אלופי החיים.

 

Page1

 

באמצע ספטמבר, ממש לפני כשבועיים עלה על במת התאטרון הלאומי הבימה המחזמר "עלובי החיים". ובפעם הראשונה, אני כבלוגרית שרגילה למילים, הרבה מילים, יש הטוענים יותר מדי מילים, פשוט השתתקתי. הביטוי היחידי שעלה בראשי בסיום ההצגה, עם השתחוות השחקנים מול תשואות בעמידה של הקהל, היתה "וואו".

אם אתחיל מהסוף, מדובר במחזמר שעשוי בצורה מושלמת, לא פחות- מכל הבחינות- השחקנים (כולל הצוות המתחלף), כישרונות השירה, התפאורה, התלבושות, ובעיקר ההידוק של העלילה שגרם לזה שמחזמר לא קצר (קרוב לשלוש שעות) שכולו מוסיקה, הפך לממתק שאף אחד לא רצה שיגמר.

ובחזרה להתחלה- ב1862 כתב ויקטור הוגו את סיפורו של ז'אן ולז'אן- גבר צעיר שכל חטאו היה שגנב לחם בגלל עוני, נשלח לכלא לשנים ארוכות, וגם כשיצא משם לא ממש השתחרר היות ונשא עליו "אות קין" בדמות פתק צהוב.

יותר ממאה שנים אחר כך, ב1980 עלה המחזמר "עלובי החיים" על במות פריז, על ידי הפזמונאי אלן בובליל והמלחין מישל קלוד שונברג.  עכשיו כאמור המחזמר מוצג ב"הבימה" בשני קאסטים מתחלפים. אני צפיתי באמיר דדון כז'אן ולז'אן, כשהוא מתחיל כאסיר מנודה, שהופך לראש עיר אחרי שגנב כלי כסף מבישוף שריחם עליו (נועם סלמון), ומנסה לנהוג ברחמים באנשים אחרים, כפי שמעולם לא נהגו בו.

דדון , שהכרתי אותו ברפרוף כזמר בלבד, מותיר רושם אדיר בביצועים מרהיבים של שירי המחזמר, ובראשם שיר הנושא "אלוהיי", ומוכיח שהוא לא רק זמר אלא גם שחקן מוכשר. (בתפקיד המקביל משחק זוהר בדש). הוא נרדף על ידי ז'אבר – שוטר שרואה את כל יעודו בלכידתו של האסיר הנמלט ולז'אן למרות שהאחרון הציל את חייו, וכשאין יותר יעוד כזה הוא מסיים את חייו בסצינת התאבדות מרהיבה (יגאל שדה בגירסה שאני ראיתי, ובמקביל גם גלעד קלטר). מירי מסיקה בגירסה מלאכית כמעט הופיעה בתפקיד פאנטין- אותה אישה אומללה, אם חד הורית שזרים מגדלים את ביתה הסודית, וכשהסוד מתגלה מושלכת ממקום עבודתה ונאלצת לעסוק בזנות, כשגם שם היא מנסה לעמוד על עקרונותיה האחרונים (ובתפקיד המקביל מיכל שפירא), ובזמן גסיסתה מבטיח לה ולז'אן שישמור על ביתה הקטנה שנמצאת אצל פונדקאים. צמד הפונדקאים מהווה את הנקודה הקומית בעלילה, כשהם (בגירסה אחת אבי קושניר וחנה לסלאו ובגירסה השניה אורי הוכמן ומיקי קם) תאבי בצע, נהנתנים ולא בוחלים בכל תרמית והשתוללות. השניים מוכרים למעשה את הבת הקטנה – קוזט (בגילום כמה ילדות שחקניות מתחלפות) . קוזט הבוגרת (טל בגרמן בגירסה שאני צפיתי, ומתחלפת עם הדר עטרי) מתגוררת עם ולז'אן ורואה בו את אביה, בזמן שמהפכת הסטודנטים בצרפת יוצאת לדרך, כולל לוחם כריזמטי ורומנטי במיוחד- מריוס (הראל סקעת ולחילופין אלדר ברנטמן). את הראל סקעת אין באמת צורך להציג ואת כישוריו התאטרליים שבדרך כלל משולבים עם מוסיקה ראינו גם במחזמרים כמו "מי שחלם" ו"כמעט נורמלי" ועוד, ומרטיט במיוחד היה שיר שהוא מבצע לקראת סוף המחזה, כשהוא מוקף בחבריו המתים בעודו היחיד שנשאר בחיים. מריוס שמתאהב בקוזט לא מבין שמישהי אחרת מאוהבת בו- אפונין (רוני דלומי לחילופין עם נוי הלפרין)-  ביתם של בעלי הפונדק, שמקריבה כל קורבן עבורו וזוכה במעט מאד. גם דלומי שייכת לדור הכשרונות הצעירים שמצליחים לשלב שירה שמימית עם דרמה אותנטית.

במחזמר יש עוד דמויות רבות, כולל להקת הרקע כשאמור לבושה בתלבושות מרהיבות (של ילנה קלריר) ועל רקע תפאורה גדולה ומרשימה שמתחלפת במהירות ומכילה פרטים רבים שמעצבים את רקע העלילה (ולא רק כרקע אלא גם ככזו שמטפסים עליה, קופצים ממנה ורוקדים עליה). התאורה משלימה את התחושות ויוצרת אווירה בהתאם כמו של מלחמה, חורף, מנהרות הביוב של צרפת ועוד.

הבימוי של משה קפטן (לתרגום של אהוד מנור) ביחד עם הניצוח של יוסי בן נון המנהל המוסיקלי, שכולל תזמורת חיה, מהדק את כל ההרכב להופעה מלוטשת, מרהיבה ומרשימה.