לעיתים אנו נכנסים לחנות של מוצרי אפייה, מגלים עולם ענק של חומרי גלם וממש מדגדג בקצות האצבעות להתחיל להכין מעדנים, אבל מה? היכולות שלנו הן איפשהו בסביבות טוסט צרפתי. מה עושים?
סדנאות הן אחת הדרכים המהנות והנוחות ללמוד טכניקות ומיומנויות חדשות ולשם כך צריך קודם כל לוקיישן נוח, שקל להגיע ויש בו את כל הציוד הנדרש, כשהכל נקי, חדש ומאובזר, וכמובן גם שף שילמד בצורה ברורה ומובנת כדי שנוכל לנסות בעצמנו ולהבין כיצד נעשים הדברים.
אנחנו מסתובבים בגלריות בארץ ובעולם, נתקלים בעבודה שאנחנו נהנים לצפות בה, מעניינת אותנו, מרתקת אותנו, ואז אנחנו מתבוננים בה כמה דקות ו…עוברים הלאה. זהו, כי זה הסיכוי היחיד שלנו להנות ממנה- שם בגלריה. גם במקומות שהתמונות לא רק מוצגות אלא גם נמכרות, רוב הסיכוי שאם אנחנו לא מליונרים , יהיה מרחק גדול ביננו ובין האפשרות להרשות לעצמנו לקנות אומנות מקורית כדי לקשט את ביתנו, שם נוכל להנות ממנה בכל רגע.
עכשיו המצב השתנה. היזם אלי אדרי נתקל בבעיה הזו בדיוק- איך להביא הביתה אומנות מקורית ואיכותית במחיר סביר שגם מעמד הביניים יוכל לעמוד בו?
כך נוצרה גלריית "פחות מאלף" שכשמה כן היא – כל היצירות שנמכרות בה, הן מתחת לאלף דולר. הקונספט בעצם מסייע לכולם- גם הקהל הרחב יכול להרשות לעצמו לרכוש אומנות מקורית, וגם האומן זוכה להתפרנס, שכן כשיצירתו תלויה בגלריה עם תג מחיר יקר מדי, ואף אחד לא יכול לקנות אותה, אין לו הכנסה והוא נאלץ לעסוק במגוון עיסוקים שונים כדי לחיות. בצורה כזו האומן גם פנוי כלכלית להמשיך לעסוק באומנותו.
אז הגעתי ל"פחות מאלף" בפלורנטין בתל אביב. את פני קיבל ניב בורנשטין – אוצר ומנהל הגלריה, שהוא גם צייר. ניב הוא גם אחד הבעלים בגלריית "בנימין" בתל אביב והוא הסביר כיצד הוא בוחר את היצירות. מה שהוא מחפש אצל צייר זה קודם כל השפה שלו, הייחוד שלו, כי כל אחד יכול לצייר "יפה" אבל לכל אומן צריכה להיות השפה שמייחדת אותו. הוא מחפש את האיכות שמאחורי הקלעים. המקום פתוח כבר שנה והיצירות הנבחרות הן של אומנים בעלי שם כמו ציבי גבע, יאיר גרבוז וסיגלית לנדאו כך שיש גם "תו איכות" לכל יצירה שיוצאת מהגלריה.
הקו המנחה – הנגשת האומנות לציבור הרחב.
לא מדובר בעבודות ביכורים, אלא באוסף אקלקטי שמאפשר לכל אחד שנכנס לגלריה לבחור מה הוא אוהב, והממתק הגדול של המקום – במה לאומני רחוב.
(בתמונה למעלה- מימין ניב בורנשטיין – האוצר והמנהל, משמאל אלי אדרי – הבעלים. מאחוריהם למעלה- יצירה של בורנשטיין).
פלורנטין היא השכונה היחידה בתל אביב שבה העיריה מאפשרת לאומני רחוב להתבטא ככל העולה על רוחם, כל אחד יכול לבוא ולעטר קירות ובעצם בכל מקום ,ולאומנים יש קוד אתי בינם לבין עצמם שהם לא עולים אחד על העבודה של השני. כך הפכה השכונה לתערוכה ססגונית בפני עצמה, וב"פחות מאלף" מכניסים אותה לגלריה, תוך שמירה על החופש של יוצרי הרחוב. מה הכוונה? אמני הרחוב שומרים על הסגנון שלהם, על הכינויים והסמלים שלהם, ויוצרים על כל חומר שבא להם – מחלקי ריהוט ישנים ועד חתיכות אלקטרוניקה, והיצירות מגיעות לגלריה ונמכרות לציבור הרחב. בין האומנים המיוחדים שראינו בגלריה היה אומן שכינויו הוא "אומץ" ואף אחד לא יודע מי הוא, שבא מהעולם החרדי האדוק, ובאמצעות ציורים מביע את מחאתו על תופעות בחברה החרדית, כמו למשל חותמות "בד"צ" שהציבור הזה דורש על כל דבר, טריוויאלי ככל שיהיה.
(בתמונות למעלה ולמטה- אמנות רחוב בפלורנטין)
יצאנו לסיור בסביבה של פלורנטין, ובתמונות ניתן לראות חלק קטן מהאוצרות על הקירות והמבנים. אין צורך אפילו לתכנן מסלול, רק לזרום עם הסמטאות ובכל מקום להרים את העיניים ולראות את הצבעוניות הרבה והמיוחדות (שווה לחפש את היצירה שבנויה כולה מכתב ברייל למשל).
אחרי הסיור הגענו לפרוייקט נוסף של "פחות מאלף" – סדנאות ציורי הרחוב. כדי שהציבור יוכל להתחבר יותר לתרבות אומנות הרחוב, הוזמנו לסטודיו הסמוך, שם חיכו לנו צבעים , מכחולים וכל מני סוגי משטחים שלקוחים מהרחוב, ועל כוסית יין קיבלנו את ההוראות "צרו אומנות רחוב". כדי לתת כיוון, קיבלנו שלוש הנחיות- ביחרו לעצמכם כינוי, ביחרו לעצמכם סמל, וביחרו מילה.
(בתמונה למעלה- בלוגרית בעבודה….)
בחצי השעה הבאה (אנחנו רק טעמנו מהסדנה, סדנאות כמובן לוקחות יותר זמן) בלוגרים שבדרך כלל הם היפרקטיבים, שקעו בצבעים, צורות ויצירות האומנות החלו להווצר על המשטחים . ניב עבר ביננו והדגים כיצד הוא בוחר יצירות בהתאם לשפה שהוא רואה בהן, לגבי העבודות שלנו.
יצאנו מהסדנה עם כתמי צבע על הידיים, ועם געגוע עז לתקופה של הילדות שבה ציורים היו דרך יומיומית להתבטא. (וממש לא צריך כשרון ציור בשביל זה).
עוד פרטים על הגלריה, היצירות, האומנים והסדנאות ניתן למצוא בדף הפייסבוק – https://www.facebook.com/less1000 . צוות המקום גם מסייע בייעוץ ויש אפילו שירות תליית תמונות.
האומנות מעולם לא היתה כל כך קרובה.
בתוך השיגרה היומיומית, והזמן שדוהר, כשיש אירוע משפחתי – חתונה, ברית, בר מצווה, או כל אירוע חגיגי אחר, אנו תמיד רוצים שהוא יהיה הטוב ביותר שיש, כדי שישארו לנו ולאורחים, הזכרונות המתוקים והטובים ביותר מערב מהנה.
אנו משקיעים זמן, מאמץ וכסף ורוצים את הטוב ביותר. אחד הדברים הכי חשובים בתכנון האירוע הוא כמובן המקום – איפה הוא ייערך?
כשבוחרים מקום צריך לקחת בחשבון כמה שיקולים כמו קירבה – כי הרבה אורחים לא אוהבים לנדוד בנעלי עקב לתוך איזה יער שנסענו אליו שעתיים כי הוא אקזוטי במיוחד, חנייה נוחה (חשוב מאד!!!), גודל המקום – שיספיק לכל המוזמנים שלנו, העיצוב – שיוצר את האווירה, הריהוט- נקי, מסודר, חדש, ובעיקר יפה ומשתלב עם כל הרקע, וכמה שיותר אפשרויות לשחק עם המקום כדי לשוות לו את האווירה שאנחנו רוצים.
