"ראיתי את בעלך מסתובב בדיזנגוף" אמרה תרנגולת אחת לשנייה, ואז המשיכה "על הגריל". הבדיחה אולי לא כל כך מוצלחת, אבל העופות ב"קוקוריקו" הן סיפור אחר לגמרי.

עוף הוא כוכב בתפריט של ישראלים מכיוון שהוא קל ומתאים למזג האוויר בארץ, מחירו נוח ואפשר להכינו במגוון דרכים. עוף מהווה גם פתרון לכאלה שמעדיפים להמנע מבשר אדום או להמעיט בצריכתו, ובניגוד לבשר אדום, ניתן לאכול עוף לארוחת הצהרים ולחזור לעבוד, בלי תחושת הנמנום.

במתחם שרונה נפתח לפני כשנה "קוקוריקו" – דוכן רחב ידיים שמתמקד בעופות צלויים, מה שמוכר יותר כ"עוף בגריל". הבעיה בהכנת מנה כזו היא שאם לא מקפידים מאד, גם אם העור והמראה החיצוני מפתים, החלק הפנימי, בעיקר העמוק יותר, יכול להתייבש ואין דבר מאכזב יותר מעוף יבש.

אם יש מישהו שמסוגל להתגבר על המכשלה הזו, הוא השף רן שמואלי, שהוא שם-דבר בעולם הקולינריה, שבאמתחתו רזומה עשיר כולל המסעדה המצליחה שלו "קלארו" וקייטרינג פופולארי.

ואיך היה העוף? על כך בכתבה המלאה, כאן.

האווירה הזו היא בדיוק האווירה ב"אמורה מיו" התל אביבית, הממוקמת מול "גן העיר", בצמוד לבניין עיריית תל אביב, על שטח גדול שנחלק לכמה חללים ומעוצב בשפע של פריטים איטלקיים- מקומקומים וקדרות עד לתמונות נופים ואנשים, בובות, ציורים, אפילו אוסף "סיפולוקסים" מככב שם על המדף, לצד מקרר יין ענק. הפריטים נאספו על ידי בעל הבית בנסיעותיו לאיטליה ועל ידי אורחים שהגיעו והביאו איתם מזכרות שונות.

אם צריך לתאר את האירוח במילה אחת, היא בהחלט המילה "בגדול". המלצרים מסוגלים לשאת מגדל של צלחות וכוסות ולהניח הכל במדויק, המנות מגיעות במהירות , המוסיקה היא ברובה קלאסיקות איטלקיות מזן טוטו קוטוניו, והתפריט מבטיח שכל אחד ימצא את מבוקשו- מהילד ועד הצמחוני (והטבעוני, וזה שלא מעוניין בגלוטן). המסעדה קיימת כ-17 שנים, והתפריט נשאר קבוע פחות או יותר, כי מנות מנצחות למה להחליף?

עיון קצר בתפריט מגלה שהרבה מהמנות קרויות "צ'יו" ו"צ'יה" ("דוד" ו"דודה" בהתאמה) כיאה למשפחות גדולות שבהם לא ממש זוכרים מי קשור למי ולכן קוראים לכולם "דוד". על כוס קיאנטי משובח, כיאה ל"ברומא התנהג כמו רומאי", בחרנו את המנות הראשונות – פוקצ'ה עם שמן, רוזמרין ושום (עם אופציה נטולת שום למי שיש תוכניות רומנטיות לשעה מאוחרת יותר), קרפצ'יו בקר בשמן זית, לימון, רוקט והמון פרמזן, ו"אנטיפסטי" שמגיע בשני גדלים וכולל חצילים בפרמזן, בטטה עם טימין, שעועית ירוקה, פטריות, גזר, ארטישוק, קוביות פטה ופלפל קלוי. כל אחת מהמנות היא קטגוריה בפני עצמה ושלושתן שידרו טריות רבה. הקרפצ'יו היה עז טעמים, הירקות היו עדינים יותר, והפוקצ'ה מפתה, בעיקר כשנטבלה בשמן הזית והחומץ שהוגשו לשולחן.

המשך הכתבה- כאן.

פארק פרס בחולון הוא מקום שתמיד כיף להגיע אליו, בעיקר אם אתם עם ילדים. יש בו אגם שאפשר לשוט בו, רחבה שאפשר להתרוצץ עליה, וכשרעבים, יש גם אופציות קולינריות מעניינות.

