אם טבח רוצה לשדרג מנה, הדרך הטובה ביותר היא להוסיף מגע של לימון. במנות מלוחות או מתוקות כמה טיפות (או הרבה טיפות) לימון מעלות את המנה לרמות גבוהות בהרבה והטעמים הופכים לחגיגה בפה.
טעמי הלימון מככבים בשפע של מנות, לעיתים כדומיננטיות כמו בפאי לימון ולעיתים במגע קל במנות ירק לדוגמה.
שוק הפשפשים היפואי הוא פנינת חמד של מבני שימור, תיירים בבליל שפות, חנויות של אוצרות שאין בשום מקום וכמובן הים במרחק הושטת יד, שהדייגים החוזרים ממנו מביאים את מיטב הדגה ופרי הים היישר לצלחת.
בלב שוק הפשפשים ההומה בסוחרים וקונים בשעות היום ובבליינים ותיירים בשעות הערב גילינו את "קפטן הוק"- פינה קסומה של דגים שמקבלים טוויסט מהמטבח הערבי בניצוחם של בלאל אבו ריא הבעלים והשף המוערך עומר עילוואן שהגיע לאחר לימודים במוסדות הקולינריה המובילים באירופה ולאחר מכן עבודה במיטב המסעדות המובילות בארץ ובחו"ל.
אחד הדברים שהכי קשה לעשות הוא לרשום מתכון של סבתא. הסיבה היא כי זה תמיד "קצת מזה וככה ביד מזה". וברגע שעושים את הנסיונות הללו עם יותר משני תבלינים, מקבלים בכל פעם תוצאה אחרת, ולא תמיד התוצאה הרצויה.
תבלינים הם מדע מכיוון שהשלם גדול ממספר חלקיו ובכל תערובת שאנו יוצרים יש אינטרקציה בין הטעמים השונים.
איך משיגים את השילוב המתאים ביותר למנה שאנו רוצים להכין בלי לנסות לתקן חמש מאות פעם ?
כבר בשנות השבעים הצ'יפס היו גיבורי תרבות ואף כיכבו במערכון של "הגשש החיוור" עם הציטוט האלמותי "אני רוצה את הצ'יפסים דקים-דקים כמו גפרורים " .
ומאז – ליד ההמבורגר בגירסה אמריקאית, בן זוג של ה"פיש" ב"פיש אנד צ'יפס" בריטי, עם המוני סוגי רטבים באמסטרדם או ליד הבירה בערך בכל פאב בעולם – הצ'יפס.
"טוגנים", "פרייז" , "פרנצ' פרייז" – ווריאציות של חתיכות תפוחי אדמה פריכות ומתפצחות בפה, במיני תיבולים שונים, כשהשם הכללי "ציפ'ס" כבר הפך לשם גנרי לשבבים של ירק, וכך אפשר למצוא גם "ציפס בטטה" ו"צ'יפס סלק" ואפילו "צ'יפס בננה".
שנות השמונים. בכל בית קפה המכבד את עצמו מציעים מנות פטריות, כשאחד הכוכבים הוא ללא ספק ה"בלינצ'ס פטריות". המתכון? לוקחים עלי בלינצ'ס, שופכים עליהן פטריות מקופסאות שימורים, מעליהן שכבה עבה של גבינה צהובה והופ- לתנור.
מי בכלל הכיר פטריות טבעיות? שמענו עליהן רק בסיפורי האגדות על היערות האפלוליים שבהם נערות יפות מראה צועדות ובידן סלסילה והן קוטפות פטריות (ונזהרות על הגמדים שגרים מתחתן..).
תפוח, בננה, אגס, פירות אהובים אך אנו רגילים אליהם מילדות, מה עם טעמים חדשים?
"חקלאי גרנות" ' התארגנות חקלאית שמזה שנה מביאה לנו תוצרת חקלאית ישירות לסופרמקרטים, מוסיפה לתפריט שני זני פיטאיה – וונוס ואפולו, בעלי קליפה סגלגלה וצהובה, שכשחותכים אותה מגלים הפתעה לבנה או אדומה מנוקדת בגרעינים קטנים ושחורים.
כשמתארחים "על קפה ומאפה" או מזמינים שילוב כזה בבית קפה, אף פעם לא יודעים מהו ה"מאפה" שמגיע, אבל אין אחד שלא שמח כשהמאפה הוא רוגעלך. משהו ברכות ובשפע המילוי של הרוגלעך נותן הרגשת פינוק עשירה, או עושר מפנק, לא משנה איך תגדירו את זה ,העיקר שזה יהיה על הצלחת שלי, ורצוי יותר מאחד, כי המילה בעצמה היא בלשון רבים, אחרת זה היה רק "רוגלע" ואין בעצם מילה כזו כי בעצם אף אחד לא מסתפק ביחידה אחת של הטעים טעים הזה.
הבעיה היא שכשקונים רוגלעך לא תמיד הם טריים, וזו אכזבה גדולה. מצד שני, להתחיל להכין בבית זו עבודה שלא מתאימה לכל אחד, בעיקר כשאין זמן.
קל מאד להתרגל לדברים טובים, וחיש מהר התרגלנו לזה שכשרוצים מאפה שמרים טרי, ריחני וטעים כבר לא צריך ללוש, להתפיח ולהתאמץ, כשיש בפריזר חבילות של "בונז'ור" שמאפשרות שליפה מהירה, אפילו ללא הפשרה (!), רק למרוח ביצה, לזרוק לתנור ויש מאפים שאי אפשר לעמוד בפניהם.
אחד המטבחים האהובים ביותר בישראל הוא המטבח האיטלקי ובצדק- פסטות טריות, רטבים, מאפים ויין טוב, הכל מסתדר על השולחן לארוחה טעימה, עשירה ומפנקת, שמאחדת את המשפחה בדיוק כמו בכפרים הקטנים בטוסקנה שאחרי הבציר.
התפריט האיטלקי בישראל כבר מזמן התרחב מ"ספגטי עם רוטב עגבניות" למבחר ענק של פסטות שמתחברות עם סוגי רטבים שונים ושלצורות שלהן יש משמעות רבה ביחסים עם הרטבים.
מכירים את הפרסומת לבנק שבה אבא מפחיד את הילדה שלו במילים כמו "ריבית פריים" ו"משכנתא"? אז בהרבה מטבחים יש מילה נוספת מפחידה- "שמרים!".
נבהלתם?
שמרים הם דבר מתעתע- מצד אחד הם יוצרים מאפים מדהימים בטעמם ובמרקם שלהם, ואין כמו ריח של מאפה שמרים להפנט כל מי שבסביבה (ויועצי נדל"ן כבר למדו את זה ומדריכים כל מי שרוצה למכור את דירתו, לשים בתנור עוגת שמרים לאפייה או לחם, לפני שהקונים הפוטנציאלים באים לראות את הנכס), ומצד שני אנשים חוששים שהם לא יודעים מספיק על אפייה עם שמרים, זמני התפחה, לישות, ואפייה ולכן נמנעים מלהכין מאפים עם שמרים.
