ארכיון תגים | תרבות

TABLE TALK – שיחות השולחן מגיעות לתל אביב.

לפני כמה חודשים הביאו דימיטרי בוריסוב ואלכסנדר טורקוט את TABLE TALK –  ה"ביסטרו הקוסמופוליטי" ללב תל אביב, מה שנקרא הצנטרום של הפיילה- ברחוב דיזנגוף 64, פינת בר גיורא- ממש מול הכניסה הראשית לדיזנגוף סנטר. הכי תל אביב שאפשר.

המיקום הוא בבנין בן שמונים שנה, בשלוש קומות, ששופץ והפך לשלושת חלקי ה"טייבל טוק"- החצר הגדולה והשמשית, הבר, והמרפסת הסגורה. בקומה העליונה ניתן לקיים אירועים.

להמשיך לקרוא

"ביער ביער, ביער נרקוד (ונתפנק)"

כשאנו שומעים את המילה "יער" הקונוטציה הראשונה היא בדרך כלל אגדות האחים גרים, שבהם הנסיכה הולכת ביער ופוגשת נסיך או גמדים או זאב רע ותמיד הסוף טוב.  העלילות של האגדות תמיד מתרחשות באירופה, וגם הדמיון שלנו מפליג לשם- בקתות עץ עם שלג על הגג ואח בוערת ומחממת. מוטיב העץ תמיד עושה אווירה רומנטית וקסומה.

אבל למה להרחיק עד אירופה כשאירופה זה כאן, ממש שתי דקות מכל מקום, ב"מעלה החמישה" ליד ירושלים?  הנה הסיבה (ובסוף הפוסט יש גם הפתעה מיוחדת לקוראים!!).

להמשיך לקרוא

הקסם של לואיז – "קפה לואיז" – טבעון.

עמק יזרעאל, שמש קיצית נעימה, חורשה של עצים עבותים ודשא ביניהם, הכל מזמין והכל מתרכז למילה אחת – פיקניק. כל כך מתאים פיקניק!. ואיך אפשר פיקניק בלי סלסילת קש ומחצלות?

"קפה לואיז" מציג- ערכת פיקניק מוכנה או בהרכבה עצמית. איך זה עובד? אז קודם כל הקדמה.

להמשיך לקרוא

"חגיגה לעיניים" ולנשמה הישראלית.

אין ישראלי שלא מצטט מתוך שינה "מי מתעסק? זה מיקו!" או "לא יכלו לשים שלט קטן – ים?", שלא לדבר על "יבוא לך דינה, יבוא לך". הקולנוע הישראלי ליווה את כולנו, יותר או פחות, לאורך השנים ושינה את פניו כמה וכמה פעמים בהתאם לתקופה.

להמשיך לקרוא

מסלניצה – לחגוג את האביב.

מסלניצה- חג סלאבי הנהוג ברוסיה, אוקראינה וארצות סלביות, החל כחג פגאני לכבוד השמש שמנצחת את קור החורף, עבר גלגולים בעקבות חדירת הנצרות והפך אחרי נפילת ברית המועצות לחג חילוני עממי שבו אלמנטים רבים כמו תהלוכות, אכילת בלינצ'ס שצורתן העגולה מסמלת את השמש, וגם שריפה של בובה בשם "גברת מסלניצה" שמסמלת את החורף שכבר כל כך משתוקקים לסיים אותו ולהנות מחומה של שמש אביבית.

להמשיך לקרוא

שווה להכנס לפאניקה.

בילדותי מאד אהבנו לצפות ב"קומדיות מצבים" – מה שמכונה "סיטקום" – אנשים שמסתבכים באי הבנות, מנסים לצאת מהם ורק מסבכים את הדברים עוד יותר, והכל בצורה מצחיקה- אם בהומור שנון או בהומור פיזי.

כשקראתי את העלילה של "פאניקה" שעלתה עכשיו על קרשי תאטרון "הבימה", נזכרתי בדיוק בזה, כי העלילה , שיצר המחזאי רובין האודן, ותרגם ירון פריד, מספרת על זוג נשוי – בשם קלריס ורוג'ר (איילת רוביניסון ונתי רביץ) שבסוף שבוע אחד מאבדים שליטה על חייהם, כשהוא, שאמור לצאת לסופשבוע רומנטי עם המאהבת שלו דייזי (טלי אורן) שהיא במקרה גם חברתה הטובה של אשתו, נתקע בבית בעקבות אי הבנה, ומלחיץ בכך את אשתו שהזמינה הביתה שני גברים אחרים – את מעצב הפנים שלה (עמי סמולרצ'יק) ואת המאהב הצרפתי שלה (רוי מילר ויואב דונט בתפקידים מתחלפים).

