ארכיון תגים | שמן

"חוויה בכרם 5" – המועצה האזורית גזר מגלה את אוצרותיה!

סוף החופש הגדול, כבר נגמרו כל הג'ימבורי, סרטים, הופעות ומה עכשיו?  עכשיו יוצאים לגלות פינה יפיפיה של הארץ, במרחק קטן מהמרכז, עם אוצרות שלא נגמרים, בפסטיבל מיוחד, הוא "חוויה בכרם" שמתקיים זו הפעם החמישית.

על מה אנחנו מדברים?  ממש עשר דקות מנתב"ג, שוכנת המועצה האזורית גזר, בדרך בין תל אביב לירושלים. היא קרויה על שם העיר המקראית גזר וכוללת גם את אתר העתיקות תל גזר. במועצה 25 יישובים  – 15 מושבים, 5 יישובים קהילתיים ו5 קיבוצים שבהם כרמי גפנים למאכל ויין, כרמי זיתים לשמן, פרדסים, ירקות, חממות פרחים, לולים, רפתות והרבה חקלאות לצד מוקדי תיירות ואטרקציות.

להמשיך לקרוא

חנוכה שמח ונקי עם FIX ו- ABC מבית "קומ".

חנוכה מוכר גם בשמו השני- "חג הטיגונים". נכון שבשנים האחרונות יש טרנד של אפייה במקום טיגון אבל אני מצהירה כאן בגדול- "סופגניה אפויה" זו לא סופגניה. זה סוג של לחמניה וזה איכס. גם אלה שמנסים להתחכם וקודם כל אופים את הסופגניה ואחר כך מטגנים אותה, – חברים- זה לא עובד. זה עדיין איכס. אין כמו סופגניה טרייה שיצאה עכשיו מהשמן, כי מה לעשות שטיגונים זה הכי טעים?

להמשיך לקרוא

"שמנא" עונדת טיקה! – סדנה הודית עם אליזבט בנימיני.

המטבח ההודי הוא מטבח עז טעמים, מלא דמיון, צבע ומרקמים. הוא גם מתאים לקהלים רבים- לחובבי הבשר לצד צמחונים וטבעונים, לחובבי החריף (ומי שלא- יכול פשוט להוריד מכמות הפלפל), לאוהבי המתוק, המטוגן, המסורתי והיצירתי- הכל שם.

הגעתי לבית הבד "שמנא" לטעום את המנות המיוחדות של הבשלנית המוכשרת אליזבט בנימיני ולשמוע על תבלינים ודרכי הכנה של אוכל הודי שאפשר להכין בבית בעזרת חומרי גלם שניתנים להשגה בארץ.

להמשיך לקרוא

שמנא- הרבה יותר מבית בד.

הגענו ל"שמנא" בערב חורפי נעים, האש דלקה באח, היין החם שימח לבב אנוש, והסיבה? טעימות של סיום המסיק, של השמן הסופר מצוין של השנה. חמישה סוגי שמן זית חיכו לנו על השולחן  –

להמשיך לקרוא

קסם השמן של "סבא חביב".

בכניסה לקיבוץ פרוד נמצא מרכז המבקרים של "סבא חביב".

הכל התחיל ב1913 כשסבא חביב, אחד ממייסדי ענף הזית בגליל, הפיק שמן משובח בעזרת אבן ריחיים ומכבש ידני. שמעו של השמן יצא למרחוק, והיום  , שלושים שנה לאחר מותו, ממשיכים הנכדים את דרכו, בייצור שמן זית כתית מעולה בכבישה קרה, בלדי- טבעי ולא מסונן, לצד עשרות מוצרים שונים כמו טחינה מסוגים שונים (שמיוצרת בעזרת אבני ריחיים- היחידים בארץ!), זיתים בכבישה ביתית, חלווה, דבש, זעתר, סבונים, נרות והרבה מוצרי קוסמטיקה.

להמשיך לקרוא

מסלניצה – לחגוג את האביב.

