טסה (ג'וזפין לנגפורד) שבורת לב. הרדין (הירו פיינס-טיפין) בגד בה בסרט הראשון "אחרי.." כשהסתבר לה שכל מה שהאמינה בו הוא שקר. או שלא?
הכל התחיל מהספר שכתבה אנה טוד בשנת 2014, ובו סיפור האהבה המטלטל בין טסה והרדין שנתקל במהמורות רבות בעקבות אירועים ואי הבנות על רקע הקולג' בו לומדים שניהם והאנשים המהווים את הרקע החברתי שלהם, ואת בני המשפחה שגם הם לא קלים להתמודדות.
זוג צעיר, כוכבים בעיניים ותשוקה בוערת. לא יכולים להסיר את המבטים זה מזה, ואת הידיים גם כן זה מזה. ואז השנים חולפות, הזוג כבר לא כל כך צעיר, ומה עם האהבה?
אפשר לטעות ולחשוב שזוג שלא רב, שהכל אצלו מתקתק כמו שעון, הוא זוג מושלם, אך מה עם מה שקורה מתחת לפני השטח? לחלומות? לתשוקות? האם הכל נאכל בשיני הזמן?
בשבוע הבא תעלה בערוץ YES DRAMA סידרת המתח הישראלית החדשה "עיר מקלט". הסידרה המבוססת על ספרו של הסופר ליעד שהם מביאה את סיפורי החצר האחורית של ישראל, האזור בתל אביב שבו מתרכזים יוצאי אפריקה שהגיעו בדרך לא דרך ממצריים אחרי שעברו זוועות ותלאות רבות, בדרכם לחפש חיים חדשים, ובקונפליט המתקיים עם תושבי המקום, רובם קשיי יום, שלא צריכים את כל כאב הראש הזה בנוסף לצרות הקיימות שלהם עצמם.
כשנכנס יין יוצא סוד, וכשנכנסות הרבה כוסות של וויסקי וברנדי מסתבר שהמציאות רחוקה ממה שהיא נראית.
המחזה הוותיק והמפורסם" מי מפחד מווירג'יניה וולף" מוצג בתאטרון הלאומי "הבימה" , באולם "ברטונוב" ששונה משאר האולמות בתאטרון בכך שאין לו במה ובעצם השחקנים נמצאים במרכז והצופים סביבם, ממש במרחק נגיעה.
המרחק הזה מתלבש במדויק על ההצגה "מי מפחד מווירג'יניה וולף" שעלילתה מתרחשת בסלון של דירה לאורך הזמן שבין שתיים בלילה לארבע בבוקר לערך, והקהל שיושב סביב המרכז מרגיש כנוכח אף הוא באירועי הסלון שנראה גם כמו זירת אגרוף מוקפת צופים.
כשרמי ורד טיפל באביו אחרי אירוע מוחי קשה, אחת התחנות היתה מחלקת השיקום בבית חולים, ושם קיבל ורד את הסטירה לפנים- כשראה איך מנסים בכל דרך להפטר מאביו, כי הוא "תופס מיטה של צעיר שעוד יש לו סיכוי" וכי המחלקה מפוצצת מחולים.
בעיתוי מיקרי אך מעניין, עולה סידרת הדוקו "הטייסות" בדיוק כשאנו באמצע תקופה שבה נשים אוזרות אומץ ומספרות על ההטרדות המיניות שעברו, והקף התופעה מצמרר.
קורס טייס היה אליטה גברית למשך שנים רבות, ונדרשה אליס מילר ובית המשפט כדי שבכלל תהיה שם דריכת רגל לנשים, רק להזדמנות להוכיח את עצמן.
המחזה LOVE LOVE LOVE – על שם השיר הידוע של הביטלס ולא בכדי – השנה היא 1967- האדם הראשון עדיין לא דרך על הירח , אבל הרוח המריאה גבוה- אל החופש. דור ילדי הפרחים פועם במלוא עוזו- סקס, סמים ורוקנרול במובן המילולי של המילה.
אמש הוקרן ב yesAction (והסידרה חינמית גם בyesVOD) הפרק ה40 והאחרון לעונה הראשונה של תאג"ד שמיד כשעלתה על המסך הפכה ללהיט, בעיקר בקרב בני נוער, לפחות לפי מידת השאגות שעלו מצידם כשכוכבי הסידרה הגיעו אמש להקרנה החגיגית.
באמצע ספטמבר, ממש לפני כשבועיים עלה על במת התאטרון הלאומי הבימה המחזמר "עלובי החיים". ובפעם הראשונה, אני כבלוגרית שרגילה למילים, הרבה מילים, יש הטוענים יותר מדי מילים, פשוט השתתקתי. הביטוי היחידי שעלה בראשי בסיום ההצגה, עם השתחוות השחקנים מול תשואות בעמידה של הקהל, היתה "וואו".
אם אתחיל מהסוף, מדובר במחזמר שעשוי בצורה מושלמת, לא פחות- מכל הבחינות- השחקנים (כולל הצוות המתחלף), כישרונות השירה, התפאורה, התלבושות, ובעיקר ההידוק של העלילה שגרם לזה שמחזמר לא קצר (קרוב לשלוש שעות) שכולו מוסיקה, הפך לממתק שאף אחד לא רצה שיגמר.
