(קרדיט לצילום למעלה- אלי דגני)
לפני כמה שנים השתתפתי בסדנת לחמי מחמצת. חזרתי נלהבת עם קופסת שי של התחלה של מחמצת, לגידול בבית. עכשיו, מי שמכיר אותי יודע שאני וגידול של כל מני דברים זה קצת בעייתי, עציצים מתאבדים אצלי על חוטי המתלה שלהם וחיות מחמד מחפשות מאמץ אחר, אבל את המחמצת באמת שניסיתי – הוספתי קמח ומים לפי מדידות מדויקות, שקלתי ומדדתי ואפילו הכנתי כמה לחמים לתפארת.
עד שהגיע מועד לנופש, לא מצאתי בייביסיטר למחמצת שלי ובזה נגמרה קריירת אפיית המחמצות שלי.
טוב, הכותרת די ארוכה, ואם הייתי כותבת אותה במלואה, היא היתה כוללת את המשפט "הטחנות הגדולות של א"י" השיקה קמח חיטה מלא 100% ללא צורך בניפוי, באריזה מבוקרת" וכמה שזה מקצר לנו הליכים בדרכנו למאפה המושלם.
הריח המגרה ביותר הוא ללא ספק של לחם טרי. לחם הוא סמל של אוכל, משמש כמצע וכתוספת למנות או בפני עצמו, וכבר מזמן לא הבחירה של ילדותינו בין "לחם לבן " ל"לחם שחור" שנפרס על ידי החנווני במכולת.
אנחנו אנשים עסוקים- אנחנו עובדים, אנחנו בדרכים, יש לנו ילדים ותחביבים, ומעט מאד זמן נטו בבית. אז אולי בסופשבוע כשיש לנו זמן, משקיעים בארוחה שיכולה להיות בריאה וטובה, אבל מה קורה בשאר השבוע? למי באמת יש זמן (וסבלנות) להתקין ארוחה בריאה, כשהרבה יותר קל לקפוץ לשווארמיה הקרובה?
תערוכת "קולינריה" שמתקיימת מדי שנה במלון "דן פנורמה" היא שם דבר בעולם הקולינריה, וכל המי ומי מהתחום מגיעים להשתתף, להתרשם וללמוד. הדוכנים הרבים והמגוונים , והפנאלים המרתקים מאפשרים הצצה לחידושים האחרונים, וזה תמיד מפתיע ומרתק.
גם השנה ניתן היה למצוא בתערוכה רעינוות מעניינים (וטעימים). אני מביאה כאן מבחר מהדברים שמהם התרשמתי ביותר, כי אי אפשר להעביר את הכל, או שהפוסט הזה יקח חמישים עמודים בערך…
אחד השלבים החשובים באפיית לחם ומאפים היא ניפוי הקמח. סינון מכל מני לכלוך שיכול להיות שם, בצד איוורור הקמח כדי שיהיה קליל יותר, כל אלה נחסכים לנו עכשיו על ידי "הטחנות הגדולות של "א"י" שמגישה לנו את "קמח לחם ללא צורך בניפוי"- ראשון בסדרת קמחים מיוחדים שכבר עוברים ניפוי בסמוך לטחינה ואז נארזים באריזה המיוחדת שמונעת אפשרות התפתחות חרקים. נוסף לכך גם נחסך אבדן של כמות קמח שאיכשהו לא עובר את הנפה כי הוא נתפס בכל הדברים האחרים.
חג חנוכה בפתח, ויחד עם הסופגניות, נס פח השמן והכתרים עם הסביבון על הראש (עוד יש את זה בגני ילדים?) יש גם את האריזות המעוצבות של "הטחנות הגדולות של א"י", כמו בארבעת החגים האחרים – ראש השנה, פורים, שבועות ויום העצמאות. האריזה שמעוצבת בסגנון רטרו, מהווה קישוט נפלא למטבח וכוללת גם ברכה לחג וגם מתכון. בקופסה ניתן לאחסן קמח לכל השנה כמובן.
על האריזה יש מתכון מומלץ של "מיני דונטס" ששווה לנסות.
כבר כשנכנסים לביתה של פזית בנון ברמת השרון, נעטפים בריח המשכר של לחם טרי ומפתה, שמהר מאד יוצא מהתנור ומונח לקבלת הפנים של כל מי שנכנס לסדנאות של פזית. שתיה חמה ליד (וגם פינוק של למשל עוגת יום הולדת אם יש מישהו שחוגג) וכבר האווירה נעשית חברית גם אם המשתתפים הכירו בדיוק לפני חמש דקות. (ובתמונות אפשר לראות למשל את לחם החומוס שצופה בגרגירי קינואה- רעיון שאף פעם לא ראיתי בשום מקום, ושווה לאמץ).
פזית בנון עורכת סדנאות לאפית לחמי מחמצת לרמות שונות- מכאלה כמוני שאין להם מושג (לא נדרש כל ניסיון מוקדם בכלל), ועד למתקדמים שרוצים ללמוד מיומנויות חדשות. חומרי הגלם שבהם היא משתמשת ע"מ לאפות את הלחמים לא כוללים תוספות של שמן, ביצים, סוכר או חומרים משמרים וכו' אלא בחומרי גלם במצב הכי טבעי שלהם ולכן הסדנאות מתאימות גם לטבעונים. בנוסף – פזית מעבירה גם סדנאות לאפייה עם שמרים וכן סדנא לאפיית בגטים ובייגלה ממחמצת בלבד.
לפני כשנה התחלנו לאפות לחם בבית. תמיד היה הפחד של השמרים מצד אחד (פוביה ידועה ,אני בטוחה שבעולם הרפואי יש לזה שם רשמי) ועצלות מצד שני של "למה לטרוח על משהו שלוקח כל כך הרבה זמן כשאפשר לקנות המון לחמים איכותיים במאפיות".
עגבניות מיובשות הן כבר ממש לא שם של סרט, אלא מצרך פופולארי לאכילה כמו שהן, או על כריך חלבי או בשרי, או להוספה לתבשילים כלשהם.
קיבלתי להתנסות את אחד מהממרחים בסידרה החדשה של "תומר"- ממרח עגבניות מיובשות קצוצות עם זיתים ירוקים ועשבי תיבול בשמן חמניות. (מור נוסף חדש בסידרה הוא רצועות עגבניות לחות מתובלות בעשבי תיבול ושמן חמניות).
אחרי שטעמתי ככה, נזכרתי שיש לנו בבית קמח כפרי שרק מחכה להפוך ללחם, ואין כמו מילוי עגבניות מיובשות כדי להגדיל את החגיגה הטעימה.