מסלניצה- חג סלאבי הנהוג ברוסיה, אוקראינה וארצות סלביות, החל כחג פגאני לכבוד השמש שמנצחת את קור החורף, עבר גלגולים בעקבות חדירת הנצרות והפך אחרי נפילת ברית המועצות לחג חילוני עממי שבו אלמנטים רבים כמו תהלוכות, אכילת בלינצ'ס שצורתן העגולה מסמלת את השמש, וגם שריפה של בובה בשם "גברת מסלניצה" שמסמלת את החורף שכבר כל כך משתוקקים לסיים אותו ולהנות מחומה של שמש אביבית.

להמשיך לקרוא

חמישים טעמים של שמן.

לפני כחודשיים ביקרתי ב"שמנא" – בית בד במושב חגור, וראיתי את תהליך המסיק- מהעץ ועד לבקבוקים. (אפשר לקרוא על הביקור כאן )

עברו חודשיים והתעורר החשק לדעת מה הלאה- כלומר, מעבר לצריכת שמן משובח וזיתים מעולים – מה עוד אפשר לעשות עם שמן זית?

מסתבר שהיו הרבה סקרנים כמוני, ולמלאכה גויס השף אייל לביא- מ"רוקח 73" ו"רוקח ים" – מומחה לדגים ופירות ים ושף ידוע , כדי שיעביר סדנה על האפשרויות הרבות הגלומות בשמן הזית של  "שמנא".

במשך שלוש שעות הוא הדגים, תיבל את הסדנה בהמון סיפורים פיקנטיים מהמסעדות , וגם טיפים מאד מועילים (כך לדוגמא שהסיבה שהוא לא מניח את חומרי הכבישה על דגי סביצ'ה אלא מגיש אותם לצד הדג, היא כדי לשמור על הטריות המקסימלית, כך שהכבישה עצמה נעשית בפיו של הסועד בשעת האכילה. ), ניפץ מיתוסים ("לא חייבים לשים אוטומטית לימון על דג- זה נשאר מהתקופה שאיכות הדגים לא היתה מי יודע מה. עדיף להנות מטעם הדג בעצמו") ופינק את הנוכחים בהמון מטעמים ומתכונים.

כדי ליצור את המנות מושלמות, הגבינות, היוגורט וכל שאר מוצרי החלב הגיעו מ"עברי"  – מחלבה במושב עזריה (לדף הפייסבוק ).

המנה הראשונה שהכין השף לביא היתה מנת "קפרזה משוגעת" עם המון משמעויות בשם שלה – גם בגלל שם המנה הקלאסי, גם בגלל ש"קפריזה" זה סוג של שיגעון, וגם כי "קפרי" זה גדי – מרמז על מוצא הצאן של הגבינה של "עברי" – בקיצור, הכל מסתדר. והכל הסתדר עוד יותר טוב בפה כשהשף לביא פרש דף מוצרלה טרי (חידוש מקסים שיש פותח את הדמיון – לפיצות, מאפים, פשטידות, רצועות וכו'), הניח עליהם פסטו , שקדים, עלי זעתר, זמן זיתים שהורכב מטפנד זיתים ושמן פישולין צרפתי של "שמנא", עגבניות שרי טריות מכל מני סוגים, ותיבול של בלסמי, מלח ים ולמי שרוצה גם פלפל צ'ילי לתוספת חריפות.  כמה קל ומהיר, ככה טעים.

המנה הבאה היתה סביצ'ה דג ים עם צ'זיקי סלק, או כפי ששף לביא סיפר "באתי הביתה, רציתי להכין אוכל משפחה, והמקרר היה ריק אז זה מה שיצא בסוף". אתם מבינים? כשהמקרר שלי ריק, אני מזמינה פיצה. כשאצל השף לביא ריק- יוצאת מזה מנת דג מקסימה עם הרוטב הכי צבעוני EVER.

הוא ערבב יוגורט צאן סמיך (לפחות 4% אחוזים – בסדנה הוא כאמור השתמש במוצרים של "עברי"), עם שום, קוביות סלק בינוני חי וחתוך לקוביות, תיבל במלח, פלפל, 3 כפות שמן זית מסוג "ברנע פישולין", הוסיף שומר ירוק בקוביות קטנות (ובתור אחת שלא אוהבת טעמי אניס, הופתעתי שהשומר לא הפך את המנה ל"אניסית" אלא רק הוסיף טעם במסגרת הטעמים הכללית) וגם פלפל שחור גרוס, זרעי כוסברה קלויים (שוב, גם מי שלא אוהב כוסברה, לא יבחין בה בכלל, היא רק טועמת לשילוב הכללי). התערובת יצאה בוורוד בוהק בגלל הסלק, צבע טבעי וחי שגרם לכולנו לזנק עם המצלמות.