אחת הכוכבות הגדולות בפארק פרס היא "גורדוס" ולא בכדי. בעידן שבו מנסים להלביש עליך רגשי אשמה כל פעם שאכלת איזו פולקע, או אם חס ושלום אכלת שתי קוביות שוקולד ברצף, כיף לבוא למקום שבו אפשר להתפרע, להגזים ולחגוג. הכל בגדול, הצבעוניות, המנות, המגוון, ומעולם לא היה כיף יותר לחזור ולהיות ילד.

המסעדה המעוצבת כדיינר אמריקאי יושבת מול האגם ואפשר לאכול ולהביט החוצה דרך הזכוכיות, או לשבת בחלל חיצוני שממוקם ליד ה"טראק בר" שגם הוא חלק מ"גורדוס" ובו אפשר ליהנות מהשירות באוויר הפתוח.

המוטו של המסעדה הוא אמריקה ובעיקר הטלוויזיה והקולנוע, מה שמסביר מדוע הרבה משמות המנות מבוססים על משחקי מילים מהתחום, כמו קינוח בשם "נטליה אוריאו" (שמכיל עוגיות אוריאו), "יה ווארדי" להמבורגר כבש עם עמבה, "אלן דלון" לקציצה בסגנון צרפתי ואיך אפשר בלי מנת פיש אנד צ'יפס המכונה "פישנזון".

להמשך הכתבה- כאן

בראשית היה זה נחל ענבה, שזורם ממזרח לעיר מודיעין ועובר דרך וואדי ענבה . הפארק שהוקם על נתיבו נקרא על שמו – "פארק ענבה" ועל שם שניהם קרויה מסעדת "ענבה" הצמודה.

המסעדה, שנפתחה ב2016 רחבת ידיים, מוארת ומשקיפה אל האגם של הפארק, וכוללת חלל פנימי וחלל חיצוני לימי מזג אוויר יפה.

מה שנחמד במסעדה הוא שלא רק שיש תפריט גדול ועשיר שעונה על כל צורך- מקרניבורים שנהנים מבשר איכותי, דרך צמחונים, טבעונים, כאלה שרגישים לגלוטן, ילדים ובעצם כל סוג דרישה וקהל, אלא שההליכה לקראת הסועד כל כך גדולה שיש מצב שגם ממציאים לו משהו על המקום. כך למשל כשבן זוגי התלבט איזה קוקטייל לבחור, הוא נשאל על הכיוון האהוב עליו וקיבל משקה שהורכב במיוחד בשבילו, כמו גם מנות מיוחדות שהן פשוט "התפרעות של השף באותו רגע" כפי שהוגדרו על ידי צוות המקום.

להמשיך לקרוא ←

"יַד אָבִיב בַּקֶשֶׁר הַזֶה… אָדָם מֵקִיץ מִשֵׁנָה

וְרוֹאֶה: מוּל חַלוֹנוֹ

עֵץ אַגָס מְלַבְלֵב;

וּבִן-רֶגַע: הָהָר זֶה רָבַץ עַל הַלֵב

הִתְפּוֹרֵר וְאֵינוֹ."

כך כתבה רחל המשוררת לפני שנים רבות.

אני מודה ומתוודה ששני המתכונים היחידים שהכרתי שכללו אגסים היו "אגס הלנה היפה" ואגסים שבושלו ביין. בזה נגמר כל הידע הקולינרי שלי בתחום.

עד שהגעתי לביתו של יובל בר נר, הוא "איש האגסים", שמייצג שנים ארוכות את מועצת האגסים האמריקאית, מככב בתוכניות טלוויזיה, כותב ספר מתכוני אגסים מקוריים ובאופן כללי משמש אנציקלופדיה ל"כל מה שרצית לדעת על אגסים ולא ידעת את מי לשאול".

(בתמונות- יובל בר נר ושף חגי לרנר, ובמרכז התמונה גם ניצה).

להמשיך לקרוא ←

בקצה תל אביב, בקו הגבול עם חולון, ממוקמת "הילולים", מסעדה בשרית גלאט כשרה שכולה שמחה.

