמת שמונה שעות בתנור הביתי עם הסיר המיוחד והכל, יהיה טעים יותר מאשר ג'חנון קפוא שעבר חימום במיקרו, אבל במקרה שלי, שבו אין מצב שאני עושה משהו כל כך איטי, גם מה שיצא מהמיקרו היה טעים ומשביע רצון. (אני מעולם גם לא טעמתי ג'חנון ביתי, כזה שעושים גם את הבצק מההתחלה ואז אופים אותו זמן ארוך, כך שאין לי בסיס להשוואה).
המלוואח היה קל יותר- מכיוון שאת זה אני מכירה מאחר וכשהבן שלי היה קטן, הוא מאד אהב מלאווח עם עגבניות מרוסקות. למעשה, כשלקחתי את המלוואח מהסופר כבר חשבתי על לעשות קרואסונים עם מילוי שוקולד, או לחילופין על נקניקיות ההודו השמנמנות שמחכות שאהפוך אותם ל"משה בתיבה". כשהגעתי הביתה ראיתי שאין שוקולד, ושגם הנקניקיות ברובן חוסלו. ואז הבן ראה את המלוואח ואמר "שנים שלא אכלתי את זה, אני רוצה את זה כמו פעם!" ובכך חסך לי את הדילמה.
כשהתכוונתי להכין את המלאווח שמתי לב שבניגוד למתחרים, אין אופציה של הכנה בתנור וזה חבל, כי אני יודעת שבתכלס אפשר (עובדה שמהבצק אפשר להכין מאפים שונים לפי מתכונים שראיתי באינטרנט) וכי אפוי תמיד יותר טוב ממטוגן מבחינה בריאותית, מבחינת הנוחות (כי גם לבן נוח יותר לזרוק לתנור מאשר לעמוד לטגן) וכי בגירסה האפויה העלים נפרדים יותר והבצק אוורירי ותפוח יותר מאשר בגירסה המטוגנת.
בכל מקרה, הכנתי לפי ההוראות את הגירסה המטוגנת. במקור כתוב "לשים במחבת חם עם מעט שמן " (לא ידעתי כמה זה מעט, חיממתי קצת יותר מדי וזרקתי חלק כדי שלא יהיה כל כך ספוג שמן). היה כתוב "לטגן כשלוש דקות מכל צד על אש בינונית". על האש הבינונית שלי, אחרי כשתי דקות זה כבר התחיל להישרף , אז סך הכל זה לקח פחות זמן.
גם פה הכנתי כמו שהילד אוהב, עם עגבניה מרוסקת. במבחן הטעם הוא אמר שהיה טעים וכששאלתי אם זה יותר טעים מאשר מה שהוא היה אוכל כשזה הוכן בתנור, הוא אמר שהוא לא זוכר אבל ננסה בפעם הבאה . (על האריזות של המתחרים כתוב שזה בחום של 180 מעלות, משהו כמו עשר דקות?).
כאמור, את גירסת הג'חנון לאפייה לא ניסיתי, אם חברים שלי ינסו, אעדכן פוסט זה. בכל מקרה, זה של המיקרו היה טעים, וחוסך את כל הזמן והמאמץ.
בגליל תמיד יש מה לעשות – בחורף כדי לראות את הפריחות ואת הנחלים אחרי הגשמים, בקיץ בגלל הקרירות הנעימה והבריזה, ותמיד- בגלל הנופים המגוונים והפעילויות הרבות שיש לעשות.
ודווקא בגלל זה,בגלל השפע הרב, קל מאד להתבלבל- יש מאות צימרים, מסעדות, פעילויות ,אטרקציות, וקשה לתכנן את החופשה באופן האופטימלי (והאמת, גם החסכוני ביותר).