במקביל הוא פרס דג ים טרי ללא עצמות או עור, לפי הגודל הרצוי לכל אורח, והניח על צ'זיקי הסלק המוכן, ותיבל בעוד קצת שמן זית, מלח וזרעי כוסברה.

הרעיון היה כפי שהוסבר למעלה, שהכל מתערבב אצל הסועד בפה ושומר על הטריות המקסימלית.

עוד מנות שהשף הכין היו "סלמון עטוף בפילו במילוי טפנד סורי, גבינת קממבר, עלי מנגולד ורוטב ויניגרט גזר " (אני לא מביאה את המתכונים המפורטים, הם נמצאים ברשת ואני לא רוצה לייגע את קוראיי, מעדיפה להתרכז בחוויות של הסדנה ובטיפים). הרעיון הכללי היה למרוח את עלי הפילו בשמן זית, להניח עליהן את הסלמון, ועליו בערימה את כל הדברים הטובים – גבינת קממבר של "עברי", מנגולד, טפנד זיתים ואחר כך לעטוף ולגלגל כסוג של סיגר או בלינצ'ס. וכמו בלינצ'ס גם אופים עד שמזהיב אחרי שמורחים בשמן זית ומפזרים שומשום או קצח לפי הטעם.

להגיש עם וינגרט גזר שכלל בין השאר לימונים כבושים שזה כבר קונה אותי, וגם דבש, שום, כמובן גזרים חתוכים והכל בבלנדר הופך לרוטב מיוחד.

 

שף לביא מפורסם בפאייה שלו, במחבת ענק, וגם לסדנה ב"שמנא" הוא הביא את המחבת החשמלי הענק שלו, כדי להכין מנת ריזוטו ארטישוק עם זיתים חריפים, אריסה וגבינה צפתית כבושה. מה שהיה נחמד הוא שבעצם זו ארוחה שלמה על מחבת אחת, ובמהירות. למעשה, הערבוב של השף והסו שף שלו היו כל כך מהירות שאי אפשר היה להספיק לצלם בחדות גם במצב מהיר במיוחד של המצלמה.

(בתמונה למעלה – שמן "שמנא" נכנס למנה).

בתחילה הוא "סגר" חתיכות עוף (המנה הזו לא כשרה מאחר ויש בה בשר וחלב, אחרי שטעמתי חשבתי שבהחלט אפשר היה להפוך אותה לצמחונית או כשרה, בשימוש בסוגי פטריות למשל במקום העוף) ואחר כך הוסיף את כל הדברים הטובים – אורז "ארבוריו" שבושל עם ירקות שורש מטוגנים והפך לריזוטו, תחתיות ארטישוק, שום, ולבסוף תיבול בזיתים, אריסה ופטרוזיליה. בשביל שיא הכיף נוספה גם גבינה שהוסיפה את ה"משיכה" .

(בתמונות למעלה ולמטה- חלק מהמנות היפות והטעימות שהכין השף)

לקינוח הכין השף "עוגת שמן זית" שהיתה גירסה משודרגת של עוגת ספוג בטעמי ווניל וקצת מיץ לימון, וכמובן הכילה 360 מ"ל שמן זית שנתן את ה"פלאפיות" הרכה ומנע סיכון של "עוגת חנק" שאנו מכירים לצערנו ממתכונים אחרים. החלבונים הוקצפו, הסוכר נבחש, ועל עוגת הספוג שיצאה מהתנור השף הוסיף קרם עשיר, רוטב קינמון וטוויל קרמל, והמנה קושטה עם פרחים אכילים , ונחטפה באופן מיידי על ידי כל הנוכחים.

כיום ניתן למצוא ב"שמנא" שמנים מזני –

"ברנע פישולין" – בטעמי פירות עם מתיקות מודגשת, מה שהופך אותו לאידאלי בתיבול עדין, טיגון ואפילו מאפים מתוקים (מרירות חלשה, חריפות עדינה).

"ברנע נבאלי" – גם הוא בעל מרירות וחריפות עדינה, מתאים לתבשילים, טיגון ותיבול.

