חג השבועות הביא עימו הרבה מנות חלביות, שאחת הכוכבות של המנות הללו היא ללא ספק הפסטה.
בעולם הקולינרי קיימות מאות צורות של פסטה, כשכל צורה נותנת את היתרון שלה בהכנה, ספיגת הרטבים והטעמים והאפשרויות הגלומות בה.
פסטה "פרפקטו" של אסם יצאה ב4 פסטות בצורות מיוחדות שנהדרות לאירוח ולא רק כמובן.
יין טוב, פסטה משובחת, מוסיקה, והכל בבריזה הקלילה של ערב תחילת הקיץ בתל אביב, מה צריך יותר?
פסטיבל Vinum TLV by American Express חזר זו הפעם השלישית לרחבת רוטשילד 1 בתל אביב. הפסטיבל החל אמש וימשיך גם היום (6 ליוני 2019) כך שעוד אפשר להספיק, וכמובן לשים תזכורת ביומן לשנה הבאה.
ומה מצאנו בפסטיבל?
פסטה היא מאכל אהוב מאד בישראל, היא קלה , הן לאכילה והן להכנה, היא מדברת אל בני כל הגילאים ומקבלת באהבה כל הליך בישול וכל רוטב שיצוותו לה.
מוצרי חלב הם פרטנרים מצויינים לפסטה, וארוחה חלבית, בין אם בראנץ' או ארוחה שלמה תמיד תכלול מנת פסטה כלשהי.
"פסטה"- תמיד משביעה, קלה להכנה, אהובה על קטנים ועל גדולים ובמגוון אדיר של צורות ורטבים כך שניתן לאכול פסטה בכל יום בשנה בלי לחזור על אותם טעמים ומרקמים.
פסטה בגדול עשויה מקמח ומים (יש מתכוני פסטה גם עם ביצים), אז אם כבר אוכלים אותה, איך אפשר לשדרג אותה כדי לקבל גם בונוס של בריאות?
אחד המטבחים האהובים ביותר בישראל הוא המטבח האיטלקי ובצדק- פסטות טריות, רטבים, מאפים ויין טוב, הכל מסתדר על השולחן לארוחה טעימה, עשירה ומפנקת, שמאחדת את המשפחה בדיוק כמו בכפרים הקטנים בטוסקנה שאחרי הבציר.
התפריט האיטלקי בישראל כבר מזמן התרחב מ"ספגטי עם רוטב עגבניות" למבחר ענק של פסטות שמתחברות עם סוגי רטבים שונים ושלצורות שלהן יש משמעות רבה ביחסים עם הרטבים.
כולנו אוהבים להיות ב"פלוס" – בין אם מדובר בכסף בבנק או בקבלה של משהו בנוסף, ככה על הדרך, ואם מדובר ב"פלוס" בריאות, על אחת כמה וכמה. ב"אסם" כבר עובדים על העניין הזה זמן רב, ויש כבר מוצרים כמו פסטות בתוספת עדשים, ירקות או מחיטה מלאה, קמח לבן שמעורב בקמח מלא, תוספת סיבי שיבולת שועל, פתי בר עם דגנים מלאים ועוד.
אין חולק על-כך שאוכל הוא הרבה יותר מהדלק שמכניסים לגוף כדי להמשיך לפעול. אם זה היה כך, כולנו יכולנו להתקיים על פרוסות לחם עבש ומרגרינה. אוכל טוב הוא חוויה של כל החושים – המראה של המנה, הריח שעולה ממנה, המרקמים השונים שיוצרים גם סאונד שונה בתוך הראש שלנו, וכמובן הטעמים שתלויים באיזון המדוייק שמפיק מכל חלק של המנה את המירב ומשלב אותו בהרמוניה עם החלקים האחרים לחוויה שגדולה מסך כל חלקיה.
אחת התרבויות היותר חושניות היא התרבות האיטלקית, שמעריכה מאד את החוויה הפיזית, והאוכל האיטלקי משלב את כל התחושות לקיום אחד גדול של הנאה שקשה למצוא מקבילה לה. כל זאת כמובן בתנאי שמי שמכין את האוכל יודע מה הוא עושה, ובביקורי ב"פיאצה רוסטיקו" התל אביבית, נוכחתי לדעת שאכן יש מי שיודע את העבודה.