כבר כשקוראים את העלילה הזו מבינים איזה פוטנציאל יש לאי הבנה מאחר וכל אחד מהמעורבים אמור לדעת משהו אחד ובעיקר לא לדעת משהו אחר, והתפקידים של כל אחד בהתאם לכך מתחלפים בתזזיות, כך למשל מעצב הפנים הופך לרגע להיות הבעל של דייזי, חמש דקות אחר כך הוא כבר בעצם המאהב שלה, ודקה אחר כך הוא מתחזה למעצב פנים, מה שהוא היה מההתחלה.

(קרדיט לצילומים – ג'ראר אלון).

ההצגה רצה בקצב מהיר והבדיחות- המילוליות או הפיזיות כל כך משעשעות שלעיתים גם צוות השחקנים פורץ בצחוק, ואף משלב זאת בעלילה כמו למשל בטקסט של מריבה שהופך ל "זה שאני מחייך זה לא אומר שאני לא כועס" שאני מניחה שלא היה בטקסט המקורי והוא אילוץ של צחוק.

אם הייתי צריכה לבחור את שני השחקנים שהיו הבולטים ביותר, אבחר בטלי אורן בתפקיד "דייזי" שמזכירה סוג של ציפי שביט – תזזיתית, מעבירה מסרים בעזרת הגוף והבעות הפנים כך שלפעמים היא לא צריכה להגיד מילה והקהל כבר פורץ בצחוק, השני שהרשים מאד היה קובי מאור בתפקיד בוב, בעלה של דייזי שמגיע במפתיע ומערבב עוד יותר את המהומה. מאור, שחקן פיזי מאד ובעל נוכחות, הזכיר לי מאד את ההומור של דובל'ה גליקמן, ולפי תגובות הקהל היה בהחלט המצחיק ביותר.

בשורה התחתונה- הצגה מבדרת, בגובה העיניים, תזזיתית ומתקדמת בקצב מהיר, ומשאירה את הצופה כל פעם תוהה איך ייצאו מהתסבוכת שנוצרה בעקבות נסיון לתקן את התסבוכת הקודמת.

לעוד פרטים, מועדי הצגות ומידע-לחצו כאן.

נמסטה בוליווד – Yes Comedy כמו שלא הכרתם.

מה לא נאמר ונכתב על הודו – על הגודל, העושר, הצבעים, התרבות, הניגודים הרבים בין עושר לעוני, הסרטים, המחזות והספרים.

אבל המשלחת שהגיעה למומביי עבור "בוליווד" של ערוץ "yes comedy" – היתה מיוחדת במינה, משהו שאפילו זיקני הודו לא ראו.

אז במה מדובר?

דוקו ריאליטי הורס מצחוק, זו היתה המסקנה שלי מצפייה בפרק הראשון של "בוליווד". הסידרה, שמשודרת החל מיום ראשון הקרוב (ה30 לנובמבר) בערוץ "yes comedy" מפגישה חבורה מגוונת של אומנים ישראלים – איציק כהן (רזה וחתיך מתמיד), גלית גיאת, הדוגמנית קארין כהן, הזמר עידן יניב, החברות ששרדו את "המירוץ למליון" – מעיין רפאלי ובת אל מוסאווי, ומלך התלתלים מראש העין – ניסים גרמה, שזו לו נסיעה ראשונה לחו"ל מזה מעל לשלושים שנה.

בפרק הראשון אנו מתוודעים ביחד עם החבורה, להלם התרבות ההודי- הדרך המטלטלת להגיע אל המקום בו יבלו חודש- דרך של צפיפות וריחות לארמון יפיפה (ומה הדבר הראשון שעשו בו?), ההכרות עם מטרת ההגעה להודו – להפוך לכוכבי בוליווד, תוך שהם לומדים גם על התרבות שלעיתים מתנגשת עם מה שמכירים מהבית (מישהו אמר אוכל חריף במיוחד, כזה שחונק גם את התימנים שבחבורה?), הטעמים, הריחות , המנהגים (ולא תאמינו מהו המנהג הראשון שהם נדרשים לבצע..), וההכרות עם מה שנדרש כדי להיות כוכב- כישורי שירה, ריקוד, משחק ולחימה.(כי בוליווד זה הרבה יותר מאשר להגיח מאחורי עץ ולשיר…)

(בתמונה למטה – כוכבי התוכנית כפי שנראו בהשקת הפרק הראשון של הסידרה בנוכחות השגריר ההודי בישראל, מר ג'אידיפ סרקר).