"סורי" – האמת- השמן האהוב עלי ביותר, והוא גם נחשב לחריף ביותר – תיבול חזק, מעולה לחומוס. (או במקרה שלי – עם חתיכות חלה).

"פיקואל" – מרקם עשיר, מרירות וחריפות נמוכים, גם הוא מתאים לבישול, טיגון ותיבול.

"ארבינקה" – ארומה פירותית מודגשת וחריפות חזקה – לבישול ולתיבול . (מבחינתי – מתחרה ל"סורי" על הטעם שלי).

בסיכום הסדנה יצאנו עם בהחלט "חמישים טעמים של שמן זית".

עוד פרטים על "שמנא" – המוצרים, הסדנאות וכל השאר כאן .

שופרסל אמריקה.

אז הפעם החבילה משופרסל כללה מוצרי בסיס – שמן חמניות, שמן תירס, קמח לבן, ריבת תות שדה וחמאת בוטנים.

הקרבה לחג החנוכה כיוונה ישירות לסופגניות . מבחינתי זה היה צפוי מדי, וגם לא רציתי להגזים בסופגניות שכבר זללתי (ועוד לא הגענו אפילו לנר הרביעי..) אז ניסיתי לחשוב על דברים אחרים.

כאן בא לעזרתי המלך. איזה מלך? זה שבשמיני לינואר, ממש עוד מעט יהיה לו יום הולדת – אלוויס פרסלי. אחד הדברים שאלוויס אהב הכי הרבה היה סמל אמריקאי- כריך שהכיל חמאת בוטנים, בננות ובייקון, מטוגנים בחמאה. אז החלטתי שזה הכיוון שלי. על הבייקון וויתרתי כי המטבח שלי בבית כשר ונשארתי עם פרוסות (היה לי רק לחם קל  אבל זה לא הפריע…) שמרחתי בחמאת בוטנים, פיזרתי בננות, חיממתי שמן (בחרתי את זה של החמניות פשוט כי הוא היה הראשון שהיה לידי) והוספתי חתיכת חמאה בשביל הטעם (אי אפשר לטגן רק עם החמאה כי היא נשרפת מהר מאד. לחצתי את הכריך על המחבת לכמה שניות, הפכתי, ויש מעדן חם, מתוק, קצת מלוח מהבוטנים, שילוב שמסביר למה אלוויס שקל 150 קילו בסוף חייו.

(למעלה ולמטה- ההכנות)

ומה יצא?

(אגב, במחשבה נוספת, אפשר בהחלט לזרות למעלה אבקת סוכר למשל…)

אם כבר אמריקה, החלטתי לנסות גם שילוב אמריקאי קלאסי – כריך חמאת בוטנים וריבה. הפעם בלי טיגונים, רק לעשות את הכריך. אמריקאים מתים על זה, לי זה בהתחלה היה מוזר קצת אבל יש לזה הגיון, ובסופו של דבר גם הפרוסה הזו נטרפה.

(למעלה- בשלב ההכנה, שכבת הריבה על שכבת חמאת הבוטנים, למטה- הכריך המוכן).

אז למעשה השתמשתי בכל המצרכים למעט הקמח, שהוא מוצר שתמיד נמצא בשימוש אצלנו, כי הוא איכותי בדיוק כמו כל החברות האחרות שיש בשוק, רק במחיר נוח יותר. הקמח ינוצל בימי האפייה הבאים.

בכלל, לגבי מוצרי הבסיס – קמח, שמן, סוכר , ואפילו ביצים (ראיתי בסופר שיש של "שופרסל") – אין שום סיבה לשלם יותר, המוצר זהה.

ו… יומולדת שמח אלוויס!

מבחן הסופגניות הגדול.

חודשים לפני חנוכה הסופגניות מתחילות לצוץ בכל מקום. כל שנה הדמיון משתולל יותר, ומהסופגניה עליה גדלנו – זו עם הריבה ה"פושטית" ואבקת הסוכר, התפתחו סופגניות גורמה, בשלל טעמים, צבעים, צורות ודרכי הכנה.

הבעיה היא המשותף לכל הסופגניות באשר הן- השמן בו טוגנו, שכמו השם שלהן – הופך אותן לספוגים כל כך טעימים אבל כל כך משמינים…

במשך שנים היה לי מנהג של "הסופגניה השנתית" – כלומר הרשיתי לעצמי רק אחת, בשנה, בנר הראשון של חנוכה.

