לפני חמישים שנה נראתה ג'ולי אנדריוס על מסכי הקולנוע כשהיא רוקדת על ההרים באוסטריה, השמש מאירה על הפרחים מסביב, והיא בדרכה להיות האומנת של חבורת ילדיו של אלמן קשוח, שלא יודע להתמודד איתם.

הנזירה האומנת כובשת את לב כל הסובבים אותה, כולל של אביהם של הילדים, וביחד עם הופכים למשפחה מוסיקלית, שנאלצת לברוח מהמשטר הנאצי ולהקים חיים חדשים.

מעבר לדמויות בסרט, הנזירה המרקדת כבשה גם את צופי הקולנוע, שהפכו את הסרט לקלאסי ומפורסם עד כדי כך שבאוסטריה ישנם סיורים בעקבות "צלילי המוסיקה", מוזיאונים המוקדשים לסרט והוא הפך להיות אבן דרך בתולדות הקולנוע. השירים הפכו לנכסי צאן ברזל, ואין ילד שלא יודע לזמזם בשפה כלשהי את "דו הוא דוב לבן צפוני".

חמישים שנה חלפו  ועכשיו הושק התרגום העברי של הספר "כל הר וגבע" – הסיפור האמיתי מאחורי "צלילי המוסיקה".

הוצאת "סנדיק ספרים" מביאה את הסיפור האמיתי שכתבה בת המשפחה אגתה פון טראפ, בספר "כל הר וגבע – זכרונות לפני ואחרי צלילי המוסיקה" בתרגום לעברית של נועה שביט, שבו מוצגת זווית הראייה של בני המשפחה, שלא אהבו את העיוותים  שיצרו במאי הסרט כדי להפכו ליותר "הוליוודי", בעיקר בדמותו של אב המשפחה גיאורג פון טראפ.

לרגל השקת הספר בעברית, נערך אירוע בשיתוף שגרירות אוסטריה, בנוכחות נציגת המשפחה- נכדתו של גיאורג פון טראפ המקורי – הגב' קרלה פון טראפ הנטר, וכמובן שגריר אוסטריה בישראל ד"ר פרנץ יוזף קוגליש. את הערב ליוותה בשירה הזמרת אופיר בן שטרית.

(בתמונה למעלה – שגריר אוסטריה בישראל, ד"ר פרנץ יוזף קוגליש, בתמונה למטה- קרלה פון טראפ הנטר)

במשך הערב שמענו מקרלה כמה אנקדוטות על המשפחה האמיתית – כך למשל בגלל שינוי השמות והמין של הילדים בסרט לעומת הילדים במציאות (שבה אגב היו עשרה מהם) יצא שהבת הבכורה לפי הסרט היא דמות בשם "ליזל" בעוד במציאות הבכור היה דווקא בן שעד היום צוחק על הנשיות שבה תואר בסרט…. יותר מכך, בסצינת השיא של הסרט, כשהמשפחה בורחת מאוסטריה הנאצית, הם נראים כשהם חוצים את האלפים לכיוון שוויץ. הבעיה היא שבמקום שהם חצו,  אין שום קשר לשוויץ והגבול הוא בכלל עם גרמניה… למעשה, אם המשפחה האמיתית באמת היתה עושה כך, היא היתה מגיעה למקום הגרוע ביותר עבורה – "קן הנשרים" – המקום של אדולף היטלר, לא ממש מקום שכדאי לברוח אליו מהנאצים… אגב, הרוזנת שאמורה להתחתן עם הקפטן בסרט, כלל לא היתה קיימת במציאות והוספה לצורך הדרמה.

(בתמונה למעלה – אופיר בן שטרית וזמרות מקהלת "שיראל" בביצוע שירי "צלילי המוסיקה")

בערב דיבר גם מבקר הקולנוע יאיר רווה שהודה "שמי יאיר ואני אוהב את צלילי המוסיקה" (וקיבל בתגובה כמובן "אוהבים אותך יאיר") וסיפר שבכל צפיה בסרט, בתחנות שונות בחייו, גילה זוויות שונות ומשמעויות שונות – כשהיה אב לילדות שצפו לראשונה, גילה בסרט את ההורות ואת הקושי של הורים להתמודד עם בעיות של ילדיהם (אם זו אהבה ראשונה ונכזבת של הבת, ואם זה הצורך לגונן על הילדים מסכנות אמיתיות כמו נאצים שרודפים אחריהם), אחר כך בשלב מאוחר יותר בחייו, בצפייה נוספת גילה את הרוב האמוני של הסרט, כי אמנם מדובר בהתחלה באומנת שמגיעה מרקע קתולי דתי, אבל האמונה היא בעצמם, ביכולות שלהם, ואחד בשני.  (אגב, מעניין להשוות את הריקוד של מריה הנזירה בהרים, כשהיא יוצאת לשם כדי לנגן את המוסיקה הפנימית שלה, לריקודים של ברסלב למשל שנוהגים גם הם לצאת להרים להתבודדות ולחיפוש הניגון  ). עוד מסר שעולה מן הסרט הוא המסר של החופש- מריה האומנת מגיעה ממנזר, מקום חונק את תחושת החופש (ולא סתם היא נראית בהתחלה רוקדת בחופשיות בהרים) ומן הפח אל הפחת – מגיעה אל משפחה שמנוהלת כמו יחידה צבאית בידי האב ששולט בעזרת משרוקית ופקודות. היא זו שמשחררת את הילדים בעזרת המוסיקה (וגם את האב).

בשיחה בין יאיר וקרלה שנערכה בהמשך הערב סיפרה קרלה כי צאצאי המשפחה הישירים (לא כולל בני זוג אלא מקרבת דם בלבד) ישנם כ130 בני משפחה, מגיל חודשים אחדים ועד גילאי שמונים פלוס, ויש בהם גם מנתחי מוח וגם מורים, וכמובן שאי אפשר בלי מוסיקאים, שחלקם מופיעים בהרכב שבעבר נקרא "ילדי פון טראפ" אבל עכשיו פשוט נקרא "להקת פון טראפ" כי ה"ילדים" כבר בקולג'. קרלה עצמה לא מתעסקת במוסיקה אלא בסקי מקצועני. מבין ילדי הלהקה המקצועית, שלושת הצעירים עדיין בחיים.

(בתמונה למעלה יאיר מראיין את קרלה)

עוד פרטים ולרכישת הספר – כאן.