בפרקים שאחר כך נתוודע למנהגים הרבים – אם זהו "קרב אבקות הצבע" או "מה עושה פרה בתוך הבית" ונראה כיצד יעמדו במשימות שבסופו של דבר יתנו לאחד מהם חוזה של שלוש שנים אצל מפיקי "בוליווד, והשמיים הם הגבול.

האופי המיוחד של כל אחד מהאומנים, ביחד עם כשרונם האומנותי, מעביר את חווית הוליווד בהמון זוגות עיניים שונות, ובדרך כלל מצחיקות עד דמעות.

(בתמונה למעלה – הצוות מראה לנו מה הוא למד בבוליווד).

הסידרה נמצאת כבר עכשיו בVOD וכאמור החל משבוע הבא ב"yes comedy".

יוצר הסידרה – ירון ליכטנשטיין, מפיק ראשי – יואב חיון, עורך ראשי – אבי יפה.

 

אומנות צפונית – הסוכה והמוזיאון.

במסגרת סיור באזור זכרון יעקב, נשמתי הרבה ניחוח של אומנות. תחילה הגעתי לבנימינה, ל"סוכה". הסוכה היא מקום מיוחד. היא מוגדרת כ"מתחם קהילה עיסקית וגלריה לאומנות חברתית". המדובר בשני מבנים מודולריים – כלומר כל החלק הפנימי מחולק בקירות עץ, שמשמשים לאוסף אנשים שמהווים גם יחידות בפני עצמם וגם רשת של חברה שמתקשרת בקישורים שונים ודינמיים. מה הכוונה? בעלי מקצוע – מאורגת בשיטה יפנית ועד אדריכלים, מטפלים בתחומים שונים ואנשי תאטרון, כולם שוכרים חדרים ונישות, אם לכמה שעות ואם לתקופות קצובות או כמה ימים, עוסקים במקצועם ויוצרים קשר עם האנשים בחדר הסמוך לשיתופי פעולה.

כך נוצר מצב של WIN WIN שבו אם אדם רוצה להיות לבד, הוא פשוט סוגר את הדלת, ואם הוא רוצה חברה, רק לצאת החוצה מהחדר ויש שכונה שלמה של אנשים מכל הסוגים ובכל העיסוקים לאינטגרציה עיסקית או חברית.

רונית טל  וחגית אסור- בעלות המקום יצרו חללים מיוחדים, כולל חלל מרכזי שבוא נערכות ארוחות משותפות, והכלל היחיד הוא ש"כל אחד שעיסוקו חוקי יכול לקחת כאן מקום". התוצאה היא מיקס מרענן של עוסקים במקצועות שונים, רובם אגב בזיקה חברתית לפי השלט הגדול בכניסה, והרבה מהם בכיוון אומנותי ייחודי.

אפשר לשכור את המקום גם להרצאות במחירים מאד אטרקטיביים, וגם לישיבות (יש חדרי ישיבות מאובזרים בכל מה שצריך).

על הקירות יש גלריות מתחלפות, ובמרכז יש גם חנות שכולה מיחזור מצד אחד ועזרה להעצמת עסקים קטנים, בעיקר של נשים בחברות חלשות מצד שני. כך למשל יש שם שטיחים שאורגות נשים בדואיות, כרטיסים שהכינו בקהילת "הרוח הישראלית", אומן צעצועי עץ שמשתמש רק בעצים שנפלו, ינשופים יפיפיים, מחרוזות, קופסאות, ועוד המון אוצרות שהם לא רק יפים ובמחירים נוחים לכל כיס, הם גם בעלי ערך חברתי מוסף.