האמת, די מבאס. מצד שני, כל פעם שדיברו איתי על "סופגניה אפויה" נרתעתי, כי "זה לא זה". האתגר היה אם כן להצליח לאכול סופגניה שהיא אפויה, ולא נופלת בטעמה ואיכותה מסופגניה מטוגנת.

נכון, תמיד יהיה הבדל בין אפוי ומטוגן, אבל אם האפוי כל כך טעים, מי צריך את הטיגונים?

קיבלתי הביתה קופסה מלאה כל טוב- כל מה שצריך כדי ליצור את הסופגניה האפויה המושלמת.

היו שם צמדי שמרים טריים ומשפרי אפייה של "שמרית" שתפקידם להפוך את הבלילה למשהו אוורירי, קליל, עם ריח מהמם והתכונה שאני הכי מחפשת לה מילה בעברית ולא מוצאת – ה"פלאפי", אותה רכות עננית. היו שם גם צנצנות עם מילויים בטעמים שונים- וניל, טופי, פטיסיאר ורוזמרי, היו סוכריות קישוט, מזרק להכנסת המילוי לתוך סופגניה (זוכרים את הסיפור שהיו מקריאים ב"פרפר נחמד" כל שנה על "הסופגניה שלא אהבה ריבה"? ) ואיך נכין סופגניות בלי תבנית איכותית? אז גם זה היה בחבילה – תבנית מאפינס בעלת שישה שקעים של ארקוסטיל בציפוי נון סטיק עם ידיות סיליקון כדי שגם נצליח להוציא בשלום את הסופגניות (והמאפינס העתידיים) מהתבנית.

(בתמונה למעלה- המצרכים הדרושים. בתמונה למטה- הכלים והעזרים).

השלב הבא (אחרי סבב הצילומים הראשוני כמובן, והטעימה מכל אחת מהצנצנות) היתה לחפש מתכון. חיטטתי באינטרנט, מצאתי עשרות מתכונים, כולל גם דלי שומן שכללו גם חלב סויה למינהו (לא בבית ספרי), מתכונים עם שמן זית (הא?), מתכונים להכנה עם הילדים (האמת, מתאים לי מבחינת הקלות, אני די מאותגרת מתכונים) וגם המתכון שהגיע מצורף לערכה, ונראה קל ונוח.

בסוף עשיתי סוג של מוטציה מכל המתכונים ביחד. מה בעצם עשיתי?

נתחיל מזה שאין לי "קערת מערבל עם וו לישה". כלומר, אני מאד אוהבת להסתכל על הדברים האלה בתוכניות של אהרוני למשל, אבל בזה מתמצא הקשר שלי לווי לישה (או "וו גיטרה" כמו שנוהגים להגיד, לבלתי מוסיקלית שכמוני..). בכל מקרה, מיסרון לחברה בשלנית ויש בשורה –לא חייבים מערבל, אפשר גם ידנית, זה פשוט לוקח הרבה זמן.

הרמתי טלפון לנטלי המניקוריסטית לקבוע תור ספייר, על כל מקרה, והתחלתי במלאכה.

לא ידעתי כמה סופגניות ייצאו לי מהמתכון שצורף לערכה, אבל מכיוון שאנחנו רק שלושה בבית (משפחה קטנה, מינוס החתולה ז"ל) אז חילקתי את הכמות לחצי.

התחלתי לערבב בקערה, בהתחלה עם כף ואחר כך עם הידיים, – 250 גרם קמח, רבע משקית השמרים הטריים ורבע משקית משפר האפייה. פה אני חייבת לציין שזו בערך הפעם הראשונה שאני אשכרה עושה משהו עם שמרים טריים. המקסימום שלי היה בדרך כלל לזרוק שמרים יבשים למכונת הלחם שלי. בעיקר פחדתי שיצאו לי פיתות במקום מאפים והתפללתי לאלוהי ה"שמרית" שאצליח להפעיל את הענין הזה.

