זה לא שבילדותי הרחוקה, אי שם בשנות השמונים, לא היו פירות יבשים. היו. רק שהיו להם שלושה מאפיינים- צבע זרחני, טעם של גופרית ותועפות של סוכר.
אז חווית האכילה היתה יותר כי זה מנהג, כמו ראש דג בראש השנה או מצה בפסח, סוג של מאכל שטועמים בגלל החג אבל לא ממש נהנים ממנו.
היום המצב שונה לחלוטין, ויש מודעות גדולה לטבעיות ולבריאות שבפירות היבשים.
(בתמונה- קמח כוסמין לבן בחברת שאר המרכיבים למאפה טעים!)
ט"ו בשבט חלף, לרובנו נשארו פירות יבשים ומה עושים איתם?
מצרפים אותם לקמח כוסמין של "הטחנות הגדולות של א"י" ויוצרים חגיגה קולינרית.
את יתרונות הכוסמין כבר כולם מכירים- הדגן שעשיר בחלבון, סיבים תזונתיים, וויטמינים ומינרלים, מסייע להורדת שומן בדם ולעיכול, מקנה תחושת שובע בזכות הערך הגליקמי הנמוך ומתאים לסוכרתיים, לילדים ולתינוקות.
אחד הסמלים הבולטים של ט"ו בשבט הוא הפירות היבשים. פעם היינו מסתפקים בקופסא של משמש מטורקיה בטעמי לוואי גופריתיים משהו. עכשיו יש לנו שפע של פירות יבשים שמקשטים לנו מבחר ענק של מנות, מתוקות או מלוחות, ככל שנרצה.
לאוסף הפירות היבשים של "'מיה תעשיות מזון בע"מ " מצטרפים חברים חדשים באריזות של 700 גרם נוחות לפתיחה- צימוקים בהירים, חמוציות, שזיפים ללא גלעין ומשמשים. הפירות נארזים בקו יצור נקי מגלוטן וללא תוספת סוכר.
ב"אחוה" לא שוקטים על השמרים- תרתי משמע, והחידוש האחרון הוא "רוגלעך- מאפה שמרים בטעם שוקולד". אנשים רבים נרתעים מלאפות עם שמרים, לאנשים רבים אין זמן לחכות להתפחות השונות הכרוכות בבצקי שמרים, ובכל זאת, עוגת שמרים ריחנית ורכה היא חלום מתוק. ב"אחוה" הכינו עוגיות רוגלעך מבצק שמרים פריך, שממולא בקרם שוקולד, נימוחים ורכים , בטעם עשיר שנותן הרגשה כאילו שהכנו את זה בעצמנו, במיוחד אם אנחנו מחממים כמה שניות במיקרוגל ומגישים לצד קפה למשל.
עד לא מזמן, כשהיו אומרים לי "משמש מיובש" הדבר היחיד שהייתי רואה מול העיניים זה משהו כתום זרחני, במרקם של קטיפה ובטעם לוואי גופריתי שאיכשהו כוסה בהמון סוכר, לא ברור מה הלך שם.
לכן פשוט העדפתי להעמיס פירות טריים בלבד בט"ו בשבט, למרות שזה דפק לי את מתכון עוגת הפירות היבשים שפעם אהבתי להכין.