בחדרים של האומנים יש גם סדנאות ולימוד האומנויות המיוחדות שלהם. כך למשל פגשנו באחד החדרים את לאורה מרים – אמנית מיוחדת שעוסקת בצבע, בד וטבע- מטביעה עלים בבדים ממוחזרים או כאלה העשויים תות נייר, בשיטות שלא ידעתי שקיימות (היא מייצרת אפילו את נוזל הברזל שהיא זקוקה לו על ידי מיחזור ברזל ישן בבקבוקים משומשים) ועבודותיה נמכרות בעיקר בחנויות מוזיאונים. (פייסבוק- laura Miriam Biran)

פגשנו גם את רות אלדד זיידנר שמשתמשת בבדים שהם שאריות של מפעלים או בגדים, שגם עוברים תהליך חיתוך על ידי קהילה של אנשים בעלי מוגבלויות, והופכת אותם לאהילים קסומים או לתכשיטים מיוחדים, ומתנות ייחודיות. (ועוד עליה ועל המוצרים ב- http://greenqueen.co.il/ ).

אם היה לי זמן הייתי בהחלט נכנסת לכל חדר וחדר ומגלה את סודותיו.

אגב, חגית גילתה לי שגם אנשים שיכולים לעבוד בבית, מעדיפים לשכור לעצמם כמה שעות במקום, פשוט כדי לא להתפתות לעשיית "רק משהו קטן לרגע" בבית ולהתרכז בעיסוק שלהם  – אם זו עבודה באינטרנט או אפילו הכנת הדוקטורט, בעיקר כשיש ילדים קטנים.

ההרגשה באוויר היא של חברה פורה ומפרה, וכל אחד מהאנשים שנמצא שם, מוקף בהרבה רעיונות, קישורים ואפשרויות לצירופים שונים – מקצועיים וחברתיים.

עוד מידע על "הסוכה"  – כולל פעילויות שונות כמו אירועי חברה, תערוכות, הרצאות פתוחות, סדנאות ועוד, ניתן למצוא באתר של "הסוכה"  –

http://www.hassuka.co.il/

ובפייסבוק – https://www.facebook.com/pages/%D7%94%D7%A1%D7%95%D7%9B%D7%94-%D7%91%D7%A0%D7%99%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%94/176861652353332

(או תחת החיפוש "הסוכה בבנימינה).

ומאומנות לעוד אומנות – נסענו לעין הוד למוזיאון "ינקו דאדא".

האמת, לא בדיוק ידעתי מה זה "דאדא" אז חיפשתי את ההגדרה המדוייקת – "זרם תרבותי אומנותי אוונגרדי שנוסד בציריך ב1916 (מכיוון ששוויץ היתה ניטרלית בזמן מלחמת העולם הראשונה ואפשר היה להתבטא בחופשיות) , כשהרעיון הוא לזעזע את הצופים ולהשתמש בטכניקות כגון קוביזם, קולג'ים ,חומרים אקראיים וכדומה".

מרסל ינקו היה אומן אירופאי שהיה אחד ממייסדי זרם הדאדא, שב1953 הקים את כפר האומנים של עין הוד. המוזיאון הוקם ב1983 כדי לשמר את יצירתו ובעיקר גם את מורשתו, שמועברת היום במספר דרכים.

במוזיאון חלל אחד שמוקדש ליצירתו הכרונולוגית של ינקו, ואפשר לראות את התפתחות יצירתו לאורך השנים ולאורך מקומות ואירועים הסטוריים שונים. יש תערוכות קבע ויש תערוכה מתחלפת. כשאני ביקרתי היתה במקום תערוכה צבעונית מאד של "חיות דמיוניות" – מיקס של מציאות וסוריאליזם חי ומרענן ששובר מוסכמות אבל משאיר חוט קטן של מציאות מוכרת. בקומות ומפלסים נוספים יש תערוכות מתחלפות של אמנים מודרניים כולל מצגות ווידאו, וגם "בור" שהתחיל כמיצג והפך לאולם נוסף לתערוכות וידאו (וצריך לרדת בסולם ברזל כדי להגיע אליו, מה שמוסיף אווירה מיוחדת למצגות הנמצאות שם).