(בתמונה למעלה – היכון, החל…)

בכל מקרה, (וכמו שאתם שמים לב, אני לא רושמת מתכון מסודר, לא אוהבת רשימות. (טוב, חוץ מרשימות קניות לדיוטי פרי). טוב, איפה היינו? אה כן, המצרכים היבשים לקערה. אחרי הקמח, השמרים ומשפר האפייה נכנסו לקערה גם 25 גרם סוכר, רבע כפית מלח, חצי ביצה (והיה די קשה להפריד חצי, אבל עשיתי בערך). במתכון המקורי היה כתוב לכל הכמות להוסיף 1 כפית גרידת לימון מגוררת. אני הוספתי בערך פי שתיים (או בעצם פי ארבע כי עבדתי על חצי כמות). למה? כי זה טעים לי. הימור שלי. ספויילר- עבד יופי.

הידקתי את עטיפות ה"שמרית" שנשארו לי באטבי כביסה ושמתי במקרר, לשימוש עתידי (אני בונה עליהן בהקשר של חלות שאני מתה לנסות לעשות – נעשיתי אמביציונית).

(מצליחים לקרוא שכתבתי "חנוכה"?)

המשכתי ללוש, בהתחלה היה קשה ודביק, לאט לאט (מאד מאד לאט) הבצק התחיל לקבל רכות כלשהי ופחות להדבק. הוספתי את החומרים הרטובים – 50 גרם חמאה שעמדה בחוץ והיתה רכה, וחצי כוס חלב פושר (חימום קל במיקרו ולהשאיר בחוץ).

לשתי המון זמן, מה שבמערבל היה לוקח כשמונה דקות, לקח לי הרבה הרבה יותר, אבל בסבבה, שרקתי לי שירי חנוכה, ובערך בבית הרביעי של "מעוז צור" כבר היה בצק שנראה כמו אלה מהטלוויזיה.

חזרתי למתכון המקורי, שימנתי קערה והעברתי את הבצק לתוכה, הזזתי אותו לכל הכיוונים כדי שיקבל שמן וכיסיתי בניילון נצמד. שמתי את הקערה בתוך תנור האפייה הסגור כדי שהבצק ירגיש נינוח ורגוע לעלות ולתפוח.

הייתי אמורה לבדוק אחרי שעתיים אבל שכחתי, ונזכרתי רק אחרי שלוש שעות. לא נורא, עלה יפה, רק שאני לא יודעת כמה זמן זה באמת לוקח.

בכל מקרה, התעצלתי לחפש את המערוך, אז מתחתי את הבצק בידיים לכל מני כיוונים ועשיתי כדורים. ניסיתי לעשות אותם קטנים יחסית כי לקחתי בחשבון את התפיחה ואת הגדילה בזמן האפייה. את הכדורים הנחתי בתבנית השקעים של ארקוסטיל, אחרי שריססתי אותה בקלות בספריי שמן (במקרה שלי קנולה, כי זה מה שהיה לי בבית).

(בתמונה למעלה- סופגניה שקושטה כקאפקייק).

השארתי אותם מכוסים ומוגנים עוד שעה (במתכון כתוב 40 דקות, אבל עד שהלכתי להתקלח ולנקות את הבלגאן מסביב, לקח יותר זמן).

חיממתי תנור ל180 מעלות והכנסתי את התבנית לתנור. פה לקחתי טיפ ממתכון אחר וקצת לפני תום האפייה הברשתי את הסופגניות בחמאה מומסת. (במתכון המקורי החמאה היא רק בסוף, לטבילה של הסופגניות המוכנות). זה שימש לי כפונקציה של מה שאני מכירה כמריחת חלבון על מאפים כדי שיבריקו.

לא הייתי בטוחה מתי בדיוק הסופגניות מוכנות ולכן השארתי אותן עד שדי השחימו (אבל לא נשרפו!!).

הוצאתי בעדינות מהתבנית. אני חייבת לציין שכל התכונות הטובות והאיכותיות של תבנית המאפינס של "ארקוסטיל" אכן התממשו. בזכות ציפוי הנון סטיק, הספיק שפריץ עדין אחד של שמן, ולא היה צריך עטרות נייר ולא כלום, המאפים שלי יצאו בשלמותם. מעבר לזה, לא היו כוויות ותמרונים עם מגבות וכל מני כפפות מסורבלות כי ישנן ידיות עם כיסוי סיליקון, שגם שומר על הטמפרטורה וגם מגן מפני החלקות ונפילות, ועובי הדפנות  עזר לשמור על חום אחיד בכל הכיוונים (אני בדרך כלל נאלצת לפתוח תנור באמצע אפייה כדי להפוך את המאפים שלי למען אפייה שווה, כאן לא היה צורך). התבנית יצאה בשלום, שמרה את צורתה ואני בונה עליה לעוד הרבה שנים ושימושים.