כאן נכנס לתמונה חלל האירועים החדש "סוקה תל אביב" שמצטרף לבני משפחתו "וינו סוקה" ו"וילה סוקה" וממוקם בסוהו התל אביבי החדש.
המקום היה פעם מפעל לזהב, וכשעיצבו אותו מחדש, שמרו על אלמנטים רבים כמו חלקי מכונות שניתן לראות בכל מני פינות, ארגזים, ואפילו הכספת היא הכספת האותנטית והמקורית של המקום. עם האלמנטים האלה שולבו גם אלמנטים מודרניים כמו מסכים רבים שפזורים בחלל (ישנם 3 מקרנים ו16 מסכים כך שמכל נקודה ניתן לראות הקרנות מיוחדות כמו אירועי ספורט או קשר עם קרובים מחו"ל שלא יכלו להיות באירוע , ספות נוחות, שולחנות גבוהים, כדי פרחים ופריטים עיצוביים שונים, שכאמור יכולים גם להשתנות בהתאמה לדרישת בעלי האירוע.
תשומת לב מרובה הושקעה בתקרה- שנשמרה מקורית, ואפילו חשבו על אבנים מיוחדות שיובאו ממבנים עתיקים באירופה, כדי לחזק את התחושה הקלאסית. עוד חלקים ממפעל הזהב שנשמרו הם לוחות ומכבשי הטבעה של זהב שהפכו לחלק עיצובי של הקירות, עגלות של יציקות זהב שעברו טרנספורמציה לעגלות אירוח, ועוד.
(בתמונה למעלה- הכספת המקורית!!)
את המבנה מקיפה מרפסת רחבה ועליה אפשר להקים את החופה לחתונה, יש גם פינות בר חיצוניות (שנוחות גם למי שרוצה לעשן בלי להפריע לאחרים) ותאורה קסומה. מה שאהבתי במיוחד במרפסת הזו, הוא שלמרות שהייתי שם בערב קיץ מהביל, הבריזה שחצתה את המבנה מצד לצד אפילו הפכה את המזגן למיותר. המרפסת גם ניתנת לסגירה כך שאפשר לבודד את המבנה הקסום מהסביבה וליצור מציאות אחרת.
בתוך האולם אפשר לשלב הפתעות רבות – מעבר לבר הגדול והעשיר שמשרת קהל רב בבת אחת ואף אחד לא נשאר צמא, יש גם מקומות לקייטרינג כמובן וגם לתוספות שונות – כמו למשל עמדת הפרחים בערב שאני נכחתי בו, שקישטה את כל הנשים בזרי פרחים על הראש, על הידיים, "בוקה" לאחיזה, או כל מה שרוצים, לאווירה חגיגית במיוחד.
ישנה כמובן גם רחבת הופעות וריקודים, כולל התאורה, העשן וכל מה שמתבקש, ואני זכיתי להתרשם משתי הופעות – זמרת בשם עדן הולן ( Eden Holan) שהנעימה את האווירה בשירי ג'אז עדין , ורומנטיקה בספרדית, צרפתית ופורטוגזית, והזמר אביהו פנחסוב שהרים את הקהל בשירים שמשלבים סגנונות שונים, כמו השילוב שלכאורה בלתי אפשרי בין שיר של פרינס לבין קצב מזרחי, ביחד עם ביטים אלקטרוניים, שגרם לכולם לזוז (ולכן כל מי שצילם בסלולרי יצא עם סרט קצת תזזיתי…).
כמובן שאי אפשר בלי איזה מתנה קטנה לדרך לכל האורחים, במקרה שלנו נבחר מחזיק מפתחות בצורת נעל ספורטיבית כי "מי אמר שחתונה לא הולכת ברגל"?
כמובן שאפשר ב"סוקה תל אביב" לקיים לא רק אירועים משפחתיים אלא גם אירועים עסקיים, השקות, תצוגות אופנה, תערוכות וכל מסיבה שרק עולה על הדעת.
כאמור , כל המסופר כאן הוא רק טעימה מכל האפשרויות הגלומות ב"סוקה תל אביב", והמבחר הוא רב, כך שכל אחד יכול לבחור איך לעצב את האירוע לפי טעמו, כיסו ורצונותיו.
עוד פרטים ב-
בלב הרי הגליל שוכנת ממלכה קסומה- היא ממלכת יקב רימון. הרימון, אחד משבעת המינים ידוע בסגולותיו וטעמו, אבל את הסוד המיוחד של יקב רימון לא כולם מכירים. הכל התחיל כשבשנת 2000, בעל יקב ממשפחת נחמיאס, ממושב כרם בן זימרה, שמגדל עצי נשירים, החליט לגדל רימונים וגילה שישנם זנים רבים ושונים. הוא עמל ופיתח זן חדש ומיוחד, וכשהגיעו הפירות הגיעה גם ההפתעה- הרימונים היו בגודל ענק (עד 1.5 ק"ג!) ושפעו סוכר, הרבה יותר מהמקובל, ובעצם רמת סוכר זהה למה שיש בענבי יין. שלוש שנים אחר כך, ב2003, כבר היו בקבוקי יין הרימונים הראשונים שנחטפו, והיום יקב רימון הוא מרכז עולמי לייצור יינות 100% רימונים ומייצר מאות אלפי בקבוקים בשנה. היינות פופולארים לא רק בארץ אלא גם ברחבי העולם – מדינות כמו ארצות הברית, אנגליה, קנדה, יפן, סין ועוד, וכדי להוסיף על העונג- לאחרונה היקב מייצר גם שוקולדים משובחים.
ישנם שני מרכזי מבקרים – אחד באזור התעשייה דלתון, על יד מושב כרם בן זימרה, והשני במשמר הירדן, בעליה לרמת הגולן, ובשניהם אפשר להשיג את היינות המיוחדים והמשובחים, וכמובן את השוקולדים.
במרכזים ישנה גם אפשרות לימי כיף וסדנאות.
היינות נמכרים גם בחנויות יין ואלכוהול וברשתות שיווק מובחרות.
אני מודה, הייתי סקרנית להתנסות ביין רימונים, לאחר שאני כל כך רגילה ליינות ענבים. היין שקיבלתי לטעימה היה אקסטרה מתוק מכיוון שהוא היה יין קינוח, הוא עשוי מרימונים שהגיעו לשיא בשלותם והתסיסה הופסקה מוקדם, הכל כדי שהתוצאה תהיה מתוקה מתוקה.
היין התיישן עשרה חודשים בחביות עץ אלון צרפתי , מה שנתן לו ניחוח וטעם רימוני מובהק.
האמת, אני , שלא מסוגלת לסיים ארוחה בלי משהו מתוק (ובמקרים שאין, התדרדרתי אפילו לאכילת אבקת שוקולית למטרה זו… ), מבחינתי כוסית של היין וסגרנו את הפינה המתוקה.
במקרה הזה לא הסתפקתי ביין כי קיבלתי גם שתי קופסאות של שוקולד משובח, למעשה אגוזי לוז ושקדים מצופים שוקולד איכותי. האמת, בהתחלה התכוונתי לשמור את זה לראש השנה, אבל אז מצאתי את עצמי חושבת על זה כל הזמן, עד שנשברתי והקופסאות נזללו במהירות רבה.
