כשחשבנו שאנו מכירים היטב את נורית הירש, היא שלפה הפתעות מהכובע- על הבמה בהיכל התרבות בפתח תקווה, במסגרת סיבוב ההופעות "פרס ישראל – המוסיקה, הזוכים, הזיכרונות" היא גילתה לנו ששני שירים שתמיד חשבנו שהמלחין הוא "עממי" ושהם בעצם שירים "עתיקים", הם שירים שהיא עצמה הלחינה- השיר הפורימי הכל כך אהוב "ומרדכי יצא מלפני המלך" וגם הקלאסיקה של "עושה שלום במרומיו". בעוד הקהל מופתע היא גם גילתה שבאחד מהשירים שלה הטמינה שורה מ"התקווה" ואף אחד לא גילה.. עד עכשיו כלומר..
את קולו הערב של צחי סיטון הכרתי כבר מהופעות קודמות, שבהן התנגן הבס בריטון ברכות והלהיב את הקהל במיטב הלהיטים האהובים. בהופעותיו מארח סיטון זמרות שונות והפעם זכיתי לראותו מארח אורחת מיוחדת- היישר מתפקידים ראשיים בברודווי , הזמרת דלייני ווסטפול.
כשנכנס יין יוצא סוד, וכשנכנסות הרבה כוסות של וויסקי וברנדי מסתבר שהמציאות רחוקה ממה שהיא נראית.
המחזה הוותיק והמפורסם" מי מפחד מווירג'יניה וולף" מוצג בתאטרון הלאומי "הבימה" , באולם "ברטונוב" ששונה משאר האולמות בתאטרון בכך שאין לו במה ובעצם השחקנים נמצאים במרכז והצופים סביבם, ממש במרחק נגיעה.
המרחק הזה מתלבש במדויק על ההצגה "מי מפחד מווירג'יניה וולף" שעלילתה מתרחשת בסלון של דירה לאורך הזמן שבין שתיים בלילה לארבע בבוקר לערך, והקהל שיושב סביב המרכז מרגיש כנוכח אף הוא באירועי הסלון שנראה גם כמו זירת אגרוף מוקפת צופים.
סוף החופש הגדול, כבר נגמרו כל הג'ימבורי, סרטים, הופעות ומה עכשיו? עכשיו יוצאים לגלות פינה יפיפיה של הארץ, במרחק קטן מהמרכז, עם אוצרות שלא נגמרים, בפסטיבל מיוחד, הוא "חוויה בכרם" שמתקיים זו הפעם החמישית.
על מה אנחנו מדברים? ממש עשר דקות מנתב"ג, שוכנת המועצה האזורית גזר, בדרך בין תל אביב לירושלים. היא קרויה על שם העיר המקראית גזר וכוללת גם את אתר העתיקות תל גזר. במועצה 25 יישובים – 15 מושבים, 5 יישובים קהילתיים ו5 קיבוצים שבהם כרמי גפנים למאכל ויין, כרמי זיתים לשמן, פרדסים, ירקות, חממות פרחים, לולים, רפתות והרבה חקלאות לצד מוקדי תיירות ואטרקציות.
תום יער עושה (גם) בגרות
אחרי עונה של "תום יער עושה את שביל ישראל"
אחרי שחרשה את שביל ישראל, פגשה דמויות ייחודיות, עברה חוויות , חלקן ביזאריות במיוחד ושילבה את ההומור המיוחד שלה, תום יער חוזרת, חטובה מתמיד, והפעם – למקום שיכול להיות יותר מפחיד מלילה במדבר – שיעור מתמטיקה לבגרות.
"מי זוכר ומי יודע את הדרך אל ביתי, מי אשר קולי שומע הוא יבוא הביתה איתי .
ענני נוצה ממעל והשלף לרגלי,ודינדון פעמון הפלא השומר תמיד עלי"
מילים קסומות אלה נכתבו על ידי המשוררת נעמי שמר, ביחד עם עוד כאלף שירים ומנגינות שהם נכסי צאן ברזל . לכל אחד יש את השיר האהוב עליו משירי נעמי שמר אבל אין עוררין שהשיר הקאנוני ביותר הוא "ירושלים של זהב". הבעיה היתה שמשיר עוצמתי וסימבולי כזה, הוא הפך לשברון לב עבור שמר כשגילתה שהמנגינה דומה להפליא לשיר עם באסקי שכפי הנראה שמעה ונטמע במוחה בלי לשים לב.
