ארכיון תגים | תל אביב

הטחינייה – חמישים גוונים של טחינה.

"יש לי חלום" אמר השף יהונתן ברבי. טוב, גם מרטין לותר קינג אמר אותו דבר, אבל אצל שף ברבי החלום הרבה יותר טעים.

ובחלומו שאף השף ברבי למגע ישיר עם קהל הסועדים שלו, לא בעבודה במטבח מול הזמנות על נייר, אלא מול הלקוחות עצמם, מכין להם את המנות בשידור ישיר לצלחתם. ומה יכין? מה שאף אחד עוד לא חשב עליו קודם, מנות שאין בשום מקום אחר, כולל מנות מפורסמות בגרסאות ייחודיות. החלום התגשם ב"הטחינייה" – מעין חמארה יוונית בלב תל אביב, דקה משוק לווינסקי, שבנויה כבר מלבני ארוך שבמרכזו המטבח – הממלכה של שף יהונתן ברבי ושותפו הוותיק אייל לוי.

הקירות מכוסי הגרפיטי צבעוניים והמסעדה עצמה פתוחה אל הרחוב ומזמינה פנימה.

הקונספט הוא טפאס בר בהשראה יוונית – ספרדית, צמחוני + דגים, שפע מנות טבעוניות, ושליטה אולטימטיבית של טחינה בעשרות ווריאציות. כל מה שצריך לעשות הוא להגיע, לשבת על הבר, לבחור שתייה בכיף, כולל ערק שמוכן במקום, וכן בירות ייחודיות, יין וצ'ייסרים מעניינים, ולבחון את התפריט שמשתנה כל יומיים בהתאם לרעיונות החדשים של השף וחומרי הגלם הטריים מהשוק הסמוך.

להמשך הכתבה- כאן.

תל אביב פינת אדיס אבבה

צלחת גדולה ובתוכה ערימות של תבשילים: מה הקונוטציה הראשונה? בדרך כלל אוכל הודי. טעמי ה"טיול שאחרי הצבא" חזרו לארץ עם השבים והפכו לטעמים מוכרים ואהובים בארץ. אבל צלחת של תבשילים וטעמים שנאכלים בידיים בעזרת לחם דק אינם רק קולינריה הודית אלא גם אתיופית, שהיא פחות מוכרת בארץ למרות שגלי העלייה בשנות ה-90 הביאו איתם הרבה עולים חדשים על מטבחם.

"באלינג'רה" (באמהרית "חברותא") ממוקמת בכרם התימנים, בלב תל אביב. המקום קטן וניתן לשבת בו בחלק הפנימי או בחלק החיצוני הצופה אל רחבה רומנטית. את פנינו מקבלת פנטה פראדה היפיפייה, בכיסוי ראש מסורתי. כשהגענו למסעדה, בשעות הצהרים, היו שם יוצאי אתיופיה שבאו לטעום את הבית, לצד משפחה עם תינוק שנשנש אנג'רה בחתיכות קטנות, זוג רומנטי שחלק צלחות ולקוחות קבועים כולל אחד שהוא כל כך קבוע שהוא כבר בשלב המצאת המנות למסעדה.

סקרנים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן.

הכדור הפורח TLV – "מעלה מעלה מעלה".

בסרט "UP" הגיבור היה צריך לקשור הרבה בלונים לביתו כדי להרימו באוויר. בפארק גני יהושע בתל אביב אין צורך בהרבה בלונים מכיוון שיש בלון אחד ענק, הוא ה"כדור הפורח TLV" שמאפשר להתרומם לגובה 400 רגל ולראות את כל תל אביב (וגם פתח תקווה, מודיעין ומגדל הפיקוח של נתב"ג יחד עם נופים רבים אחרים) פרושה מתחת לרגליים.

להמשיך לקרוא

"סימני דרך" – סיפורה של נעמי שמר.

"מי זוכר ומי יודע את הדרך אל ביתי, מי אשר קולי שומע הוא יבוא הביתה איתי .

ענני נוצה ממעל והשלף לרגלי,ודינדון פעמון הפלא השומר תמיד עלי"

מילים קסומות אלה נכתבו על ידי המשוררת נעמי שמר, ביחד עם עוד כאלף שירים ומנגינות שהם נכסי צאן ברזל . לכל אחד יש את השיר האהוב עליו משירי נעמי שמר אבל אין עוררין שהשיר הקאנוני ביותר הוא "ירושלים של זהב". הבעיה היתה שמשיר עוצמתי וסימבולי כזה, הוא הפך לשברון לב עבור שמר כשגילתה שהמנגינה דומה להפליא לשיר עם באסקי שכפי הנראה שמעה ונטמע במוחה בלי לשים לב.

להמשיך לקרוא

"קוקוריקו" – עוף עם אופי

"ראיתי את בעלך מסתובב בדיזנגוף" אמרה תרנגולת אחת לשנייה, ואז המשיכה "על הגריל". הבדיחה אולי לא כל כך מוצלחת, אבל העופות ב"קוקוריקו" הן סיפור אחר לגמרי.