לכבוד החג בנו ב"יקב רימון " חבילות שי מיוחדות בהרכבים שונים שכוללים יינות ושוקולדים. ביקב מייצרים עוד מוצרים שמנצלים את כל היתרונות והטעמים של הרימון – חוץ מיינות – יבש, פורט (מצויין להגשה עם גבינות קשות!), יין הקינוח שכבר הזכרתי למעלה, שכמו היינות האחרים, זכה בפרסים רבים בתחרויות כמו TERAVINO, LAS VEGAS INTERNATIONAL WINE COMPETITIONה ועוד , יין רימונים מבעבע – אלגנטי במיוחד, יין בסגנון פורט פרימיום, יינות קיצים וקלילים יותר שיוצרו בטכנולוגיות ייחודיות – רוזה חצי מתוק, איזי פורט ורד חצי מתוק, ובמחלקה הלא אלכוהולית – מיץ רימונים מאה אחוז טבעי שעשיר בוויטמיניים, סידן ומינרלים וכמובן נוגדי חימצון חזקים שמסייעים גם למראה וגם לבריאות, ושמן זרעי רימון שתורם אף הוא למגוון רחב של בעיות – בין השאר עוזר לטיפול ברמות גבוהות של כולסטרול, מאזן רמות סוכר בדם (מצוין לסוכרתיים), מנקה עורקים, נלחם בדלקות שונות ותורם להרס תאים סרטניים. מעבר לכך הוא מצוין לשימוש קוסמטי על ידי מריחה כתחליף לסרום לפני השינה, כדי לחדש תאי עור מתים, למנוע חידוש קמטים, לנטרל רדיקלים חופשיים שכל כך רעים לעור הפנים, להבהיר כתמים, והרשימה עוד ארוכה.
אז לכבוד החג, וגם סתם כך לאורך השנה, שווה לבקר באתר של "יקב רימון" (כתובתו בהמשך) ולאמץ לעצמכם משהו שהוא גם חגיגי, גם טעים, גם בריא וגם מועיל, וגם כיף של מתנה – לתת ולקבל. (והכל כשר!!)
כתובת האתר – http://rimonwinery.com/hebrew/
כולם יודעים שהכי כיף זה לשבת בחבורה, לאכול טוב, לשתות טוב, ולעשות מה שבראש. כולם יודעים שהכי כיף לעשות מה שבראש כשאנשים שאתה לא מכיר לא מסתכלים עליך בדיוק כשאתה עושה משהו כמו לשיר קריוקי בקול ששם בכיס הקטן את הנשר האמריקאי למשל…
אז – ברוכים הבאים לסלון של מוזס, הכי מקום להרגיש בבית. (במיוחד כשההורים לא נמצאים).
הוזמנתי לנסות את הסלון הייחודי הראשון בסניף מוזס רוטשילד תל אביב. נכון, יש חדרים פרטיים בסניפים אחרים, אבל זהו הסלון היחיד שנמצא בקומה נפרדת (עם מעלית זכוכית מגניבה), מלצר פרטי, אקוסטי לחלוטין כך ששירת הקריוקי לא תישמע בחוץ (ותאמינו לי, ניסינו, ואנו מבקשים את סליחתם של שלמה ארצי ופיל קולינס על מה שעשינו לשירים שלהם), מסך פלזמה שמתאים במיוחד לכל שידור ספורט אפשרי בעולם (אנחנו בתקופת המונדיאל כרגע כך שזה מושלם, אבל גם בלי כדורגל, יש המון אירועי ספורט ששווים צפיה קבוצתית מפנקת – מישהו יודע אם מי שנותר מהאחים וואן אריק עוד פעילים?), ריהוט מעוצב, אה, ויש גם אחלה נוף לשדרות הכי מגניבות בתל אביב – רוטשילד!.
בכל אופן, הגענו, ודבר ראשון תדלקנו בקוקטיילים מגניבים שנראים תמימים אבל מרימים את מצב הרוח לגבהים חדשים (38 שקלים לכוס) – "מוזס מוחיטו" – בגרסת מגנום עם דובדבנים, נענע קצוצה וליים, "אורכיד קולינס" – פסיפלורה מנוערת עם ג'ין, תותים ולימון על תוספת סודה תוססת, והפיבוריט שלי "מרטיני פסיפלורה" – ככה פשוט, בלי קישוטים, אבל עם פסיפלורה מנוערת עם ג'ינגר, לימון וברנדי משמשים – אולי זה מה שגרם לי להתעלל אחר כך בשלמה ארצי? טוב סליחה שלמה, אבל זה היה ממש משקה טעים.
הנשנושים הגיעו –
"נאגטס עוף בקרמל תפוזי דם פיקנטים" – (39 שקלים) – אני לא יודעת מה זה "קרמל תפוזי דם" אבל העוף היה עסיסי ומתקתק, כיסחנו שני מגשים . (אגב, המנות הראשונות שמופיעות בתמונות הוגשו במתכונת קבוצתית וזה הגודל שהוגש לנו, היינו כ12 איש).
"לחם וחמאה" – (17 שקלים בתפריט) – מנה שתמיד מפילה אותי, כי לחם אפוי במקום, חמאה רכה – השלמות שבפשטות.
"קלמרי פריך עם איולי שום ולימונים" – (45 שקלים) – גיוון מעניין לנשנוש שהולך מצוין עם אלכוהול, לא הייתי יודעת שזה קלמרי אם לא היו אומרים לי.
שני סלטים הגיעו לשולחן – היות ומדובר במקום של בשרים, סלטים תמיד ייתפסו בעיני פשוט כתוספת מרעננת בין ביס בשרי אחד למשנהו –
"סלט בריאות" – כרוב אדום, נבטי חמניה, מלפפונים, קולורבי , ג'ינג'ר ואגוזים בווינגרט עגבניות (42 שקלים) ו – "סלט ירקות" – עגבניות שרי, צנוניות, פלפלים, מלפפונים, בצל סגול, עשבי תיבול וקרוטונים מתובלים בויניגרט לימונים כבושים (44 שקלים).
אגב הערה – יש מנות רבות שהן נטולות גלוטן והדבר מצוין בבירור בתפריט.
כאן התבקשנו לבחור מה המנה העיקרית החביבה עלינו. יש תפריט המבורגרים רגיל ויש תפריט מתחלף של "מנות מהעולם" שמתוכן כל שבוע יש שני סוגים. אני בחרתי את גירסת ה"מיני מי" שכוללת שלושה המבורגרים קטנים עם בשר במשקל 100 גרם, כך שאפשר להתנסות בכמה סוגים. נשאלתי לגבי תוספות (בחרתי גבינה על המבורגר הבקר), נשאלתי לגבי מידת העשיה, והמנות החלו להגיע, בלווית תוספות כמו טוגני מוזס, שבבי בצל מטוגן, סלט ירוק, פירה חלבי (!), ווג'יז (פלחי תפוחי אדמה מתובלים). (התוספות ב15 שקלים). היתה גם מנת אורז מתובל שלא מופיעה בתפריט אז אין לי מחיר.
קיבלתי את השלישיה שלי – מיני ארט בורגר (שהיה גם האהוב עלי), מיני בקר קלאסי ומיני חובק עולם שבמקרה של השבוע שהגענו היה "סמוקי אלבמה" – בקר ברוטב ברביקיו, עם סלט קולסלואו אמריקאי ומיונז. במקור אמור להיות מיונז חריף אבל ביקשתי ללא חריפות.
עוד מנה מעניינת שראיתי אצל חבריי אבל לא טעמתי היה "פילי צ'יז סטייק " שכלל פרוסות אנטריקוט על הפלאנצ'ה, פלפל ירוק, בצל חרוך, גבינה אמריקאית, פיקל חלפיניו ומיונז פילדלפיה ובהחלט מעניין אותי לנסות אותו בפעם הבאה שאזדמן למקום כי הוא נראה מזמין ביותר.
כאן הגיעה שעת החלק האומנותי, בחרנו שירים מתפריט השירים, הדלקנו את המקרופונים, וצרחנו את הנשמה במיטב השירים העבריים והלועזיים. (קריוקי בתוספת של 30 שקלים לאדם).
שקענו בשירה אדירה שהופסקה רק כשמצעד של אשכרה כל מנות הקינוחים הקיימות זרמו לנו לשולחן –
"טראפלס קייק" – עוגת שוקולד טהור עם גלידת ווניל (מקום שני במועדפים שלי) – לשוקוהוליקים כבדים. (32 שקלים).
"ניו יורק צ'יז קייק" – קלאסיקה אמריקאית עם רוטב תותים ודובדבנים (33 שקלים).
"קרם ברולה של מוזס" – סמי פרדו עם סלסת אננס (35 שקלים – המנה המנצחת שלי, שילוב טעמים מעניין, מתקתק, קרנצ'י, חמצמץ למעלה).
"גביע טרייפל" – (34 שקלים) – מנה יפיפיה, רומנטית במיוחד, עם קרם פטיסיאר, שברי מרנג, סורבה ועל הכל ערימת קצפת עם רוטב פרי למעלה בשביל הצבע והאיזון.