המחזה "פילומנה " מוצג מזה כמה חודשים על קרשי התאטרון הלאומי "הבימה" . זהו מחזה מאת אדוארדו דה פיליפו בנוסח העברי ובבימוי של רוני פינקוביץ.
העלילה מתרחשת בנאפולי, בביתו של איש עשיר בשם דומיניקו סוריאנו (נתן דטנר), שלפני עשרים וחמש שנה היה לקוח של זונה בשם פילומנה מרסורנו (לימור גולדשטיין), ואז החליט לגאול אותה ולקחת אותה מבית הבושת לביתו. הבעיה שבניגוד למה שמוכרים לנו בסרט ההוליוודי "אישה יפה" – שבו גבר עשיר מתחתן עם זונה ששירתה אותו והיא הופכת ל"ליידי" , כאן הזונה אמנם כבר לא במקצוע, אבל היא גם לא ממש אישה מכובדת. היא מתגוררת עם דומיניקו כמאהבת, וגם כמו שהיא טוענת, כמשרתת (למרות שיש משרתים רשמיים בבית שמעורים מאד במה שהולך שם- רבקה זוהר המקסימה כ"רוסאליה", רוברט הניג כ"אלפרדו" ושיפי אלוני המבדחת כ"לוצ'יה" ).
אמש הושק מופע "קרקס אמריקה הגדול" בכפר הירוק, והביא לישראל מופע מרהיב של אקרובטים, ליצנים, מולטימדיה וגם התנסות אישית.
כשמגיעים לכפר הירוק, לאזור הקרקס מגלים שגם אנו יכולים להפוך לאנשי קרקס אם רק נתאמן קצת, ולכן ברחבה אפשר להתנסות במגוון פעילויות כמו הליכה על חבל, ג'אגלינג, בועות סבון ענקיות, טרמפולינות ואפילו להתעופף מהטרפז, הכל כמובן בצורה בטוחה ומסודרת.
השנה היא 2017- המסך שולט- מידע על בני האדם נמצא בכל מקום, גם הדברים שחשבנו שהם סודיים ופרטיים. כולנו מוקפים מצלמות ומאגרי מידע. 2017- אנחנו נשלטים על ידי המסכים- המחשבים, הטלפונים החכמים, הטלוויזיות החכמות. 2017- משטרים ודתות עדיין מונעים ידע מהתושבים, כי ידע זה כוח- בורות היא שליטה. 2017- מדינות חוסמות תקשורת ועורכות מצגי שווא על כוחן – אם זו תורכיה שמכבה את פייסבוק, ואם זו צפון קוריאה שחיה בפלנטה משל עצמה, כולל תאריך אחר. 2017? אה, לא, בעצם אנחנו במחזה "1984"- שהוא נבואה של הסופר ג'ורג' אורוול- כמעט שלושים שנה לפני כן.
באמצע ספטמבר, ממש לפני כשבועיים עלה על במת התאטרון הלאומי הבימה המחזמר "עלובי החיים". ובפעם הראשונה, אני כבלוגרית שרגילה למילים, הרבה מילים, יש הטוענים יותר מדי מילים, פשוט השתתקתי. הביטוי היחידי שעלה בראשי בסיום ההצגה, עם השתחוות השחקנים מול תשואות בעמידה של הקהל, היתה "וואו".
אם אתחיל מהסוף, מדובר במחזמר שעשוי בצורה מושלמת, לא פחות- מכל הבחינות- השחקנים (כולל הצוות המתחלף), כישרונות השירה, התפאורה, התלבושות, ובעיקר ההידוק של העלילה שגרם לזה שמחזמר לא קצר (קרוב לשלוש שעות) שכולו מוסיקה, הפך לממתק שאף אחד לא רצה שיגמר.
