"פרידה"- ציירי לך שפם.

כשאנו חושבים על "תאטרון" יש לנו מושג בערך למה לצפות- דיאלוגים, מונולוגים, לעיתים שירים אם מדובר במחזמר, שימוש באביזרים, תפאורה, תאורה. "פרידה" שמועלה בימים אלה בתאטרון הלאומי "הבימה" הוא משהו שונה- המחזה מוגדר כ"תאטרון מחול" ולמעשה מדובר בערב שכולו ריקוד, כשאין דיאלוגים כלל, והמילים היחידות שקיימות הן מונולוגים שמוקראים מתוך יומנה של פרידה קאלו, גיבורת המחזה. כל העלילה מועברת באמצעות ריקוד בסגנונות שונים כמו פלמנקו, בלט ובעיקר מחול מודרני.

(צילום: מתוך YOUTUBE)

פרידה קאלו היתה דמות צבעונית ומרתקת, גם בחייה ובעיקר אחרי מותה, התקופה שבה זכתה להכרה באומנות שלה. היא נולדה במקסיקו סיטי כמגדלנה כרמן פרידה קאלו, ועברה שני אירועים טראומתיים- הראשון היה מחלת שיתוק הילדים שגרמה לה לעיוות באחת מרגליה, והשניה תאונה בין חשמלית ואוטובוס שגרמה לאישפוז ארוך שבו ישבה בכיסא גלגלים ובתקופה זו גילתה את הציור.

במקביל לאומנות היתה גם האהבה הבלתי אפשרית לצייר דיאגו ריברה, שמבוגר ממנה בעשרים שנה, סוער וייצרי כמוה, ולא מסוגל להיות נאמן, כך שבתקופת נישואיהם (ושתי ההפלות שעברה) הוא בוגד בה לא אחת, כולל עם אחותה, בזמן שגם היא מנהלת קשרים עם גברים ונשים שונים, אבל עדיין הם לא מסוגלים להתנתק זו מזה.

בתפקיד פרידה מופיעה השחקנית והזמרת לירז צ'רכי, שגם מקריאה את קטעי היומן ,ומבצעת כמה שירים בספרדית, במקביל להשתלבות בריקוד ובדרמה. הכשרון שלה פורץ בשילוב של הרגש ללא מילים, רק בתנועה.

את דיאגו משחק (ורוקד) אסף גולדשטיין  שמפליא לגלם בלי לומר מילה, את המאהב-הבעל, הנפש החופשייה וגם הבוגד הסידרתי (וראויה לציון סצינת ה"אורגיה" שבה באמצעות ריקוד מועברים רגשות ותשוקות סוערים בעדינות יפיפיה).

בצוות יש כמובן גם את שמונת הרקדנים- רוני אוזן, רות אהרוני, הראל גיזורטס, רוס מוגרלי, יגאל משינסקי, לירון קיכלר, הראלה קיי ואדר ריקליס, כולם בעלי רזומה עשיר מאד בלימודי ריקוד, בלט ומודרני, הופעות רבות בטלוויזיה ובתאטרון, הפקות שונות ואף הוראת מחול.

הרקדנים מופיעים רוב הזמן בבגדי גוף לבנים, כך שיש להם את כל האפשרויות להביע את קשת הרגשות וההתרחשויות. יש שימוש רב באביזרים כמו בדים (שמסמלים לידה שלא היתה), מתלים ומחוך (שמנסים לכבול את פרידה לחוקי המציאות של אותו זמן), סרטים וחבלי גומי שמונעים ממנה את החופש שאליו השתוקקה ולבסוף השיגה, דלתות, כסאות (שמשמשים גם ל"משחק הכיסאות" שבו מי שלא משיג את עמדתו, נופל) ועוד.

פרידה קאלו היתה ייצרית, מקורית, פמיניסטית שקידשה את אי השלמות ושברה מוסכמות בהדגשת השפם שלה והגבות, כקונטרה לציפיות מנשים דאז. היא התלבשה כגבר הרבה פעמים, ולא שתקה כשבגדו בה. המחזה מצליח להעביר בצבעים עזים ובניגודי תאורה, את הגעש והצבע שהיו נשמתה של קאלו.

הבימוי והכוריאוגרפיה המרהיבה הם של אביחי חכם, שזכה בשלושה פרסי תאטרון וברזומה שלו גם הלהיטים "גבירתי הנאווה" ו"אוויטה" ב"הבימה" , כמו גם "שיער" בתאטרון הקאמרי, ועוד הרבה, הדרמטולוגיה של משה קפטן הידוע,  והמוסיקה המקורית של ג'וני גולדשטיין.