"סורבה" – כדורי פירות מרעננים למי שלא רוצה לאכול חלבי (למרות שהמקום עצמו אינו כשר ) – 28 שקלים.
"סנדוויץ בראוניז חם" – 36 שקלים למנה בהחלט קבוצתית שחיתותית של שכבות בראוניז עבות עם בננות, רוטב טופי, גלידת ווניל, שברי אגוזים מסוכרים והמון קצפת.
מבחינת המחירים, ציינתי ליד כל מנה מחיר, אבל בחדר ה"מוזס סלון" יש חבילות קבועות של מחירים "פיקס" עם תפריטים שונים לפי רצון הקבוצה המתארחת (עד 14 איש, מינימום 8). תפריט לדוגמא- ב150 שקלים לאדם למשל מקבלים מנות אפשרויות של מנות ראשונות כמו סלט בריאות, סלט מוזס קלאסי, קלמרי פריך, נאגטס עוף ולחם וחמאה, בעיקריות אפשר לבחור בין מיסו סלמון, מינימי (3 ההמבורגרים הקטנים), צ'יקן פאיטס, סלט קיסר, או שיפודי פרגית (ויש גם אפשרות למנות צמחוניות או טבעוניות), תוספות של צ'יפס, אורז, פירה, וודג'יז וסלט ירוק ולקינוח עוגה שלמה לבחירה.(וכן שתיה קלה לכל סועד). כמובן שיש גם מנות שמיוחדות לסלון .
בזמן המונדיאל יש גם מנות מיוחדות ותפריטים מיוחדים. (ושימו לב לדילים על האלכוהול!).
יצאנו שבעים (וצרודים).
עוד מידע על הסלון של מוזס, התפריטים, המבצעים והמנות המיוחדות ב- https://app.mosesrest.co.il/
לאחר מטח הגבינות ומוצרי החלב שהציפו אותי (תרתי משמע) לקראת חג השבועות, התעורר הצורך ללכת לכיוון ההפוך – בשר. הרבה בשר. (הי, כמה זמן יכולה ברזילאית לנשנש קממבר?).
לכן ההזמנה לBUCKAROO הגיעה בדיוק בזמן. "באקארו" הוא הקאובוי האמריקאי, ליתר דיוק, חלק של האוכף שקושר את הלאסו לתפיסת עגלים וכו', הגדרה מקצועית שמחביאה מאחוריה הגדרה הרבה יותר פשוטה של "המון בשר טעים".
אבל נתחיל מההתחלה. היו היה קאובוי ישראלי כחול לבן בשם צביקה עשת, שרכב (ועדיין רוכב) להנאתו על סוסו ובהפסקות עושה עם החברים ברביקיו מיוחד שמשלב שיטות דרום אמריקאיות ואמריקאיות. לאחר שהחברים נהנו מאד מהבשרים ושיטת העשייה שלהם, הוא החליט לחלוק את הכיף עם כל עם ישראל, והקים את "באקארו" ברעננה, שנפתחה ממש עכשיו באפריל האחרון.
הקונספט – הכנת הבשר בשילוב של שיטות – צליה, בישול בוואקום, על גחלים ובישול ארוך במעשנה בטמפרטורות נמוכות ששומרות על העסיסיות של הבשר. התוצאה- בשר רך ונמס בפה, עם ניחוח של אש ועשן בלאדי, לקרניבורים אמיתיים. על המעשנה אחראי מומחה למעשנות – ניסן אלקיים שמפיק משתי המעשנות שבמקום את המירב (ואתם חייבים לראות את סיר תבשיל השעועית החרפרף שנמצא במעשנה מתחת לבשר ומקבל אליו את כל הנטיפים השומניים הטעימים שמגיעים ממנו).
איך זה עובד? יש תפריט רגיל ויש תפריט טעימות, שבו במחירים שנעים בין 145-180 שקל לאדם, יושבים סביב השולחן ומקבלים לפי הסדר בין שישה לשמונה סוגי נתחים שונים, בהגשה איטית שמאפשרת להנות מהאכילה והטעמים, ובנוסף כמובן תוספות רבות כמו ירקות אפויים על גחלים, סלטים שונים, חמוצים ורטבים , הכל תוצרת בית. (ולא לפספס את רוטב החרדל רוזמרין).(אגב, שיטת ההגשה הזו גם שומרת שכל הזמן הנתחים יהיו חמים ולא יתקררו).
אפשר גם לצרף יינות (שנמכרים במחירי חנות) ואז החגיגה בכלל גדולה.
המקום הוא ייחודי בשיטות הצליה היות וקשה למצוא מיקומים שמאפשרים שימוש בגחלים בגלל תקנות איכות הסביבה, וב"באקארו" השכילו למצוא מקום באזור תעשייה שלא מפריע לאיש, ועם המון מתקנים מסנני אוויר מיוחדים ששומרים לא לפגוע בסביבה.
יש לציין – המסעדה איננה כשרה היות והיא פתוחה בשבת והקינוחים שלה חלביים, אבל אין חזיר, אין פירות ים ואין שימוש במוצרי חלב בתוך המנות המוגשות (שהן ממילא נטו בשר).
בהתחלה, עוד לפני הכל, קיבלנו לנשנש סינטה כבושה (34 שקלים בתפריט, לא שייך לארוחת הטעימות). חמצמץ, בשרי, עדין, כמובן עם רוטב החרדל. כיף עם בירה (ואגב, בתקופת המונדיאל יהיו אירועים מיוחדים של בשר ואלכוהול במחירים מיוחדים כמו כוס יין הבית ב19 שקלים או שליש בירה גולדסטאר, והקרנת המשחקים כמובן).בנוסף גם מנות ספיישל כמו כריכים מיוחדים ונקניקיות מרגז לחוויית משחק מושלמת (ובזמן שורות אלו, לפני המשחקים, אני מהמרת על נצחון של ברזיל כמובן.)
אחר כך קישטו את השולחן הסלטים שיהוו מרענן חיך בין מנה למנה, (והם עובדים על "ריפיל" כך שיש תמיד) – קולסלואו, סלט ירקות טריים,חמוצי הבית ומגש של ירקות וכמובן תבשיל השעועית, שילוב בין הפיז'ואדה הברזילאית וחמין יהודי, עם סיומת חרפרפה. מוגש לוהט בסיר חמוד לאללה. מילה על הירקות – הם מוגשים כשהם "אל דנטה" ולא הופכים ל"מושי" כמו בדרך כלל.
מנת הפתיחה של הבשרים היתה פרגית שהושרתה במרינדה במשך 24 שעות ואז בילתה עוד שעה במעשנה. כמו כל הבשרים, היא היתה רכה, עסיסית ונמסה, ולמי שמזלזל בעוף כי יש בקר, צפויה הפתעה משמחת בתחום הזה.
סינטה מעושנת היתה הבשר השני שהוגש, ביחד עם תפוחי אדמה במדורה, וגם הסינטה כמו שאר הבשרים עברה תהליכים ארוכים שהעלו אותה בדרגה.
הבשרים הוגשו ביחד עם יין דרום אפריקאי בשם שאטו סאן מישל.
חזה מולארד היה המנה הבאה, מתוק כמו ממתק, ניגוד נחמד לטעמי הבשר שכבר טעמנו.
הבא בתור היה האהוב עלי ביותר מבין הבשרים – וסיו – נתח קצבים– נתח שכל כולו צועק "אני בשר!!" – טעם בשרי חזק, טיפה גרגרי מלח גס ותעזבו אתכם מצ'ימיצ'ורי וכל זה, קחו אותו נטו.
הטאץ' הדרום אמריקאי הגיעה בצורת אסאדו – בישול ארוך ו18 שעות במעשנה, קלאסיקה דרום אמריקאית.
הבריסקט שהוגש אחריו הזכיר לי קומדיות אמריקאיות שבהם תמיד דמות היהודיה (נניח "נני") מזכירה את האירועים שבהם היתה והגישו "בריסקט" – חזה בקר רך ואדמדם מבפנים. בכלל, שווה להקשיב להמלצת המקום למידת העשייה, הם יודעים איך להוציא את המיטב מהבשר. הגיע עטוף ברוטב ברביקיו תוצרת בית, אחרי שנמרח בתערובת תבלינים ונצלה 30 שעות.
