כולנו אנשים עסוקים, ממהרים ומי מאיתנו לא עמד ליד מיקרוגל, ראה שיש עוד דקה למשהו וניסה לחשוב מה אפשר לעשות בנתיים?
אבל אוכל של מיקרוגל הוא לא תמיד הטעים ביותר או הבריא ביותר, וחברת "בלדי" פתרה לנו את הדילמה הזו בעזרת סידרת ה"מינוט"- מוצרי בשר שמוכנים בדקה.
בכל סרט אמריקאי ראוי לשמו יש סצינת "חג ההודיה" שבה בני המשפחה הרבים מתכנסים סביב שולחן האוכל העמוס לעייפה, ומחכים לגולת הכותרת- תרנגול הודו שמוגש בשלמותו, ממולא בכל טוב, ומוגש עם רוטב חמוציות, שהאדם המכובד ביותר בחדר זוכה בכבוד לפרוס אותו.
לז'ול וורן היו "חמישים אלף מיל מתחת למים", ללהקת ה"דריפטרס" היה "מתחת לטיילת" ולתל אביב יש עכשיו את Under52 – לאונג' בר קלאב חדש שמשלב את כל הכיף במקום אחד- אלכוהול משובח, מנות שף, פינות ישיבה, רחבת ריקודים עם מוסיקה מתקדמת וחלל עישון למי שצריך.
"ראיתי את בעלך מסתובב בדיזנגוף" אמרה תרנגולת אחת לשנייה, ואז המשיכה "על הגריל". הבדיחה אולי לא כל כך מוצלחת, אבל העופות ב"קוקוריקו" הן סיפור אחר לגמרי.
עוף הוא כוכב בתפריט של ישראלים מכיוון שהוא קל ומתאים למזג האוויר בארץ, מחירו נוח ואפשר להכינו במגוון דרכים. עוף מהווה גם פתרון לכאלה שמעדיפים להמנע מבשר אדום או להמעיט בצריכתו, ובניגוד לבשר אדום, ניתן לאכול עוף לארוחת הצהרים ולחזור לעבוד, בלי תחושת הנמנום.
במתחם שרונה נפתח לפני כשנה "קוקוריקו" – דוכן רחב ידיים שמתמקד בעופות צלויים, מה שמוכר יותר כ"עוף בגריל". הבעיה בהכנת מנה כזו היא שאם לא מקפידים מאד, גם אם העור והמראה החיצוני מפתים, החלק הפנימי, בעיקר העמוק יותר, יכול להתייבש ואין דבר מאכזב יותר מעוף יבש.
אם יש מישהו שמסוגל להתגבר על המכשלה הזו, הוא השף רן שמואלי, שהוא שם-דבר בעולם הקולינריה, שבאמתחתו רזומה עשיר כולל המסעדה המצליחה שלו "קלארו" וקייטרינג פופולארי.
ואיך היה העוף? על כך בכתבה המלאה, כאן.
האווירה הזו היא בדיוק האווירה ב"אמורה מיו" התל אביבית, הממוקמת מול "גן העיר", בצמוד לבניין עיריית תל אביב, על שטח גדול שנחלק לכמה חללים ומעוצב בשפע של פריטים איטלקיים- מקומקומים וקדרות עד לתמונות נופים ואנשים, בובות, ציורים, אפילו אוסף "סיפולוקסים" מככב שם על המדף, לצד מקרר יין ענק. הפריטים נאספו על ידי בעל הבית בנסיעותיו לאיטליה ועל ידי אורחים שהגיעו והביאו איתם מזכרות שונות.
אם צריך לתאר את האירוח במילה אחת, היא בהחלט המילה "בגדול". המלצרים מסוגלים לשאת מגדל של צלחות וכוסות ולהניח הכל במדויק, המנות מגיעות במהירות , המוסיקה היא ברובה קלאסיקות איטלקיות מזן טוטו קוטוניו, והתפריט מבטיח שכל אחד ימצא את מבוקשו- מהילד ועד הצמחוני (והטבעוני, וזה שלא מעוניין בגלוטן). המסעדה קיימת כ-17 שנים, והתפריט נשאר קבוע פחות או יותר, כי מנות מנצחות למה להחליף?