חלק מיוחד במוזיאון הוא ה"מעבדאדא"- שבתשלום נוסף ניתן להכנס אליה בקבוצות (במשך השבוע לקבוצות מתואמות מראש, בשבת לקהל הרחב) ולעשות מגוון רחב של פעילויות ברוח הדאדא. כך למשל אפשר להרכיב השתקפות של פנים מאביזרים שונים, להכין סרט קולנוע כמו פעם בעזרת גלגל מסתובב וסרטי ציור, להתלבש בתלבושות שונות שמשנות את הזהות ולהעלות מופע, ליצור קולאג'ים ועוד המון אפשרויות שגרמו לי לרצות לחזור ילדה ולתת לצד האוונגרדי לצאת (ואני בטוחה שיש לי צד כזה איפשהו). זו אגב פעילות מקסימה לימי הולדת, שנותנת ביטוי ליצירתיות ומעבירה מסר של חופש מחשבתי. העבודה במעבדאדא מומלצת גם לקבוצות עובדים למשל שלומדים "לצאת מהקופסא".

בסוף הביקור הגענו לסטודיו של מרסל ינקו, שם הדמות הגדולה מהחיים שלו השתלבה במציאות של היום, וניתן היה לראות מקרוב ציורי קיר למשל מאירועים חברתיים שהיו בכפר האומנים ושחזורים שונים שנועדו לשמור על יצירתו.

מהמוזיאון יוצאים גם סיורים בכפר האומנים עין הוד כולל סיור תאטרלי למשל למבוגרים, בלווית שחקנית, או סיורי חידות לילדים ונוער.

עוד פרטים באתר –

http://jancodada.co.il/index.asp?lan=99

"לבשל בטעם לאדינו".

כשקמה המדינה עלו אליה יהודים מכל רחבי העולם ובכללם עליה גדולה של יהודים מארצות הבלקן, ששורשיהם מגירוש ספרד. הם הביאו איתם מטעמים, מנהגים ואת השפה המיוחדת – הלאדינו (הספניולית). במשך השנים שמרו העולם על השפה ועל עושר הטעמים והקימו מרכזים קהילתיים ברחבי הארץ.

עמותת ארקאדאש – קהילת יוצאי טורקיה בישראל, קיבלו מבנה ישן ומוזנח ביהוד והפכו אותו למוזיאון ולפנינה טורקית שמשמרת את מורשת הקהילה היהודית הטורקית. במבנה אוספים רבים, שיחזור של בית כנסת, מוצגים ותמונות שמעבירים לדורות הבאים את ניחוחות יהדות טורקיה.

במסגרת הפעילות נוצרה גם סידרת מפגשים שכותרתה "מואבט- רב שיח בלאדינו עם הזמר שדרן קובי זרקו" והשבוע זכיתי להשתתף במפגש אחד טעים במיוחד, בנושא "לבשל בטעם לאדינו" – אירוע שכולל את הצגת ספר הבישול של מתילדה כהן סראנו "לבשל בטעם לאדינו – לקט מתכונים מהקהילות היהודיות הספרדיות" וגם טעימות ממיטב מטעמי המטבח הספרדי שהביאו בני הקהילה.

(בתמונה למעלה- הגן לכבודו של אתטורק – אבי התורכים)

במסגרת המפגש שנוהל רובו בלאדינו, זכו המשתתפים לתחושה של שיבה לעבר, התרפקות על בית אבא ואמא והלשון המיוחדת, וכן כאמור אפשרות לרכוש את הספר (שנמכר גם בחנויות הספרים) שמכיל לא רק מתכונים אלא גם תמונות מרהיבות של חפצים ורגעים מהתרבות הספרדית.

(בתמונות למעלה ולמטה- פינות שונות במרכז שמנציחות את החיים אצל יהודי ספרד)

באירוע נכחה גם הזמרת רחל אלפרשטיין שמעלה בימים אלה מופע בשם "לה קאזה מיה" שבו היא מעבירה לקהל את זכרונות הילדות דרך צלילים מהבית של יהודי ספרד, שירים נוסטלגים ושירים חדשים שנכתבו על ידי רחל בלאדינו. (המופע מתקיים במרכז תרבות אתני רב תחומי ענבל במתחם סוזן דלאל בנווה צדק – המופע הבא בתאריך 12 ליוני בשעה 20:30).

(בתמונה למעלה – קובי זרקו, בתמונה למטה מתילדה כהן סראנו והספר)

בתמונות ניתן לראות פינות של תערוכת החפצים מספרד, את קובי זרקו, את ספר המתכונים והמחברת גב' מתילדה כהן סראנו וכמובן את השולחן הערוך במיטב מטעמי ספרד.

 

 – למטה- העוגיות שהכי אהבתי, תרגום שמן בעברית "השפם" על שם צורתן, עשויות סוגי אגוזים.