כאן נכנסת לתמונה האפליקציה הגלילית המושלמת – "גליל דיל". אפליקציה שמטרתה לייצר לנו את החופשה המושלמת מהתחלה ועד הסוף. מה זה בעצם אומר? באתר http://www.galildeal.co.il/ נמצאת נקודת הפתיחה. הדבר הראשון שאפשר למצוא שם הוא נקודת המוצא לטיול – הלינה, כי באזור יש כל כך הרבה דברים לעשות שיום אחד פשוט לא מספיק. מה שנחמד באתר זה שלא רק שיש מבחר ענק של צימרים בתקציבים שונים ובפונקציות שונות, הכל עובד אונליין כך שאפשר לדעת בדיוק איזה חדר פנוי מתי ולעשות את ההרשמה (המאובטחת) על המקום. אחר כך מגיעים התכנונים – המלצות למסלולים, סוגי טיולים (כי אין דין טיולי אנשי שטח לטיולי עכברי עיר למשל), מסלולי אופניים, מסעדות, פעילויות לכל המשפחה ועוד. ומה הכי כיף?
האתר שעובד בשיתוף עם חברת "ישרכארט" יוצא עם "גליל קארד" – כרטיס נטען שנותן אשכרה כסף בחינם. איך זה עובד? כשמזמינים לינה באתר, מקבלים אחוז הנחה מסוים, שהופך למזומנים שמוזרמים לכרטיס שמחכה בנקודת הלינה. רק לקחת אותו ולממן בעזרתו עשרות ובעתיד מאות בתי עסק בגליל (וכל האתרים המקבלים את הכרטיס מפורטים באתר "גליל דיל"). יש לציין שכל אטרקציה או צימר אמורים לעמוד בסטנדרטים מסוימים כדי לזכות ולהיות ברשימת "גליל דיל" כך שזה כבר מדד לאיכות.
גם בסמרטפון ניתן לנצל את אפליקצית "גליל דיל" שמאפשרת ניווט והזמנת מקומות, מבצעים, מידע איך לנצל את כרטיס ה"גליל קארד" בצורה אופטימלית ועוד, עוד לפני ההגעה כך שאפשר לתכנן הכל.
כדי לבדוק בעצמנו את האטרקציות (או לפחות חלק זעיר מתוכן) נסענו ליום אחד מלא וגדוש טעם גלילי.
התחנה הראשונה שלנו היתה במושב אמנון, על גבעה שצופה לכינרת, הרי הגולן והגליל. עצרנו שם ב"חוויות שטח" – מתחם חוויתי שמאפשר חוויה כוללת. במקום דשא גדול וחושות כמו בסיני, שניתן להתנחל בהן למה שמכונה "קמפינג VIP" כי עדיין נמצאים בטבע אבל מקבלים שירות של קלאב מד – עם דשא ענק שצופה לנוף מרהיב, מטבח מאובזר משותף הכולל מקררים, מיקרוגל, טלוויזיה בלווין ואפילו גן תבלינים לשימוש חופשי, בריכה בעונת הרחצה, מקלחות נקיות עם מים חמים ושירותים. המקום מפוקח ושמור כך שאין מצב של מהומה כמו בחופי הכינרת בעונות העמוסות למשל.
חוץ מלינה ונוף יש גם אפשרות לפעילויות כמו טיולי טום קאר, ריינג'רים וג'יפים במסלולים שונים, טיולי משפחות, ספארי לילה ועוד. (והאמת, כשראיתי את הדשא עם הנוף, דבר ראשון חשבתי "מצוין לחתונות" ואחר כך הסתבר לי שבאמת זו אופציה שקיימת).
עוד מידע על "חוויות שטח" ב – http://www.havayots.com/
בזמן שהותנו ב"חוויות שטח" זכינו לאירוח דרוזי של "אהלן וסהלן" – מאכלים דרוזים אותנטיים, שהכינו לנו בני משפחת דאהר עם סלטים, פיתות דרוזיות עם המון תוספות, חומוס , ירקות, פינוקים ותה. למעשה זו היתה ארוחה של "ארוחה בשטח" מכיוון שאת האירוח המקורי שלהם הם עושים בבית המשפחה ביישוב סאג'ור , באוהל מסורתי, עם אפשרויות רבות כמו מופעים מוזיקלים של דרבוקות, חלילים ושירים, הסברים על העדה הדרוזית, סיורים במקום ואפילו סדנת פיסול.