עיון קצר בתפריט מגלה שהרבה מהמנות קרויות "צ'יו" ו"צ'יה" ("דוד" ו"דודה" בהתאמה) כיאה למשפחות גדולות שבהם לא ממש זוכרים מי קשור למי ולכן קוראים לכולם "דוד". על כוס קיאנטי משובח, כיאה ל"ברומא התנהג כמו רומאי", בחרנו את המנות הראשונות – פוקצ'ה עם שמן, רוזמרין ושום (עם אופציה נטולת שום למי שיש תוכניות רומנטיות לשעה מאוחרת יותר), קרפצ'יו בקר בשמן זית, לימון, רוקט והמון פרמזן, ו"אנטיפסטי" שמגיע בשני גדלים וכולל חצילים בפרמזן, בטטה עם טימין, שעועית ירוקה, פטריות, גזר, ארטישוק, קוביות פטה ופלפל קלוי. כל אחת מהמנות היא קטגוריה בפני עצמה ושלושתן שידרו טריות רבה. הקרפצ'יו היה עז טעמים, הירקות היו עדינים יותר, והפוקצ'ה מפתה, בעיקר כשנטבלה בשמן הזית והחומץ שהוגשו לשולחן.
המשך הכתבה- כאן.
פארק פרס בחולון הוא מקום שתמיד כיף להגיע אליו, בעיקר אם אתם עם ילדים. יש בו אגם שאפשר לשוט בו, רחבה שאפשר להתרוצץ עליה, וכשרעבים, יש גם אופציות קולינריות מעניינות.
אחת הכוכבות הגדולות בפארק פרס היא "גורדוס" ולא בכדי. בעידן שבו מנסים להלביש עליך רגשי אשמה כל פעם שאכלת איזו פולקע, או אם חס ושלום אכלת שתי קוביות שוקולד ברצף, כיף לבוא למקום שבו אפשר להתפרע, להגזים ולחגוג. הכל בגדול, הצבעוניות, המנות, המגוון, ומעולם לא היה כיף יותר לחזור ולהיות ילד.
המסעדה המעוצבת כדיינר אמריקאי יושבת מול האגם ואפשר לאכול ולהביט החוצה דרך הזכוכיות, או לשבת בחלל חיצוני שממוקם ליד ה"טראק בר" שגם הוא חלק מ"גורדוס" ובו אפשר ליהנות מהשירות באוויר הפתוח.
המוטו של המסעדה הוא אמריקה ובעיקר הטלוויזיה והקולנוע, מה שמסביר מדוע הרבה משמות המנות מבוססים על משחקי מילים מהתחום, כמו קינוח בשם "נטליה אוריאו" (שמכיל עוגיות אוריאו), "יה ווארדי" להמבורגר כבש עם עמבה, "אלן דלון" לקציצה בסגנון צרפתי ואיך אפשר בלי מנת פיש אנד צ'יפס המכונה "פישנזון".
להמשך הכתבה- כאן
בראשית היה זה נחל ענבה, שזורם ממזרח לעיר מודיעין ועובר דרך וואדי ענבה . הפארק שהוקם על נתיבו נקרא על שמו – "פארק ענבה" ועל שם שניהם קרויה מסעדת "ענבה" הצמודה.
המסעדה, שנפתחה ב2016 רחבת ידיים, מוארת ומשקיפה אל האגם של הפארק, וכוללת חלל פנימי וחלל חיצוני לימי מזג אוויר יפה.
מה שנחמד במסעדה הוא שלא רק שיש תפריט גדול ועשיר שעונה על כל צורך- מקרניבורים שנהנים מבשר איכותי, דרך צמחונים, טבעונים, כאלה שרגישים לגלוטן, ילדים ובעצם כל סוג דרישה וקהל, אלא שההליכה לקראת הסועד כל כך גדולה שיש מצב שגם ממציאים לו משהו על המקום. כך למשל כשבן זוגי התלבט איזה קוקטייל לבחור, הוא נשאל על הכיוון האהוב עליו וקיבל משקה שהורכב במיוחד בשבילו, כמו גם מנות מיוחדות שהן פשוט "התפרעות של השף באותו רגע" כפי שהוגדרו על ידי צוות המקום.