הבשר הבא היה המקום השני בדירוג שלי – צלעות טלה, טעמים חזקים, תיבול עז, לאכול בידיים ולהתלכלך (יש מגבונים ,זה בסדר, לא פוגע במניקור..).
המנה הסוגרת את הרשימה היתה פילה, כמה פשוט ככה אלגנטי –פלפל שחור, מלח. זהו.
השולחן פונה, הסועדים נשענו אחורנית, ואז הגיעו הקינוחים – שלושה מהם – מוס שוקולד 70% וחלבה, גבינת שוקולד תפוז וקרמבל בננות חמות. היינו ארבעה, ההצבעה נחלקה בין – שניים לטובת מוס שוקולד (בא עם בישקוטים), אחד לטובת שוקולד התפוז (הזכיר בונבוניירה של פעם – איזה נוסטלגיה!) ואחת לטובת הבננה. נחשו מה אני הצבעתי? רמז – ביקשתי וקיבלתי עוד אחד מהמוס שוקולד חלבה. (כל הקינוחים ב27 שקל, מספיקים לשני אנשים שרוצים סיומת מתוקה לארוחה).
ארוחה ב"באקארו" בערב, היא אירוע שתופס ערב שלם ולוקח שעות וטוב שכך. זה לא מקום לממהרים, זה מקום למתענגים. החנייה בערב אגב נוחה מאד, חופשית ורבה, ממש בצמוד למסעדה.
עוד פרטים ב – http://www.rest.co.il/sites/Default.asp?txtRestID=16220
נתחיל מהסוף – לא מדובר במסעדה. אז מה זה כן?
אוקי, אז מההתחלה.
בקצה אבן גבירול , במספר 192 שכן במשך שנים ארוכות בר שכונתי בשם "השכן". ואכן, כל השכונה, וגם מחוצה לה, היו באים לשתות משהו, לנשנש משהו ולהיות עם החברה ה"גולשים" (במלעיל) ששלטו במקום. אבל גם "גולשים" מתבגרים, ובעלי המקום החליטו לעשות שינוי, ולהפוך את המקום ל"בית יין עם אוכל טוב" – שבו אפשר לרכוש יין במחיר חנות, לקחת הביתה או לשתות במקום בתוספת כמה גרושים של דמי חליצה, וליד גם לאכול מנות שהן שידרוג למה שאנחנו מכירים כ"מנות בר".
על המלאכה הופקד השף עידן אבני (עם רזומה ב"רפאל", "הרברט סמואל" ומסעדות באוסטליה) והוא יצר מנות בסגנון "טאפס" עם טוויסטים מיוחדים וכמובן איכותיים.
המקום ממוקם שניה מפארק הירקון, כך שיש לו מצד אחד אורבניות תל אביבית, אבל היא מתרככת מהצד השני בחברת עצי הפרי והרבה אווירה .
הוזמנתי לטעום את האווירה הזו (וגם את המנות החדשות) עם חבורה עליזה של בלוגרים וכולנו התיישבנו בהתחלה בחלק העליון של המקום, שכולל הרבה פינות רביצה. כוסות קאווה הגיעו, ויחד איתן משקה מיוחד למקום – סנגריה קרה עם המון תפוחים מפנקים בפנים שגרמו לנו לא לשים לב לאחוזי האלכוהול.
קצת אגוזים ליד, קצת מינגלינג, ועוברים לקומה הנמוכה יותר, שם ערוכים שולחנות לקבלת האורחים. במקום אין תפריט יינות רשמי, יש קירות עם המון בקבוקים שמסווגים לפי סוגים – צבע, עוצמה, טעמים. אנחנו קיבלנו המלצה להתחיל את הערב עם יין לבן של "יקב אסף"- יקב ישראלי מרמת הגולן.
אגב- הערה – המקום איננו בעל תעודת כשרות אבל אין חזיר, אין פירות ים ואין מנות שמערבות בתוכן חלבי ובשרי. מה שכן, אפשר בהחלט להזמין מנה אחת בשרית ואחת חלבית ולאכול ביחד ואין כמובן כלים נפרדים. כל אחד לשיקולו ולאמונותיו.
לחם הבית- הדבר הראשון שאין מסעדה שפותחת ארוחה בלעדיו, סוג של פוקצ'ה עסיסית, שהוגש עם שמן זית וחומץ לטבילה (19 שקלים). עשה חשק לקחת אותו הביתה, וכן, יש אפשרות כזו, הסברים בסוף.
"טאטקי אינטיאס" היה מהמיוחדים של היום – עם אננס וסחוג מקסיקני (44 שקלים) – מנה שהפתיעה אותי כי הוזהרתי שהיא חריפה אבל בפועל היתה פיקנטית, מאד אהבתי את השילוב עם האננס. רעיון מיוחד.
חציל שרוף – עם טחינה אדומה וגבינת עיזים, שמן זית ופלפל שאטה חריף – (39 שקלים)- הגיעה עם טוסטונים. הרחקתי את חתיכות הפלפל כך שנמנעתי מחריפות. טעם ה"שרוף" היה עדין. אוכל אצבעות קלאסי- לקחת חתיכת טוסטון, למרוח עליה מהחציל (אגב, פרזנטציה יפיפיה) ולהחזיק ביד השניה כוס יין. (ההמלצה שלי – קאווה או לבן).
סלט פאפיה– עוף מתובל, עגבניות שרי, עשבי תיבול ואגוזי קשיו – (37 שקלים) – אחת משתי המנות האהובות עלי ביותר מהתפריט (לא כולל קינוחים כמובן). סלט מרענן מאד, מזכיר למי שביקר את תאילנד, הוזהרתי שמדובר בסלט חריף, אבל הוא בכלל לא. משהו שאני שוקלת גם לאמץ הביתה ברגע שאגלה בדיוק מה יש ברוטב.
בורצ'טה דג ים – במקרה שלנו דג מוסר, עם כוסברה, פרמז'ן, בציפוי טמפורה על רוטב רמולד – (43 שקלים). כאן הערה כללית – הרבה מהמנות מכילות כוסברה. אני מאד אוהבת כוסברה, אבל שווה לשאול למי שלא. מבחינת המנה עצמה- הרוטב החזיר אותי לילדותי במשפחה פולנית מסורתית, כשכל "קידוש" בבית הכנסת כלל את ממרח ה"לקס" הוורוד או הלבן. אין לי מושג מבחינת המרכיבים אבל זה מאד הזכיר לי . לחובבי קציצות הדגים.
טרטר דג – (במקרה שלנו סלמון, זה מתחלף)- קוביות דג מתובלות בשמן זית ופלפל על תבשיל מנגולד לימוני חם ועל הכל ביצה עלומה. (53 שקלים). במנה שלנו זו לא היתה ביצה עלומה אלא ביצה שבושלה שעות ארוכות בשיטה מיוחדת. ונשפכה בצורה מרהיבה כשחוררנו אותה. המנה עצמה היתה מעניינת- אהבתי את שילוב הטעמים, פחות את המרקם שהיה לי קצת רך.
ניוקי פטריות – ניוקי עבודת יד על קרם פורצ'יני, שמן כמהין, שימאג'י, פרמזן, אפונת גינה, כמהין ואגוזי לוז (42) – טעם עז של פטריות , למי שחובב – מעדן.
פולנטה– תירס טרי , אספרגוס ומחית כמהין (32 שקלים). בתפריט כתוב "בלי הסברים" והאמת, לא צריך הסברים. המנה האהובה עלי ביותר מכל התפריט. הטריות של התירס, העדינות והנימוחות בלי להפוך ל"מושי" יותר מדי, הקראנץ' של האספרגוס – מבחינתי לוותר על כל השאר ולקחת דלי של העסק הזה.