השלב הבא, אחרי שהסופגניות התקררו קצת, היה שלב הקישוטים, ופה נעזרתי בכל מני פיצ'יפקס שקניתי בחנויות אוכל ובישול. חוץ מהמזרק שקיבלתי בערכה, השתמשתי גם במוצר נוסף של "ארקוסטיל" ו"מיקי שמו" – מזרק דקיק שאיתו כותבים טקסטים על מאפים באמצעות קרם. אמנם הנסיון הראשון יצא לי קצת מגושם אבל נראה לי שאפשר לראות בתמונות מה ניסיתי לכתוב…

(וראיתם על איזה מגש יפה הסופגניות נמצאות?)

מילאתי את הסופגניות בחומרי המילוי, ציפיתי בציפויים, הכנתי אפילו סביבון מבצק סוכר, ועוד המון דברים טובים שנוספו לסופגניות.

השלב האחרון היה כאמור שלב הטעימות. זה שליקקתי כל הדרך את הממרחים, הכפיות, המזרקים והכלים, לא מנע ממני לנעוץ שיניים בסופגניה (אני מקריבה את גופי למען קוראיי, דיווח מהשטח!).

אז החדשות הכי מסעירות – למרות שלא היתה שניה של טיגון, הסופגניה שלי היתה בדיוק מה שחיפשתי "פלאפית" – ענן  של עונג עם רווחים אווריריים, שקיבלו את הזרקת המילוי באהבה ונתנו לו קונטרסט.

(צילום מקרוב- תראו איזה בצק אוורירי וכייפי!)

השמרים הטריים של "שמרית " קיבלו "אקסטרה בוסט" – באמצעות משפר האפייה, וביחד יצרו ממתק מענג ואוורירי (שיואו, כמה שהמשכתי לדמיין את החלות שאני אכין עם המרקם הזה!!).

הכל היה מאד רך, טרי ורבאק- כל כך טעים!! חשבתי לעצמי שמזל שהכנתי רק סופגניות בודדות כי אחרת זה היה נגמר בחינגת סופגניות בלי סוף.

בתמונות לאורך הפוסט הזה אפשר לראות תיעוד של תהליכים שונים.

לי, כאופת שמרים מתחילה, וסקפטית סופגניות שאינן מטוגנות קלאסית, היתה הפתעה מקסימה עם השמרים ומשפר האפייה (שאגב לא משפיע כלל על הטעם או הצבע ונשמר שנה במקרר).

הבנתי מהמתכון שניתן גם לטגן את אותן הסופגניות עם אותם שמרים ומשפר אפייה , למי שבכל זאת רוצה את הסמליות של השמן של חנוכה.

חג אורים שמח!!

 

 

 

איש הענבים – חגיגה עולמית וישראלית.

תרבות היין הישראלית כבר מזמן לא מבוססת על "יין פטישים" או יין אדום מתוק להחריד ל"קידוש". בישראל למדו להעריך יין, לטעום יין ולצרוך יין להנאה והרחבת אופקים.

אחד ממובילי תרבות היין בישראל הוא ללא ספק "איש הענבים" היפואי, שמביא לישראלים מגוון ענק של יינות מהארץ ומהעולם, רבים מהם כשרים, ומעבר למכירה מספק גם הדרכות יין, בתים פתוחים, שירותי בר וייעוץ.

השבוע קיים "איש הענבים " בשוק יפו בנמל, פסטיבל יין ואוכל שבמסגרתו ניתן היה לטעום יינות רבים מייקבים ישראלים מובחרים ומדינות שונות בעולם כמו צרפת, איטליה, אוסטרליה, ארגנטינה, צ'ילה וספרד.