זוכרים את השיר "אין לי רגע דל" שבו רבקה מיכאלי מציינת שבכל יום "יש פסטיבל"? בקרב הקהל הדתי חרדי יש הרבה פסטיבלים ושפע של שמחות, כשלכל שמחה יש גם "נלווים" כמו האירוסים וה"וורט" שמצטרפים לחתונות, טקסי "פדיון הבן" או ה"שלום זכר" שמצטרפים ללידת תינוק חדש, וכך הלאה, ואם אפשר לחגוג עם ארוחה איכותית ובשפע, למה לא?

המתחם של "הילולים" כולל כמה חללים, כשהמרכזי הוא המסעדה שפועלת בימים ראשון עד חמישי ומאכילה הן קבוצות שיושבות בשולחנות שהוזמנו מראש, הן עוברי אורח שמגיעים לסביבה (המקום סמוך לבית החולים "וולפסון") והן מה שנקרא "שולחן מהיר" שבו סועדים מגיעים היישר אל הגריל, בוחרים מנה ואוכלים במקום או לוקחים "טייק אווי".

בחללים הנוספים נערכים אירועים שונים, מאירועים דתיים כדוגמת בריתות ו"שבע ברכות", ועד ימי עיון, השקות, כנסים, הרמת כוסית לקבוצות עובדים (והמסעדה חביבה מאד על יחידות משטרה מהסביבה שחוגגות שם פרידות או תפקידים חדשים), ואפילו חדר לקריוקי!

רוצים לדעת מה אכלנו? הקישור כאן.

בהרבה תחרויות בישול יש שלב של "תבשלו אוכל של בית". זה הזמן שבו עיני המתמודדים והשופטים מצטעפות ודוק של דמעות נוסטלגיה נאחז בהן כשהריחות והטעמים של "הבישולים של אמא" עולים.

בתוך שפע המנות המודרניות שמוגשות היום במסעדות, עם "פיוז'ן" ו"בישול מולקולרי" (שכבודם במקומם מונח כמובן), נמצאת "המטבחון" – זו מסעדה שמגדירה את עצמה כ"אוכל של בית, אוכל מנחם".

התחושה הביתית מתחילה כבר כשנכנסים למקום ומוצאים את חתול הבית – שמופיע גם בלוגו של המסעדה – מנמנם על אחד הכיסאות. המסעדה ידידותית לחיות וניתן להביא גם את החבר הפרטי ההולך על ארבע מהבית.

כשיושבים במסעדה ניתן להביט החוצה ולהשקיף על אחד האזורים הצבעוניים של תל אביב, הוא האזור שבין שוק הכרמל (שגם מהווה את המקור לפרודוקטים הטריים) וכרם התימנים. אחר כך מסיטים את המבט לעבר הקיר המרכזי עליו מפורט התפריט באותיות קידוש לבנה. מנות הספיישל המתחלפות, כתובות על שלט שמוצב על השולחן. לשתיה חמה, קרה או אלכוהולית יש תפריט נפרד, והקינוחים רשומים בגיר על לוח.

להמשך הכתבה- כאן.

כן, זו הכותרת שחרוטה בכניסה ל"קונגרס בזל" – אוכל מהיר באווירה ביתית- כפי שמגדיר זאת ג'ו – שנושא תגיות של "מלצר/ מארח/ברמן/שליח" ומחליף אותן לפי הצורך. בכלל, כשמגיעים ל"קונגרס בזל" – ההמלצה היא לקחת את הזמן ולקרוא את כל מה שכתוב על הקירות, ויש שם הרבה. רשימות של "מה מעצבן אותנו" (וחטאתי בסעיף 5 כבר כשהגעתי ושאלתי איפה השירותים), דרך "את מי משרתים קודם" (רמז – אם אתם סלבים או קשישות תקבלו עדיפות), ועד לרשימות כללי המקום, ועל הדרך תעודת הבגרות של הבעלים שתלויה אחר כבוד על הקיר תחת הכותרת "אין דבר העומד בפני הרצון"!

אם אומרים שדיסנילנד הוא המקום החייכני ביותר בעולם, אז "קונגרס בזל" הוא בוודאי המקום הידידותי ביותר בתל אביב, והיחס לו זוכה כל סועד הופך אותו תוך דקות לחבר בחבורת "הקונגרס".

להמשך הכתבה- לחצו כאן.