שתי מנות בשר חתמו את החלק המלוח של הארוחה-
נתח קצבים – על קרם תפוחי עץ, יין אדום ומנגולד אסיאתי (69 שקלים) – המנה שלטעמי היא הכי "ווליו פור מאני" – בשר עשוי מדיום (בתפריט המקורי כתוב ש"אורח שירצה את הנתח עשוי היטב ייענה בשלילה אבל בחיוך רחב" אבל מישהי מהחבורה שלנו בכל זאת ביקשה וקיבלה נתח קצת יותר צלוי). ליד הבשר היו עלי מנגולד ממולאים בסגנון פרסי עם אורז. קרם תפוחי העץ היה לי מיותר, התרכזתי בבשר המצוין. מילוי עלי המנגולד היה מתוק, איזן את כבדות הבשר.
המבורגר 80 גרם – נתח אונטרייב עם פטריות, יין אדום ואגוזים, מוגש בלחמניה עם איולי צ'יפוטלה וכל הירקות המקובלים (27 שקלים, שווה ביותר ). טעם אגוזי דומיננטי ומתיקות של ריבת בצל מעל. אני מעדיפה המבורגר יותר "נקי" – כלומר בטעם של בשר בלבד, אבל אני חייבת להודות שהאגוזים העשירו את המאסה.
וכאן הגיעו ההפתעות – מדי פעם, יוצאות מהמטבח הפתעות שמחולקות לכל יושבי המקום, וכאן יצאה מלצרית מהמעדניה שליד הבר, עם מגש ענק של חלבה, לפנק את כל היושבים. אחר כך היו גם פינוקים אחרים לכולם.
עברנו בחזרה לקומה העליונה שהתמלאה בנתיים בהמון יושבים שמחים וחוגגים, ושם על כוסית שרי קיבלנו עוד כמה מהמיוחדים של המקום.
ראשית- המעדניה- פינה ב"אל וסינו" שבה מוכרים גבינות, חלבה, פירות יבשים והמון דברים טובים, והם נעטפים בסוג של שקית הפתעות מנייר. היתרון של המיקום הופך למיוחד במיוחד – היות ו"אל וסינו" ממוקמת דקה מפארק הירקון, אפשר להגיע, לבחור יין, להרכיב סלסלת פיקניק של המון דברים טובים מהמעדניה, ולרדת לשבת ליד האגם באווירה רומנטית להפליא.
עוד אחת מההפתעות של המקום עברה לידנו – צ'ייסרים של ליקר בתוך כוסיות שוקולד מריר, שחולקו לכולם ככה בשביל הפינוק.
בתור קינוחים קיבלנו שלושה –
"קרם דה לה קרם של אדגר" – קרם מסקרפונה, סלט פירות עונתי בתיבול של נענע ובזיליקום (29 שקלים). המנה המרעננת של הקינוחים. ההסתייגות היחידה שלי היא כי אני לא אוהבת בזיליקום בקינוחים, אבל מעבר אליו (ולשמחתי לא היה הרבה ממנו), זה היה סלט פירות קצפתי כייפי. (אגב, מבחינת הגודל, כל הקינוחים מספיקים בהחלט לשני אנשים).
סופלה שוקולד עם סורבה ווניל וקראנץ' מלוח – (32 שקלים) – טוב, סופלה כמו שצריך, אפוי בחוץ, לוהט ונוזלי בפנים, גלידה קרה – מנה קלאסית ושוקולדית במיוחד.
למעשה, הייתי מצביעה על הסופלה כחביב עלי ביותר אבל אז הגיעה מנה שמכונה "קינוח בהפתעה" – שהיא למעשה "פרץ התרגשות או שגעון יצירתיות של השף לאותו יום" כפי שמוגדר בתפריט. פרץ ההתרגשות הפעם הפך למאפה שכלל בננות בוויסקי עם חלבת המקום, קראמבל וגלידה ביתית (28 שקלים). המאפה היה חם ומתוק בצורה שבתוכניות הבישול היו מגדירים כ"אוכל מנחם", הגלידה הקרה נמסה בעדינות על כל הכל, עונג לשמו. זו הפעם הראשונה שהייתי מוותרת על מנה שוקולדית בשביל מנה שאין בה בכלל שוקולד.
כשנפרדנו מהבעלים, אמרתי לו שהמקום מבחינתי "לא תל אביבי במובן החיובי של המילה"- כי ההרגשה היא ביתית שכונתית, לא מנוכרת וקרה כמו במקומות סנובים אחרים שנחשבים פופולאריים. כמות האנשים שחגגו שם עוד שעות ארוכות בהחלט יכולה להעיד על כך.
לדף הפייסבוק של "אל וסינו" – https://www.facebook.com/elvecino.winebar
בגליל תמיד יש מה לעשות – בחורף כדי לראות את הפריחות ואת הנחלים אחרי הגשמים, בקיץ בגלל הקרירות הנעימה והבריזה, ותמיד- בגלל הנופים המגוונים והפעילויות הרבות שיש לעשות.
ודווקא בגלל זה,בגלל השפע הרב, קל מאד להתבלבל- יש מאות צימרים, מסעדות, פעילויות ,אטרקציות, וקשה לתכנן את החופשה באופן האופטימלי (והאמת, גם החסכוני ביותר).
כאן נכנסת לתמונה האפליקציה הגלילית המושלמת – "גליל דיל". אפליקציה שמטרתה לייצר לנו את החופשה המושלמת מהתחלה ועד הסוף. מה זה בעצם אומר? באתר http://www.galildeal.co.il/ נמצאת נקודת הפתיחה. הדבר הראשון שאפשר למצוא שם הוא נקודת המוצא לטיול – הלינה, כי באזור יש כל כך הרבה דברים לעשות שיום אחד פשוט לא מספיק. מה שנחמד באתר זה שלא רק שיש מבחר ענק של צימרים בתקציבים שונים ובפונקציות שונות, הכל עובד אונליין כך שאפשר לדעת בדיוק איזה חדר פנוי מתי ולעשות את ההרשמה (המאובטחת) על המקום. אחר כך מגיעים התכנונים – המלצות למסלולים, סוגי טיולים (כי אין דין טיולי אנשי שטח לטיולי עכברי עיר למשל), מסלולי אופניים, מסעדות, פעילויות לכל המשפחה ועוד. ומה הכי כיף?
האתר שעובד בשיתוף עם חברת "ישרכארט" יוצא עם "גליל קארד" – כרטיס נטען שנותן אשכרה כסף בחינם. איך זה עובד? כשמזמינים לינה באתר, מקבלים אחוז הנחה מסוים, שהופך למזומנים שמוזרמים לכרטיס שמחכה בנקודת הלינה. רק לקחת אותו ולממן בעזרתו עשרות ובעתיד מאות בתי עסק בגליל (וכל האתרים המקבלים את הכרטיס מפורטים באתר "גליל דיל"). יש לציין שכל אטרקציה או צימר אמורים לעמוד בסטנדרטים מסוימים כדי לזכות ולהיות ברשימת "גליל דיל" כך שזה כבר מדד לאיכות.
גם בסמרטפון ניתן לנצל את אפליקצית "גליל דיל" שמאפשרת ניווט והזמנת מקומות, מבצעים, מידע איך לנצל את כרטיס ה"גליל קארד" בצורה אופטימלית ועוד, עוד לפני ההגעה כך שאפשר לתכנן הכל.
כדי לבדוק בעצמנו את האטרקציות (או לפחות חלק זעיר מתוכן) נסענו ליום אחד מלא וגדוש טעם גלילי.
התחנה הראשונה שלנו היתה במושב אמנון, על גבעה שצופה לכינרת, הרי הגולן והגליל. עצרנו שם ב"חוויות שטח" – מתחם חוויתי שמאפשר חוויה כוללת. במקום דשא גדול וחושות כמו בסיני, שניתן להתנחל בהן למה שמכונה "קמפינג VIP" כי עדיין נמצאים בטבע אבל מקבלים שירות של קלאב מד – עם דשא ענק שצופה לנוף מרהיב, מטבח מאובזר משותף הכולל מקררים, מיקרוגל, טלוויזיה בלווין ואפילו גן תבלינים לשימוש חופשי, בריכה בעונת הרחצה, מקלחות נקיות עם מים חמים ושירותים. המקום מפוקח ושמור כך שאין מצב של מהומה כמו בחופי הכינרת בעונות העמוסות למשל.
