בחג הפסח כולנו מכירים את סינדרום "כפתור המכנסיים". אותו אחד שבתחילת הערב גורם לנו להראות חטובים במיוחד, ובסוף הערב מרגיש כמו חרב בבטן עד שמשחררים אותו ומרחיקים אותו קילומטרים מהלולאה שלו. (הידעתם שבעברית תקנית הלולאה הזו מכונה "אבקה", ונשמעת IVKA?)
בחגי ישראל בכלל, ובפסח בפרט הבישולים עולים הילוך וגם אנשים שביומיום מבשלים פחות, נכנסים למוטיבצייה קולינרית ומשדרגים כל מנה. הבעיה, אם לא היינו גאוני בישול לפני כן, קצת קשה להוציא עכשיו מנות מיוחדות וטעימות, ועוד להגישן לאורחים רבים.
כשהדיילת החיננית של "לינדט" הציעה טעימות שוקולד בסופר, לא היה אחד שסירב לקחת. שוקולד הוא האהבה האולטימטיבית של כולם, בכל גיל, מכל מין, ומכל טעם קולינרי.
שוקולד מהווה אפרודיזיאק למבוגרים, פינוק לילדים, נחמה לזקוקים לה ויצירה למי שמכין אותו. מותג " Lindt" קיים מאז 1845, כשהמגדנאי דויד שפרונלי שוורץ ביחד עם בנו רודולף מחליטים לנסות ולייצר שוקולד לפי מתכון איטלקי שגילו. בשנים הקרובות השוקולד משתכלל ורודולף מצליח לפתח מתכון לשוקולד שיהיה משובח בהרבה מהשוקולדים שהיו קיימים אז מבחינת ארומה ותכונות המסה. השוקולד שהוא מכין כולל טעמים עדינים ואת המרקם האהוב והמוכר עד היום. השוקולד מתפרסם בכל רחבי העולם.
בשנת 1948 התרחשו שני אירועים משמעותיים- הוקמה מדינת ישראל ונוסד מפעל "השחר העולה" בחיפה. טעם מתוק למדינה הצעירה.
מאז כבר שבעים שנה מלווה ממרח "השחר העולה" את הילדים, הנכדים, החיילים, וגם המבוגרים שרוצים את המתיקות הזו שמזכירה לנו את הבית ואת הילדות.
הקרם שמתאים להכנת כל קינוח, כריך או בשיטה הכי טובה- של החזקתו בכוח ביד אחת (שאף אחד לא יחשוב על לקחת…) וכפית ביד השניה (או בגרסה אצלנו בבית – כף!) ויאללה בלגאן! פסטיבל של מתיקות כל כך מוכרת וכל כך אהובה.
פנקייק- אותה חביתית מתוקה שנערמת במגדלים ומקבלת באהבה סירופ שוקולד, מייפל, פירות, קצפת וכל מה שבא. אחד התענוגות הקטנים של החיים (ויש כאלה שיאמרו- גם הגדולים).
אביב הגיע פסח בא, ואיתו הצורך במוצרים כשרים לפסח, כי גם מי שלא דתי אדוק, כמו במקרה שלי- שכבת לאמא שומרת מסורת שמתגוררת בשכנות, הבית חייב להיות כשר בכלל, וכשר לפסח בפרט.
החבילה של "שופרסל" לפסח כללה מבחר מוצרים, שהמשותף להם הוא הכשרות לפסח, והחידוש- כשמוצרי מותג הבית כמובן זולים משמעותית ממתחרים, ואם הם באותה איכות או יותר, בוודאי ובוודאי שמשתלמים יותר.
גדלתי בבית פולני, נו מה לעשות- תבלינים לא היו ממש החלק החזק אצלנו. מקסימום מלח וסוכר. את המטבח המרוקאי והמטבחים המתובלים הכרתי הרבה אחרי גיל ההתבגרות ואימצתי מהם חלק מהמנות (אם כי קשה לי עם מנות ממש חריפות).
שני הגברים בבית לעומת זאת מאד אוהבים את העוקצנות החרפרפה ושמחים לפגוש אותה בכל מנה.
מתוק. כולנו אוהבים מתוק. כשמתחשק "משהו טעים" זה בדרך כלל משהו מתוק. בפסח (ובחגים בכלל) כשאנו יוצאים משגרת העבודה , ויש לנו הרבה יותר זמן פנוי, אנחנו גם בדרך כלל רעבים יותר ומשתוקקים יותר למתוקים, ובחג כמו המימונה, שמזמן הפך לחג לאומי של כל העדות, המתיקות היא השולטת ביד רמה.
את "סנדלפור" ומוצריה הכרתי לראשונה בפרסומת שבה דוגמנית לא מצליחה להגיד את שם החברה, עד שהיא טועמת מהמעדנים ונהנית. אז לי דווקא אין בעיות בהגיית השם, ואני תמיד שמחה לטעום את המוצרים הכייפיים של "סנדלפור" ושמחה לשמוע על החידושים.
חג הפסח בפתח, ומעבר לארוחות החג הכבדות, כשרוצים משהו לנשנש יש רק…. מצות, ובדרך כלל הן באות עם אחיהן התאום הסיאמי "שוקולד"- או בקצרה "מצות עם שוקולד" (ויש אפילו קנויות כאלה!). אבל…. שוקולד זה אמנם בריא אבל לא בכאלה כמויות, ואם כבר רוצים משהו מתוק על המצה, עדיפה האפשרות של "אחוה" – ממרחי טחינה עם שוקולד וסילאן שמביאים לא רק מתיקות אלא גם ערכים תזונתיים גבוהים.
האוכל המקסיקני כובש לו מקום בלב הישראלים ולא סתם – התיבול, העזות, הטעמים, המגוון, ונדמה שבכל נגיסה שומעים את הקצב של ספידי גונזלס בעודו צועק "טקילה!!" כשהוא חבוש סומבררו ססגוני.
קמח תירס הוא אחד המרכיבים החשובים במטבח המקסיקני, ובגלל שהוא נטול חיטה, הוא מתאים לנו כל שנה וגם בפסח, פותח אופציות חדשות שאינן כוללות תמיד קמח מצה, שהוא מוגבל בגלל תכונותיו.
מאפים תפוחים, שמנמנים, כאלה שיצאו הרגע מהתנור, הריח המטריף, האדים המהבילים, והציפיה לתחושה האוורירית הזו כשאנו נוגסים במאפה טרי, אין כמו התחושה הזו. ובפסח כשהשיניים הטוחנות עובדות במשרה מלאה ויותר, ויש לנו גם יותר זמן להשקיע במאפים, אנו מחפשים את חומרי הגלם שיאפשרו לנו להוציא את המיטב.