עוד פרטים ב- http://www.e-druze.co.il/onetzimmer.aspx?tzimmerId=32 (מתאים גם לקבוצות גדולות!).
התחנה השניה שלנו היתה ב"יקב אודם" במושב אודם שברמת הגולן. למעשה, אני כבר ביקרתי שם בעבר, ואחרי טעימות מרובות, בחרתי לקנות בקבוקי "וולקנו שרדונה 2012". זה מה שתכננתי לקנות גם הפעם אבל לצערי כל המלאי נגמר, והמלאי החדש היה בתהליכי ביקבוק, כך שרשמתי לעצמי לברר מתי בדיוק יש (את היינות של "אודם" ניתן להשיג בכל רשתות היין הגדולות ברחבי הארץ). ישי נתן לנו לטעום כמה דברים שזכרתי וגם כמה דברים חדשים (ולמי שמגיע לשם – לא לפספס את שיכר הדובדבנים שדורש איזה שוקולד מריר לצידו!). בכלל יש יינות קינוח שחוסכים לכם בעצם להכין קינוח, מספיק למזוג כוסית והחיים כבר יפים (כך למשל ה"ענבר" שהוא ממש כמו לשתות דבש נוזלי ויפיפה).
במקום מתקיימות טעימות ויש גם אפשרות לסיורי כרמים בתיאום מראש.
עוד פרטים ב- http://www.harodem.co.il/
היינות כשרים החל מבציר 2007, סגור בשבת ובחג.
שעת צהרים הובילה אותנו לבירכת רם, למסעדה שעומדת ומשקיפה על מאגר המים היפיפה הזה במג'דל שאמס. אכלנו שם ארוחה שכללה את המיטב של המטבח הדרוזי – סלטי עלים קצוצים דק דק (תנו לי כוסברה וסגרתם ענין!), חומוס ביתי אמיתי, מנות פריקה וכוסמת עם תיבול קינמון וירקות, וכמובן חציל בלאדי שבלעדיו אין ארוחה, ומקלובה- עוף עם אורז וכל מני הפתעות בפנים, וסיום של בקלוואות עסיסיות במיוחד, ששברו את אחרוני שומרי הדיאטה. המנות הללו היו יותר בכיוון האותנטי אבל בתפריט יש גם מנות מודרניות כמו כריכים, פסטות, בשרים על האש ועוד. (וגם המון אפשרויות לצמחונים).
עוד פרטים ב- http://www.rest.co.il/sites/Default.asp?txtRestID=4488
זה שאכלנו בקלוואה לא אומר שנסרב לשוקולד, נכון? אז נסענו לקיבוץ "דפנה" למוזיאון השוקולד של דימיטרי שולמן. דימיטרי סיפר לנו את סיפור הקמת המקום (למעשה כמתנה לאשתו ההרה) והסביר לנו מהם אחוזי הקקאו, איך עובדים במפעל ומה יש במוזיאון. החוויה במוזיאון מתחילה בסיור, יש סרט, יש סדנאות שמונחות פעם בשעה והמבקרים יכולים (בתשלום) להכין שוקולד, לטעום, להתלכלך כמו שצריך ולצאת גם עם מזכרת טעימה, וכמובן – החנות שהיא חלומו הרטוב של כל שוקוהוליק באשר הוא (כולל השיחוק של טבלת שוקולד אחד בשלושה טעמים, כך שלא צריך לריב מה קונים, יש משהו לכל טעם).
עוד פרטים ב – http://www.scm.co.il/
התחנה האחרונה שלנו, עם שקיעת השמש, היתה בראש פינה (ואיזה מקום יפיפה עם נוף מרהיב!), שם הגענו להשקה הרשמית של "גליל דיל" במסעדת "פינה בראש". המסעדה, שמגישה אוכל צרפתי כפרי, מצטיינת בעיקר בגבינות שמוגשות במקום ו300 סוגי יין, הרבה מהם מהיקבים בסביבה, אנחנו טעמנו נשנושים של גבינות, מרק שורשים מחמם וכזה שמתפזר בגוף וגורם לנו להתמרח ליד האח הבוערת שבמרכז המסעדה, (ולנו כעכברי עיר תל אביביים, אח בוערת מעבירה אותנו ישירות לאירופה), מאפים קטנים וכדורי זיתים וגבינות שהלכו מצוין עם האלכוהול.