עוף הוא כוכב בתפריט של ישראלים מכיוון שהוא קל ומתאים למזג האוויר בארץ, מחירו נוח ואפשר להכינו במגוון דרכים. עוף מהווה גם פתרון לכאלה שמעדיפים להמנע מבשר אדום או להמעיט בצריכתו, ובניגוד לבשר אדום, ניתן לאכול עוף לארוחת הצהרים ולחזור לעבוד, בלי תחושת הנמנום.

במתחם שרונה נפתח לפני כשנה "קוקוריקו" – דוכן רחב ידיים שמתמקד בעופות צלויים, מה שמוכר יותר כ"עוף בגריל". הבעיה בהכנת מנה כזו היא שאם לא מקפידים מאד, גם אם העור והמראה החיצוני מפתים, החלק הפנימי, בעיקר העמוק יותר, יכול להתייבש ואין דבר מאכזב יותר מעוף יבש.

אם יש מישהו שמסוגל להתגבר על המכשלה הזו, הוא השף רן שמואלי, שהוא שם-דבר בעולם הקולינריה, שבאמתחתו רזומה עשיר כולל המסעדה המצליחה שלו "קלארו" וקייטרינג פופולארי.

ואיך היה העוף? על כך בכתבה המלאה, כאן.

"הבריאות שבפינוק"- תרשו לעצמכם להירגע.

כשאני מתעוררת בבקתה שלי בהרים של שוויץ, אני מתמתחת לאיטי, מביטה מהחלון אל כרי הדשא הירוקים שבהם רועות פרות שקולות פעמוניהן נשמעים למרחוק, אני אוכלת יוגורט טרי ואז יוצאת ללקט עשבי תיבול בגינת הבית תוך שירת יודל חרישית..

טוב, לא באמת.

בעצם אני, וכולנו, קמים בדרך כלל בתזזיתיות, מנסים לתמרן בכבישי הארץ העמוסים בלי לאבד יותר מדי מהשפיות, תוך כדי שכבר מתכננים איך נתרץ הפעם לבוס, ואיך לעזאזל נספיק להוציא שני ילדים משני גנים באותו זמן כשכל אחד בקצה אחר של העיר, ומה עם הפרזנטציה?

שעות אחר כך, כשהיום נגמר, אנחנו קורסים על הספה, וכשאנו מנסים לקום אנחנו מגלים שחלק מהגוף קם אבל חלק נשאר איך לומר? לא ממש במקום. הכל תפוס, כואב, לא נוח ומעצבן, מה שנותן לנו הרגשה של בני שבעים ושלוש למרות שאנחנו משהו כמו ארבעים שנה פחות. מה עושים?

להמשיך לקרוא

פיאצה רוסטיקו – קולינריה חושנית

אין חולק על-כך שאוכל הוא הרבה יותר מהדלק שמכניסים לגוף כדי להמשיך לפעול. אם זה היה כך, כולנו יכולנו להתקיים על פרוסות לחם עבש ומרגרינה. אוכל טוב הוא חוויה של כל החושים – המראה של המנה, הריח שעולה ממנה, המרקמים השונים שיוצרים גם סאונד שונה בתוך הראש שלנו, וכמובן הטעמים שתלויים באיזון המדוייק שמפיק מכל חלק של המנה את המירב ומשלב אותו בהרמוניה עם החלקים האחרים לחוויה שגדולה מסך כל חלקיה.

אחת התרבויות היותר חושניות היא התרבות האיטלקית, שמעריכה מאד את החוויה הפיזית, והאוכל האיטלקי משלב את כל התחושות לקיום אחד גדול של הנאה שקשה למצוא מקבילה לה. כל זאת כמובן בתנאי שמי שמכין את האוכל יודע מה הוא עושה, ובביקורי ב"פיאצה רוסטיקו" התל אביבית, נוכחתי לדעת שאכן יש מי שיודע את העבודה.

התחושה הראשונה כשהתיישבנו לשולחן הייתה נינוחות, הן מבחינת הישיבה עצמה, בתוך כיכר רומאית אמיתית, מעין גינה סגורה (עם חימום בחורף, ועם שולחנות חיצוניים), בעיצוב עץ מזמין, עם נוף לפארק שרונה ההומה, בעיטורי צמחיה רבים, כולל עציץ אורגנו על כל שולחן, (שמהווה ספויילר להמשך).

ומה טעמנו שם? להמשך הכתבה- כאן.

האהובה האיטלקית שלי

האווירה הזו היא בדיוק האווירה ב"אמורה מיו" התל אביבית, הממוקמת מול "גן העיר", בצמוד לבניין עיריית תל אביב, על שטח גדול שנחלק לכמה חללים ומעוצב בשפע של פריטים איטלקיים- מקומקומים וקדרות עד לתמונות נופים ואנשים, בובות, ציורים, אפילו אוסף "סיפולוקסים" מככב שם על המדף, לצד מקרר יין ענק. הפריטים נאספו על ידי בעל הבית בנסיעותיו לאיטליה ועל ידי אורחים שהגיעו והביאו איתם מזכרות שונות.