"יַד אָבִיב בַּקֶשֶׁר הַזֶה… אָדָם מֵקִיץ מִשֵׁנָה
וְרוֹאֶה: מוּל חַלוֹנוֹ
עֵץ אַגָס מְלַבְלֵב;
וּבִן-רֶגַע: הָהָר זֶה רָבַץ עַל הַלֵב
הִתְפּוֹרֵר וְאֵינוֹ."
כך כתבה רחל המשוררת לפני שנים רבות.
אני מודה ומתוודה ששני המתכונים היחידים שהכרתי שכללו אגסים היו "אגס הלנה היפה" ואגסים שבושלו ביין. בזה נגמר כל הידע הקולינרי שלי בתחום.
עד שהגעתי לביתו של יובל בר נר, הוא "איש האגסים", שמייצג שנים ארוכות את מועצת האגסים האמריקאית, מככב בתוכניות טלוויזיה, כותב ספר מתכוני אגסים מקוריים ובאופן כללי משמש אנציקלופדיה ל"כל מה שרצית לדעת על אגסים ולא ידעת את מי לשאול".
מסעדת השף והסושי בר הוותיקה "פריים" ברמת החייל חגגה 15 שנות שגשוג בשיפוץ מקיף שהפך את המסעדה להיכל אסיאתי (ולא רק). העיצוב קיבל צבעי שחור לבן, וילונות חשמליים הותקנו ויוצרים חלל פרטי, מסכים מקיפים את הסועדים ומשדרים משחקי ספורט חשובים, וגופי חימום ותאורה יצרו אווירה חמימה בליל החורף הקריר שבו הגענו לבדוק את החידושים האחרונים.
החידושים הם כמובן לא רק בעיצוב אלא גם בתפריט, שאליו הוכנסו סוגי קוקטיילים שונים, ומגוון מטורף של סושי לצד המנות האהובות והוותיקות.
חוויית האירוח מתחילה כבר בכניסה, כשליד עמדת המארחת ניצב מיכל שכולל את הקוקטייל היומי שנמזג לכל לקוח שנכנס. אין כמו לגימה אלכוהולית משמחת לבב כדי להתחיל ערב מוצלח.
על כל שולחן מונח אייפד שמאפשר ניווט קל ומהיר באפשרויות הרבות מאד שבתפריט, המבוסס על מנות אסיאתיות, לצד מנות בשר שמטופל במקום, פירות ים, מנות צמחוניות ומנות ילדים. המלצר שמלווה את השולחן שמח לייעץ ולצמצם את האפשרויות לסועד המתלבט.
להמשך הכתבה- כאן.
בקצה תל אביב, בקו הגבול עם חולון, ממוקמת "הילולים", מסעדה בשרית גלאט כשרה שכולה שמחה.
זוכרים את השיר "אין לי רגע דל" שבו רבקה מיכאלי מציינת שבכל יום "יש פסטיבל"? בקרב הקהל הדתי חרדי יש הרבה פסטיבלים ושפע של שמחות, כשלכל שמחה יש גם "נלווים" כמו האירוסים וה"וורט" שמצטרפים לחתונות, טקסי "פדיון הבן" או ה"שלום זכר" שמצטרפים ללידת תינוק חדש, וכך הלאה, ואם אפשר לחגוג עם ארוחה איכותית ובשפע, למה לא?
המתחם של "הילולים" כולל כמה חללים, כשהמרכזי הוא המסעדה שפועלת בימים ראשון עד חמישי ומאכילה הן קבוצות שיושבות בשולחנות שהוזמנו מראש, הן עוברי אורח שמגיעים לסביבה (המקום סמוך לבית החולים "וולפסון") והן מה שנקרא "שולחן מהיר" שבו סועדים מגיעים היישר אל הגריל, בוחרים מנה ואוכלים במקום או לוקחים "טייק אווי".
בחללים הנוספים נערכים אירועים שונים, מאירועים דתיים כדוגמת בריתות ו"שבע ברכות", ועד ימי עיון, השקות, כנסים, הרמת כוסית לקבוצות עובדים (והמסעדה חביבה מאד על יחידות משטרה מהסביבה שחוגגות שם פרידות או תפקידים חדשים), ואפילו חדר לקריוקי!
רוצים לדעת מה אכלנו? הקישור כאן.