עוד פרטים על "פינה בראש – שירי ביסטרו (ע"ש השפית שירי פרידמן שהתמחתה בצרפת במסעדות שלושה כוכבי מישלן) – http://www.pinabarosh.com/bistro.htm
בכל המקומות האלו, וכמובן בעוד עשרות אטרקציות אחרות בגליל – לא רק שמכבדים את כרטיס "גליל קארד" אלא שיש גם הנחות נוספות למי שמגיע עם הכרטיס כך שיש רווח על רווח, והעסק משתלם מאד.
אז כדברי השיר "קחו מקל, קחו תרמיל" (או ליתר דיוק – קחו סמרטפון ) ובואו לגליל – טוסקנה במרחק שעתיים מהמרכז.
אחרי כל האומנות שספגתי באזור זיכרון-בנימינה-עין הוד, הגיע הזמן לזוז קצת ולטייל ולשם כך הגעתי ל"חיים אופניים" בבנימינה – המקור לכל זוג אופניים אפשרי – אופניים רגילים, אופניים עם כיסא לילדים, אופניים בכל גודל, אופניים חשמליות מסוגים שונים, קלנועית וכל כלי תחבורה שיכול להסיע אנשים במרחבים של בנימינה והסביבה.
השם המקורי של המקום הוא "תחנת האופניים רכבת בנימינה" ואפשר לשכור שם אופניים, לקבל הצעות למסלולים שכולם מסומנים ומסודרים לרכיבה נוחה על שטח מישורי. המסלולים עוברים דרך כרמים, מטעים, חורשות ומבנים הסטוריים ומיוחדים וכל אחד יכול לפי הקצב שלו.
ישנם סיורים מאורגנים כמו סיורים בעקבות מורשתו של אהוד מנור בן המקום, מהבית בו גדל (כולל המרפסת של השיר "בשנה הבאה" ) ועד למקום קבורתו כשהכל מלווה בשירים שלו שנכתבו על כל מקום ומקום וקמים לתחיה לנגד עינינו.
כשהגענו למקום ביום שישי לקראת הצהרים, כבר היו שם משפחות שהצטיידו באופניים לכל הגילאים, חבשו קסדות, קיבלו הדרכה ויצאו לדרך. באתר של "תחנת האופניים" ובמקום יש כל כך הרבה אפשרויות למסלולים שניתן לבלות שעות ארוכות ברכיבה נוחה ולהגיע למקומות קסומים כמו מבצר שוני, גן אהוד, בקעת הנדיב, שמורת אלוני יצחק, אמת המים, נחל התנינים ועוד. ובגלל שיש מגוון כל כך רחב של אופניים וכלי רכב, אפשר להגיע לטיולי חברה למשל, כשיש פתרון ממונע גם למי שאינו רוכב על אופניים. (ויש אפילו אופניים זוגיים לשיא הרומנטיקה!)
המקום מספק גם את החוויה הכוללת – חנייה, מים קרים, שירותים ומקלחת, תיקים, מפות, שמירת חפצים, ואפילו ארוחות לשטח.
עוד מידע ב – http://www.btb.co.il/
כמובן שטיולים עושים אותי רעבה (וגם הרצאות, תערוכות, סריגה ובעצם רוב הפעילויות שאני עושה…) והכיוון היה למושב אביאל, ל"מזווה של ג'ייקוב".
המזווה של ג'ייקוב מוגדר כ"טעמי הטבע במיטבם" וג'ייקוב, הוא ג'ייקוב שגיב- מכין מהטבע מגוון עצום של מאכלים- כולל ריבות ומאפים, מרקחות, מעדנים, ליקרים, ריבות אלכוהוליות למבוגרים ועוד כל כך הרבה דברים שאין סיכוי שבכלל אצליח לרשום את הכל.