חוץ מלינה ונוף יש גם אפשרות לפעילויות כמו טיולי טום קאר, ריינג'רים וג'יפים במסלולים שונים, טיולי משפחות, ספארי לילה ועוד. (והאמת, כשראיתי את הדשא עם הנוף, דבר ראשון חשבתי "מצוין לחתונות" ואחר כך הסתבר לי שבאמת זו אופציה שקיימת).
עוד מידע על "חוויות שטח" ב – http://www.havayots.com/
בזמן שהותנו ב"חוויות שטח" זכינו לאירוח דרוזי של "אהלן וסהלן" – מאכלים דרוזים אותנטיים, שהכינו לנו בני משפחת דאהר עם סלטים, פיתות דרוזיות עם המון תוספות, חומוס , ירקות, פינוקים ותה. למעשה זו היתה ארוחה של "ארוחה בשטח" מכיוון שאת האירוח המקורי שלהם הם עושים בבית המשפחה ביישוב סאג'ור , באוהל מסורתי, עם אפשרויות רבות כמו מופעים מוזיקלים של דרבוקות, חלילים ושירים, הסברים על העדה הדרוזית, סיורים במקום ואפילו סדנת פיסול.
עוד פרטים ב- http://www.e-druze.co.il/onetzimmer.aspx?tzimmerId=32 (מתאים גם לקבוצות גדולות!).
התחנה השניה שלנו היתה ב"יקב אודם" במושב אודם שברמת הגולן. למעשה, אני כבר ביקרתי שם בעבר, ואחרי טעימות מרובות, בחרתי לקנות בקבוקי "וולקנו שרדונה 2012". זה מה שתכננתי לקנות גם הפעם אבל לצערי כל המלאי נגמר, והמלאי החדש היה בתהליכי ביקבוק, כך שרשמתי לעצמי לברר מתי בדיוק יש (את היינות של "אודם" ניתן להשיג בכל רשתות היין הגדולות ברחבי הארץ). ישי נתן לנו לטעום כמה דברים שזכרתי וגם כמה דברים חדשים (ולמי שמגיע לשם – לא לפספס את שיכר הדובדבנים שדורש איזה שוקולד מריר לצידו!). בכלל יש יינות קינוח שחוסכים לכם בעצם להכין קינוח, מספיק למזוג כוסית והחיים כבר יפים (כך למשל ה"ענבר" שהוא ממש כמו לשתות דבש נוזלי ויפיפה).
במקום מתקיימות טעימות ויש גם אפשרות לסיורי כרמים בתיאום מראש.
עוד פרטים ב- http://www.harodem.co.il/
היינות כשרים החל מבציר 2007, סגור בשבת ובחג.
שעת צהרים הובילה אותנו לבירכת רם, למסעדה שעומדת ומשקיפה על מאגר המים היפיפה הזה במג'דל שאמס. אכלנו שם ארוחה שכללה את המיטב של המטבח הדרוזי – סלטי עלים קצוצים דק דק (תנו לי כוסברה וסגרתם ענין!), חומוס ביתי אמיתי, מנות פריקה וכוסמת עם תיבול קינמון וירקות, וכמובן חציל בלאדי שבלעדיו אין ארוחה, ומקלובה- עוף עם אורז וכל מני הפתעות בפנים, וסיום של בקלוואות עסיסיות במיוחד, ששברו את אחרוני שומרי הדיאטה. המנות הללו היו יותר בכיוון האותנטי אבל בתפריט יש גם מנות מודרניות כמו כריכים, פסטות, בשרים על האש ועוד. (וגם המון אפשרויות לצמחונים).
עוד פרטים ב- http://www.rest.co.il/sites/Default.asp?txtRestID=4488
זה שאכלנו בקלוואה לא אומר שנסרב לשוקולד, נכון? אז נסענו לקיבוץ "דפנה" למוזיאון השוקולד של דימיטרי שולמן. דימיטרי סיפר לנו את סיפור הקמת המקום (למעשה כמתנה לאשתו ההרה) והסביר לנו מהם אחוזי הקקאו, איך עובדים במפעל ומה יש במוזיאון. החוויה במוזיאון מתחילה בסיור, יש סרט, יש סדנאות שמונחות פעם בשעה והמבקרים יכולים (בתשלום) להכין שוקולד, לטעום, להתלכלך כמו שצריך ולצאת גם עם מזכרת טעימה, וכמובן – החנות שהיא חלומו הרטוב של כל שוקוהוליק באשר הוא (כולל השיחוק של טבלת שוקולד אחד בשלושה טעמים, כך שלא צריך לריב מה קונים, יש משהו לכל טעם).
עוד פרטים ב – http://www.scm.co.il/
התחנה האחרונה שלנו, עם שקיעת השמש, היתה בראש פינה (ואיזה מקום יפיפה עם נוף מרהיב!), שם הגענו להשקה הרשמית של "גליל דיל" במסעדת "פינה בראש". המסעדה, שמגישה אוכל צרפתי כפרי, מצטיינת בעיקר בגבינות שמוגשות במקום ו300 סוגי יין, הרבה מהם מהיקבים בסביבה, אנחנו טעמנו נשנושים של גבינות, מרק שורשים מחמם וכזה שמתפזר בגוף וגורם לנו להתמרח ליד האח הבוערת שבמרכז המסעדה, (ולנו כעכברי עיר תל אביביים, אח בוערת מעבירה אותנו ישירות לאירופה), מאפים קטנים וכדורי זיתים וגבינות שהלכו מצוין עם האלכוהול.
עוד פרטים על "פינה בראש – שירי ביסטרו (ע"ש השפית שירי פרידמן שהתמחתה בצרפת במסעדות שלושה כוכבי מישלן) – http://www.pinabarosh.com/bistro.htm
בכל המקומות האלו, וכמובן בעוד עשרות אטרקציות אחרות בגליל – לא רק שמכבדים את כרטיס "גליל קארד" אלא שיש גם הנחות נוספות למי שמגיע עם הכרטיס כך שיש רווח על רווח, והעסק משתלם מאד.
אז כדברי השיר "קחו מקל, קחו תרמיל" (או ליתר דיוק – קחו סמרטפון ) ובואו לגליל – טוסקנה במרחק שעתיים מהמרכז.
את אתר המרחצאות "חמי געש" באמת שאין צורך להציג. המקום מוכר ווותיק במרחצאות, בטיפולים, באווירה ובביקוש הרב בכל ימות השנה. אז אם יש דבר טוב, מדוע שלא נוסיף ונגדיל? כך חשבו בעלי המקום והתוצאה- אחרי שיפוץ, נוספו לאתר בריכת שחיה חצי אולימפית קייצית, בריכת פעוטות מפנקת לביקורי משפחות, וגולת הכותרת – בריכת מים תרמו מינרלים חדשה הכוללת 60 ג'טים שמעניקים עיסויים ברמות חוזק שונות בתקן בינלאומי.
כשנכנסתי לבריכה, נעטפתי בחמימות נעימה ובאדים מלטפים שעולים מן המים ומשכיחים ממני את העובדה שאני בעצם במרכז גוש דן, עם כל הפקקים שהייתי תקועה בהם רק רבע שעה קודם לכן. בתחילה התיישבתי באזור הג'טים העדינים יותר, וקיבלתי ליטופים חמימים על הגב שגרמו לי לגרגר בהנאה. אחר כך הלכתי לאיזור החזק יותר, ופה כבר אין גרגורים , פה יש עיסוי מים חזק שאפשר לכוון אליו כל חלק בגוף שתפוס (המלצה שלי – כפות הרגליים והשוקיים, תענוג!). נקודה חשובה- למרות שמדובר במים תרמו מינרליים- למים אין הריח ה"בייצתי" המוכר של גופרית, כך שאפשר לנשום לרווחה ולהתרווח.
בלי רצון עזבתי את הבריכה הזו רק כדי להספיק ולהנות גם משאר ההנאות המימיות- שלוש בריכות אחת ליד השניה של מים בטמפרטורות שונות ובזרמים שונים, כולל אחת חמה במיוחד, ואחת עם ג'קוזי פנימי סוער וסוחף.
בתמונה למעלה- הבריכה החדשה, למטה- הבריכות הוותיקות יותר.