אם צריך לתאר את האירוח במילה אחת, היא בהחלט המילה "בגדול". המלצרים מסוגלים לשאת מגדל של צלחות וכוסות ולהניח הכל במדויק, המנות מגיעות במהירות , המוסיקה היא ברובה קלאסיקות איטלקיות מזן טוטו קוטוניו, והתפריט מבטיח שכל אחד ימצא את מבוקשו- מהילד ועד הצמחוני (והטבעוני, וזה שלא מעוניין בגלוטן). המסעדה קיימת כ-17 שנים, והתפריט נשאר קבוע פחות או יותר, כי מנות מנצחות למה להחליף?

עיון קצר בתפריט מגלה שהרבה מהמנות קרויות "צ'יו" ו"צ'יה" ("דוד" ו"דודה" בהתאמה) כיאה למשפחות גדולות שבהם לא ממש זוכרים מי קשור למי ולכן קוראים לכולם "דוד". על כוס קיאנטי משובח, כיאה ל"ברומא התנהג כמו רומאי", בחרנו את המנות הראשונות – פוקצ'ה עם שמן, רוזמרין ושום (עם אופציה נטולת שום למי שיש תוכניות רומנטיות לשעה מאוחרת יותר), קרפצ'יו בקר בשמן זית, לימון, רוקט והמון פרמזן, ו"אנטיפסטי" שמגיע בשני גדלים וכולל חצילים בפרמזן, בטטה עם טימין, שעועית ירוקה, פטריות, גזר, ארטישוק, קוביות פטה ופלפל קלוי. כל אחת מהמנות היא קטגוריה בפני עצמה ושלושתן שידרו טריות רבה. הקרפצ'יו היה עז טעמים, הירקות היו עדינים יותר, והפוקצ'ה מפתה, בעיקר כשנטבלה בשמן הזית והחומץ שהוגשו לשולחן.

המשך הכתבה- כאן.

לפעמים החומוס הוא רק תירוץ

שכונת פלורנטין וסביבותיה תמיד היו אזור מלא הפתעות. ואחת מהן היא ללא ספק "חומוס ושות'" שממוקמת שם כבר שנתיים וחצי ומציעה הרבה יותר מחומוס.

המקום קטן, ממוקם על הרחוב ומהווה מוקד משיכה הן לסועדים שיושבים במקום והן לכאלה שלוקחים טייק אווי. כשנכנסים מוצאים תפריט שמודפס מדי יום וכולל את המנות הקבועות והמתחלפות.

הבעלים, שלומי אלינגר נושא רזומה מכובד של עבודה במסעדות שף על כתפיו, ומגשים את החלום שלו לאוכל טעים, לא יקר, מחמם לב ובטן ומשודרג ומהתפיסה הזו הגיע ה"שות" של "חומוס ושות'"- המנות הנוספות שמעבר לחומוס.

בתפריט ניתן למצוא מנות כמו סלטי פאטוש וטבולה, עדשים או סלט שוק, מטוגנים כמו פלאפל וצ'יפס, תבשילים צמחוניים וטבעוניים, חריימה וקוסקוס ועוד, רק מה, מאחורי כל אחד מהשמות האלה מסתתרת מנה משודרגת, עם איכות של שף וטוויסטים של משורר. ואת השדרוגים האלה טעמנו בערב נעים, כשאנו יושבים לשולחן וצופים אל הרחוב שהמה בצעירים, כלבים, צעירים עם כלבים ועוד, כיאה לפלורנטין פינת הרצל.

להמשך הכתבה- כאן.

CLARO – מזרח תיכון חדש

ב-1886 היה שם היקב הראשון של "שרונה" שכלל גם בית מלאכה לייצור חביות. ארבעים שנה לאחר מכן ייצרו שם ספירט, בשנות השלושים פעל שם בית הדפוס הגרמני "רקורד" אבל עשר שנים אחר כך כבר הפך למפקדת מחנה של הצבא הבריטי. בשנות הארבעים הודפסו שם בולי "הדואר העברי" וב-1950 פעל שם בנק ישראל ולאחריו שירת את המוסד. ב-2014 הגיעה לשם "קלארו".

איפה זה "שם"? במבנה טמפלרי גדול במתחם "שרונה" הקים השף המוערך רן שמואלי את "קלארו"– מטבח ים תיכוני שאימץ את "מהחווה לשולחן", דגש על המוצרים הטריים ביותר, מתוצרת מקומית בלבד, שהופכים למנות ים תיכוניות באפיונים של ספרד, צרפת, איטליה, טורקיה, יוון, לבנון וכמובן ישראל.

עיצוב המסעדה שומר על המבנה המקורי, בתוספת מגוון אפשרויות ישיבה, כולל בר גדול שמקיף את המטבח, כך שהטבחים למעשה מבשלים בין הסועדים ומאפשרים לצפות בכל תהליך ההכנות.

החלל המרכזי ממוקם בקומה הראשונה של המבנה, כשמעליו חלל נוסף שנועד לאירועים עד 32 איש. מתחתיו, שתי קומות למטה, היכן ששכנו הכספות של הבנק, ישנו אולם אירועים לכ-200 אורחים. בין הקומות נוסעת מעלית.

להמשך הכתבה- כאן.