אנחנו הגענו לג'ייקוב בשישי בצהרים, לארוחת הבראנץ' המפורסמת שלו. בלב גן וורדים פורח , מתחת לעץ אשכוליות עמוס פרי, נפתח עבורנו שולחן עם מטעמים – מיץ טבעי ייחודי (אנחנו בחרנו בשילוב מרענן של רימונים עם נענע בשם "רימונענע"), ויחד איתו הגיעה סלסילה של לחמים מקמח מלא עם חמאה (ויש סימונים מיוחדים למנות נטולות גלוטן, ועכשיו עובדים על תפריט שיסמן בבירור גם מנות צמחוניות או טבעוניות).
אחר כך הגיעו כלים קטנים עם מטבלים מיוחדים – מאפה ביצים קטן, גווקמולי מיוחד, פלפלים אפויים בצבע כתום עז, והמנצח שלי – מטבח חצילים בנענע- אני הייתי מוכנה לאכול גם בצנצנת, עם כפית, לא צריך לחם.
גם זיתים אורגניים תוצרת בית הונחו לידנו לנשנוש.
קערה של השוס של המקום הגיעה – מלאה ב"סלט ירקות העונה עשיר ברוטב וינגרט בלסמי". למה שוס? כי בקערה היו קרוב ל30 סוגי ירקות שונים, קצוצים דק, שהפכו לאתגר לנסות לזהות את כל המרכיבים (ואיך ג'ייקוב אמר? "יש מבחן בסוף!"). המילה "עשיר" לא מספיקה כדי לתאר את המגוון הטעים והבריא הזה. ג'ייקוב מקפיד שבסלט לא יהיו מרכיבים שיכולים להיות לא נוחים לאנשים מסוימים כמו בצל או כוסברה, אבל גם לא צריך אותם כי המגוון כל כך רב ובריא שאין צורך יותר בשום דבר.
פלטת גבינות משובחות ברמות חריפות שונות הגיעו לשולחן, ואיתן מבחר ריבות הבית – במקרה שלנו חבושים, תות ותפוח מקורמל. היה קשה להחליט, בסוף הצבענו במזלגות שלנו על החבושים כעל המנצח.
בארוחת הבראנץ' כלולה מנה חמה ומזינה לבחירה ממגוון גדול של מנות – קישים של ירקות וגבינות, רטטוי, מאפי שמרים וירקות ומרקים. ביקשנו מג'ייקוב שימליץ עבורנו והבחירה נפלה על "רטטוי פלוס חמינדוס" ו"מאפה תרד וגבינת גאודה" שנעשה בשיטה מיוחדת של דיקוק בצק השמרים באופן שהוא לא משתלט על המילוי ומכסה אותו אלא נותן לו כבוד. התוצאה עדינה במיוחד.
רק כשג'ייקוב אמר, שמתי לב שאין על השולחן מלח ופלפל. בדרך כלל אני מתבלת את האוכל עוד לפני שטעמתי, כאן בכלל לא היה צורך. גם בריא יותר, גם טעים יותר.
בתור שתיה חמה ביקשתי וקיבלתי "שוקו חם" שהוא בעצם כוס גדולה של חלב שמומסים בו שוקולדים בעלי שמונים אחוז חמאת קקאו, ומעלים בדרגה את המשקה הקרוי "שוקו" לדרגות חדשות.
ארוחת בראנץ' זוגית כמו זו שאכלנו עולה 160 שקלים לזוג. ישנה גם ארוחת בריאות שכוללת מנת מוזלי במקום המנה החמה ועולה 130 שקלים לזוג, ויש אפשרות לשלב את שני הסגנונות בארוחה זוגית אחת.
בתפריט יש גם מנות בשריות, חלביות, ארוחות ילדים וגם ארוחת תה אנגלית כמיטב מסורת ביתו של ג'ייקוב.
ה"מזווה" פתוח בימי שישי ושבת לקהל הרחב, ובימי השבוע לקבוצות בתיאום מראש.
לתפריט המלא, מפת הגעה, מחירים, וגם מתכונים וקטלוג המוצרים הנמכרים במקום –