הצוות הידידותי מאד של "איש הענבים" סידרו את היינות מהקל לכבד ובעזרת רשימות מדוייקות שניתנו לטועמים, ניתן היה לדעת בדיוק מה טועמים ולרשום חוות דעת. בין לבין ניתן היה לטעום מנות מהמסעדות של השוק- נקניקים, גבינות , פסטות ומאפים.

אני לא מומחית ביין, ונעזרתי בצוות כדי לבחור את היינות המנצחים שלי, לפי טעמי כמובן. הבחנתי בין יינות קלים יותר שהייתי שותה בעצמם, ויינות כבדים יותר שמתאימים לארוחה בשרית למשל. כל היינות בפסטיבל היו יינות אדומים.

הנבחרים שלי –

מיקב ברקן, ספיישל ריזרב פינוטאז' 2010 – יין קליל ובעל מתיקות, סיפתח נהדר לכל ערב.

שני יינות של יינן ישראלי בשם דורון יצחק שמסתובב בעולם ומוצא כל פעם יקב אחר – FUSION – הראשון  SANGIOVESE 2009, שהיה לו ניחוח וטעם "עצי" מהחביות שבהם שהה, וtempranillo Grenache 2005, קצת יותר כבד , תוצרת ספרד, עם דגש פירותי.

עוד ישראלי שהיה מאד מוצלח – יקב רמת הגולן, גמלא- השמורה. נביולו 2010- הכי VFM (ערך משתלם במיוחד). טעם עגול ומלטף.

יקב גוסטבו אנד ג'ו, עינבר – שיראז 2010 הוסיף קצת פלפל לטעמים שהיו לי בפה, ויקב מאור, החזק ביותר בסידרה- של סירה 2008, היה דומיננטי מאד, הולך מצוין עם סטייק למשל.

צ'ילי שלחה נציגות טעימה בדמות CONCHA Y TORO, MARQUES CASA CONCHA, קברנה סוביניון 2009, צבע אטום, טעם כייפי בפה, בלי אפטרטייסט. בכלל, יינות צ'יליאנים עשו רושם מצוין בפסטיבל הזה.

ועוד אחד שמאד מצא חן בעיני- של יקב תמיר, שומרה 2011, צבע יפיפה וטעם חי ומפעיל את כל הבלוטות הנכונות.

אחרי כל הטעימות, לקחתי לי עוד כוס אחת של קיאנטי והלכתי ל"מרגוזה משפחתית ואיטלקית" שמכינה מנות פסטה טריה. אני בחרתי את הפסטה הכי מושחתת לדעתי – פנה עם רוטב שמנת פטריות, מנה שביחד עם הקיאנטי העבירה אותי הישר לאיזה מטבח של כרם איטלקי, בשעת הבציר.

בדרך עוד הספקתי לעצור בדוכן קטן של משק הילמן והשמנים הטעימים שלו. משק הילמן הוא מותג צעיר, עצי הזית הראשונים ניטעו ב2009, במשק משפחתי שבו כל בני המשפחה , על שלושת הדורות, נותנים כתף. כרם הזיתים נטוע בגובה 400 מטר מעל פני הים סמוך לגבול סוריה (במושב נוב) ותנאי הגידול הם אופטימליים. המסיק נערך בשיטה חדשנית  על ידי בוצרת, כלי שמצליח לאסוף כמות גדולה של זיתים וכך להעבירם במהירות  לבית הבד הקרוב, מה שגורם לשמן להיות בדרגת חומציות נמוכה במיוחד.

טעמתי את הטעמים השונים של השמן, אהבתי הכי הרבה את הקורטינה, שנחשב החזק מבין השמנים ומזכיר את הטעם הסורי. יש כמובן גם טעמים עדינים יותר כמו קורונייקי – בדרגה בינונית, וארבקינה שהוא הקל ביותר, בניחוח פירותי.

השמן בעל תו איכות מועצת הזית שמעיד על בקרת השמן בבדיקות מעבדה ושמירה על איכותו. בתחרות הראשונה שהשמן של "הילמן" השתתף – תחרות המסיק מועצת הזית הישראלי, הוא זכה בפרס כסף.

משק הילמן עושה משלוחים עד הבית, פרטים נוספים בטלפון 052-2983325

כתובת "איש הענבים" –

http://www.grape-man.com/grape-man

כתובת שוק יפו בנמל –

http://www.jaffamarket.co.il/

לחיים!