שנים רבות חלפו מאז שהמילה "פטריות" היתה שם נרדף לקופסת שימורים לא ברורה עם זן אחד ויחיד. מאז למדנו שיש עולם שלם של פטריות כשלכל זן וסוג יש טעמים אחרים ותכונות ייחודיות לו.
לכל מנה ניתן לשדך את הפטריה המתאימה לה ביותר ולהינות ממנה טעימה ומגוונת.
שנים רבות חלפו מאז שהמילה "פטריות" היתה שם נרדף לקופסת שימורים לא ברורה עם זן אחד ויחיד. מאז למדנו שיש עולם שלם של פטריות כשלכל זן וסוג יש טעמים אחרים ותכונות ייחודיות לו.
לכל מנה ניתן לשדך את הפטריה המתאימה לה ביותר ולהינות ממנה טעימה ומגוונת.
מכירים את השפים האלה בתוכניות בישול שמכינים מנה כשלפניהם כל המצרכים מוכנים בקעריות זכוכית קטנה, רק לשפוך לתערובת?
במציאות העסק קצת מסובך יותר- אם ניקח נניח שום, צריך להפריד ולהצליח לקלף כשבדרך כלל זה נגמר באלימות בכל מני חבטות סכין למיניהן, או שורש ג'ינג'ר שיודעי דבר מקלפים בעזרת כף הפוכה ובעצם מגרדים את הקליפה במבנה הכל כך לא ישר של השורש. בשני המקרים זה גם יוצר הרבה לכלוך וכמובן ריח שנדבק לאצבעות ולסביבה.
אין כמו לפתוח את השנה עם סלסילה של הרבה מוצרים טובים, איכותיים ובעיקר טעימים שיפנקו אותנו לאורך החג והשנה הבאה כולה.
כדי להפוך את החוויה למושלמת כדאי לקחת בחשבון את כל האפשרויות- חם, קר, מתוק, מלוח ובעיקר חדש ומעניין.
תרגיל חשבוני קטן- כמה אפשרויות ניתן ליצור משילוב של 5 בסיסים (כמו אורז, קינואה, אטריות אורז ועוד), 9 סוגי חלבון (כמו טונה בכמה צורות, סלמון, כדורי דג ועוד), 19 סוגי תוספות (בערך כל ירק שקיים בשוק), 10 סוגי רטבים שחלקם משולבים בעצמם כמו מיונז בזיליקום או טחינה ג'ינג'ר ובסוף עוד קצת ככה מלמעלה- בוטנים, בצל מטוגן, שומשום וכאלה? חישוב קטן שלי הוא שאפשר לאכול בכל יום קערת פוקי המורכבת כל הדברים הטובים האלה, ועדיין לא לחזור על אותה קערה פעמיים, בערך עד סוף החיים.
אם יש רוטב אחד ניצחי שאנחנו משתמשים בו לכל דבר בערך, בעצמו או כמרכיב במנה – זה הקטשופ. הבעיה שזה מתחיל לשעמם באיזשהו שלב ומחפשים ככה את הטעם השונה, המשודרג, שמחדש אפילו את המנה המשעממת שהכנו מליון פעם.
כזה הוא רוטב השזיפים של "נפטון" – שמתאים לכל שימוש- כמו שהוא, או לבישול, הקפצה, מטבל, מרינדה, כל מה שמתחשק.
עוד לא נגמר ל"ג בעומר על שלל הבשר על האש ותפוחי האדמה, וחג השבועות בפתח, בו פותחים שולחן קייצי ועשיר של גבינות, דגים, ירקות ועוד.
ומה דרך ההכנה הקלה והמהירה ביותר, שלא לומר אחת הטעימות? הטיגון כמובן.
יום העצמאות ול"ג בעומר משלבים מזג אוויר נפלא עם טבע וכמובן מדורות ופיקניקים לרוב. שולחנות מוצבים, כלים נפרשים והחגיגה הקולינרית בעיצומה.
כולם יודעים שצריך לבחור נתחי בשר מצויינים להנחה על הגריל, אבל מה עם התוספות? מה שמסביב? מה שמוסיף לנו טעמים והופך את הארוחה לבלתי נשכחת?
הוואי היא גן עדן של ים, חופים שטופי שמש, ושפע קולינרי מטורף המבוסס על דגה ותוצרת טרייה.
הדייגים בהוואי המציאו את ה"פוקי" אי שם בשנות השבעים, כשתיבלו נתחים מהדגים שדגו באותו היום. המנה התגלגלה והפכה ללהיט בהוואי וזכתה לשפע גירסאות ושידרוגים עד שהשפית ג'ודית צרפתי הגיעה מביתה בלוס אנג'לס, שם עבדה במסעדות רבות, להוואי והתאהבה בפוקי.
ג'ודית, המשפחה והפוקי עלו לישראל ורשת "פוקישופ" יצאה לדרך.
ירקות הם אוצר בלום של בריאות וגם עושר טעמים. הבעיה- בעולם הילדים אין להם דימוי טוב מדי, ואם המקסימום שילד מוכן לאכול מבחינת ירקות זה תפוח אדמה בצורת צ'יפס, קצת חבל.
כמבוגרים אנו מעריכים את מגוון הירקות ובדרך כלל התזונה שלנו כוללת סלטים או ירקות בצורות הכנה שונות כמו בישול, הקפצה, אידוי וכדומה, המעשירים את המנה שלנו. הבעיה מתחילה בילדים שרובם בררנים מטבעם ולעיתים פשוט לא מוכנים לטעום אפילו כשאולי יש סיכוי שיאהבו.
"אז בא לי נשנוש" – משפט שנשמע בהרבה בתים, בעיקר בשעות הערב ובעיקר מול שפע תוכניות הבישול בטלוויזיה. המשפט הזה נשמע הרבה גם במקומות עבודה אי שם בין הקפה של הבוקר לבין הזמן הארוך מדי שנשאר עד ארוחת צהרים, וכמובן גם כשיושבים על הספסל בגן הציבורי ומתפעלים מיכולתו של הילד לתזז בין חמישה מתקנים תוך עשר דקות.