מאחר ולא מומלץ להשאר במים לזמן ארוך, יצאתי קצת לנוח וביקרתי בספא, מתחם מפנק וריחני. בספא יש תפריט ארוך מאד של טיפולים, כולל מקוריים במיוחד כמו טיפולי קערות טיבטיות,עיסוי פולי קפה ושוקולד, נרות הופי (שאני ממש חייבת לנסות בפעם הבאה שלי) ובקרוב מאד טיפול חדש ומיוחד בעזרת כדים.
המטפל שלי מאור שאל מה אני מעדיפה, ואחרי שהבהרתי ש"תשבור לי עצמות" הוא פינק אותי בעיסוי עמוק ומשחרר תוך התמקדות באזורים שציינתי במיוחד.
אחרי שהייתי כבר כולי רגועה (ותאמינו לי, קשה להרגיע בלוגרית היפראקטיבית) חזרתי לי להשלמת הפינוק לסאונה (העדפתי את היבשה אבל יש גם רטובה כמובן) ולמה שאסור להחמיץ מבחינתי, מקלחות הגופרית, שכוללות ראש מקלחת צר שמתיז זרם חזק וחם מאד של גופרית שניתן לכוון על כל איבר בעייתי.
בתמונה- מאור המסאג'יסט הקשוב, שחקר בדיוק מה אני צריכה.
אחרי מקלחת מרעננת, כמו חדשה, ביקרתי בשתי תחנות נוספות ב"חמי געש" – חנות "ספא מן הטבע" שמציגה מוצרים מיוחדים שנרקחים במקום בשילוב מלחים ומינרלים, כמו פילינג גוף טבעי, סבון פילינג, שמן גוף, ממרח גוף, תחליבי רחצה, שמפו ועוד, הכל במגוון גדול של ניחוחות מרגיעים או מעוררים לפי הבחירה (כי אין כמו מקלחת בריח מנטה עדין למשל, כדי להתחיל יום עמוס). מוצר מיוחד וייחודי למקום הוא כובע סאונה, שמוכר בעיקר ליוצאי ברית המועצות חובבי הסאונות, אבל הפך ללהיט גם לישראלים- כובע שמאפשר ישיבה בסאונה יבשה בלי נזק לשיער ולקרקפת.
בתמונה למעלה מימין ניתן לראות את כובעי הסאונה המיוחדים.
וכל זה כמובן הפך אותי למאד מאד רעבה, כך שארוחה בשרית כשרה ב"נוסטליה"- מסעדת המקום, היתה בדיוק מה שהייתי צריכה. צוות המקום מילא את השולחן בסלטים שונים, בשרים על האש, ירקות וכמובן קינוחים. (בין הנבחרים שלי – סלט הבורגול , פרגית על האש וכמובן סופלה שוקולד).
למעלה ולמטה- ממטעמי מסעדת "נוסטלגיה" הבשרית הכשרה ב"חמי געש".
ועוד קצת פרטים –
בספא יש 13 חדרי טיפולים, וכאמור תפריט של המון סוגים שונים של טיפולים
ב"חמי געש" ישנם חדרי אירוח כפרי שמתאימים לזוגות או משפחות, וחבילות של אירוח וכניסה למרחצאות, או אירוח הכולל הכל- מרחצאות, טיפולים וארוחות.
מי שמגיע בימי שלישי או רביעי זוכה להפתעה נוספת – ערבי טברנה מוסיקליים – זמר עברי ויווני החל משבע בערב לתוספת שמחה וכיף.
בימים שני , שלישי ורביעי המרחצאות פתוחים עד עשר בערב, כך שגם אנשים עובדים יכולים להגיע לאחר שעות המשרד ולהתרווח. (ואפשר גם להמליץ לבוס להביא את העובדים ליום גיבוש או ערב חברה!).
וכמובן שאין לשכוח את היתרונות הבריאותיים של טבילה במרחצאות מים תרמו מינרליים, כך שהחוויה הכוללת היא לגוף ולנפש גם יחד.
כל המידע, החבילות והאפשרויות – http://hameigaash.co.il/index.asp
פרטים על "נוסטלגיה" – http://hameigaash.co.il/index.asp?page=2030
פרטים על מוצרי "ספא מן הטבע" – http://www.spaofnature.com/Catalog.asp?
לא מעטים מאיתנו זמרי מקלחת, אוחזים בשפופרת הטוש או בספוג, ופוצחים בשירה. את הכיף של לשיר גם כשאתה בלשון המעטה לא פברוטי , כבר גילו במזרח הרחוק מזמן, ומסיבות קריוקי הפכו לתופעה סוחפת. גם בישראל יש רבים הנהנים מאירועי קריוקי אולם מקום מסודר מעולם לא היה לכך. מסעדות או מקומות בילוי יזמו אירועי קריוקי נקודתיים או קבועים, וגם אנשים פרטיים אירגנו ערבים כאלה בביתם (ולפעמים גרמו לכזו הפרעה לשכנים עד שנחקק "חוק הקריוקי".). בדיוק בעיתוי הזה הגיעו יזמי "מי און דה מייק" – עופר ינקוביץ', אמיר עדן, משה קוסטי וארז רחמה, שהקימו מקום שבו אפשר לפצוח בשירה אדירה, זייפנית ככל שתהיה, בלי הפרעה לאף אחד וברמת אירוח גבוהה.
כך הגענו להתנסות בחוויה, חבורת בלוגרים שאף אחד מהם לא ממש יודע לשיר, אבל למי אכפת. המקום נמצא ברחובות, חנייה נוחה חינמית ובשפע, גישה קלה, והופ, אנחנו כבר שם, בפרוזדור מלא חדרים מיוחדים.
ישנם חמישה חדרים, בגדלים שונים, המעוצבים כל אחד לפי נושא- חדר לונדון – חדר עמוס כוכבים עם אלמנטיים שהמלכה היתה מתגאה בהם וקיר מיוחד המשלב בקבוקים ותאורה, חדר ניו יורק- קירות עשויים לבנים עם נוף מקסים של הטיימס סקוור (והאמת, כבר כמעט ראיתי שם את ג'רי סיינפלד עולה למיקרופון ומרביץ כמה בדיחות), חדר סלוניקי – הבנוי כמו טברנה יוונית, חדר טוקיו – שמשלב אלמנטים יפנים מסורתיים כמו וילון במבוק, עם קירות מנגה, והחדר האהוב עלי ביותר- חדר ריו דה ז'נירו – עם דגל ברזיל ענק, והמון קרנבל מסביב.
בכל החדרים יש מערכות הגברה מיוחדות, פינות ישיבה, טלוויזיות ענק שמקרינות את המילים של השירים גם לזמר וגם לקהל כדי שיוכלו לשיר איתו והמון צ'ופרים. כל החדרים כמובן אטומים כך שכשסוגרים את הדלת, אף חדר לא מפריע לאף אחד אחר.
הפיקוד הוא עצמאי לחלוטין בעזרת אייפד שבו טעונים השירים, ואפשר לבחור על ידי כל מני חיפושים (שם זמר, סגנון וכו'), להרכיב רשימת השמעה, לשים מוסיקת רקע כשרוצים הפסקה, אפילו לקרוא למלצרית. (ויש גם תפריט במכשיר!)
בין לבין יש גם המון המון המון אלכוהול, כולל קוקטיילים המיוחדים לכל חדר, ונשנושים כמו פלטות מטוגנים, פיצות, ירקות, חטיפים ועוד.
וגם…
אנחנו התארחנו בחדר היווני, ועד מהרה שחטנו את מיטב המוסיקה הישראלית (וגם כמה להיטי חו"ל). לתוספת שמחה יש גם אביזרים כמו גיטרות מתנפחות, כובעים, משקפיים, תופים ועוד אביזרים לעשיית שמח.
בתמונה- בלוגרים עושים חיים!!
במקום אפשר לערוך גם אירועי חברה, ישיבות עסקיות (יש מקרנים וכל מה שצריך) וכמובן נגישות מלאה לבעלי מוגבלויות.
העישון כמובן אסור בחדרים, אבל יש פינת עישון מיוחדת מחוץ למבנה.
אתר המקום עם כל הפרטים – http://www.meonthemic.co.il/#