התחושה הראשונה כשהתיישבנו לשולחן הייתה נינוחות, הן מבחינת הישיבה עצמה, בתוך כיכר רומאית אמיתית, מעין גינה סגורה (עם חימום בחורף, ועם שולחנות חיצוניים), בעיצוב עץ מזמין, עם נוף לפארק שרונה ההומה, בעיטורי צמחיה רבים, כולל עציץ אורגנו על כל שולחן, (שמהווה ספויילר להמשך).
ומה טעמנו שם? להמשך הכתבה- כאן.
האווירה הזו היא בדיוק האווירה ב"אמורה מיו" התל אביבית, הממוקמת מול "גן העיר", בצמוד לבניין עיריית תל אביב, על שטח גדול שנחלק לכמה חללים ומעוצב בשפע של פריטים איטלקיים- מקומקומים וקדרות עד לתמונות נופים ואנשים, בובות, ציורים, אפילו אוסף "סיפולוקסים" מככב שם על המדף, לצד מקרר יין ענק. הפריטים נאספו על ידי בעל הבית בנסיעותיו לאיטליה ועל ידי אורחים שהגיעו והביאו איתם מזכרות שונות.
אם צריך לתאר את האירוח במילה אחת, היא בהחלט המילה "בגדול". המלצרים מסוגלים לשאת מגדל של צלחות וכוסות ולהניח הכל במדויק, המנות מגיעות במהירות , המוסיקה היא ברובה קלאסיקות איטלקיות מזן טוטו קוטוניו, והתפריט מבטיח שכל אחד ימצא את מבוקשו- מהילד ועד הצמחוני (והטבעוני, וזה שלא מעוניין בגלוטן). המסעדה קיימת כ-17 שנים, והתפריט נשאר קבוע פחות או יותר, כי מנות מנצחות למה להחליף?
עיון קצר בתפריט מגלה שהרבה מהמנות קרויות "צ'יו" ו"צ'יה" ("דוד" ו"דודה" בהתאמה) כיאה למשפחות גדולות שבהם לא ממש זוכרים מי קשור למי ולכן קוראים לכולם "דוד". על כוס קיאנטי משובח, כיאה ל"ברומא התנהג כמו רומאי", בחרנו את המנות הראשונות – פוקצ'ה עם שמן, רוזמרין ושום (עם אופציה נטולת שום למי שיש תוכניות רומנטיות לשעה מאוחרת יותר), קרפצ'יו בקר בשמן זית, לימון, רוקט והמון פרמזן, ו"אנטיפסטי" שמגיע בשני גדלים וכולל חצילים בפרמזן, בטטה עם טימין, שעועית ירוקה, פטריות, גזר, ארטישוק, קוביות פטה ופלפל קלוי. כל אחת מהמנות היא קטגוריה בפני עצמה ושלושתן שידרו טריות רבה. הקרפצ'יו היה עז טעמים, הירקות היו עדינים יותר, והפוקצ'ה מפתה, בעיקר כשנטבלה בשמן הזית והחומץ שהוגשו לשולחן.
המשך הכתבה- כאן.
שני כוחות פועלים בי- לעיתים נוגדים , האמת ,בדרך כלל נוגדים. הראשון הוא הרציונל שאומר "אין לך מכונת פסטה, בחיים לא עשית פסטה, למה לטרוח שעות על משהו שעולה גרושים ומגיע מוכן?" והשני האתגר שאומר "קיבלת קמח לפסטה? תעשי פסטה!".
נסיעתי הראשונה לאיטליה היתה כמו כל תייר ישראלי- לרומא. צילמתי כל פסל, ביקרתי את האפיפיור, אכלתי המון גלידה וזרקתי מטבע למזרקה, שמבטיחה שאחזור. לרומא אמנם לא יצא לי לחזור שוב בנתיים אבל שבתי לאיטליה עוד ארבע פעמים, כל פעם לאזור אחר- מאזור הדולומיטים בצפון ועד סורנטו ואמלפי בדרום (וכן, ראיתי את נאפולי ואני עדיין בחיים…), משתיית יין בסאן ג'מיניאנו ועד הצמדת האף לחלון הראווה של דולצ'ה וגבאנה במילאנו.
