(כל התמונות בפוסט באדיבות Tulip Entertainment)

בחור פוגש בחורה, האהבה פורחת, ואז הקטע המפחיד ביותר- המפגש עם ההורים.

נושא שהופיע רבות בסרטי קולנוע וסדרות, ויצר שפע של מצבים, חלקם משעשעים, חלקם דרמטיים.

העניין מסתבך כשיש פער כלכלי גדול בין שני הצדדים המעורבים, ואם תוסיפו לזה מסורות עתיקות ומקובעות, תקבלו בלגאן אחד חגיגי.

מהתסבוכת הזו אף אחד לא חסין, לא משנה מאיזה עדה אתם, ובמקרה של "עשיר בהפתעה" (או בשמו באנגלית " Crazy Rich Asians" שמבוסס על רב המכר המצליח של קווין קאון), מדובר על התרבות האסיאיתית. ליתר דיוק, סינים שעזבו את סין ומתגוררים חלקם בניו יורק המודרנית וחלקם בסינגפור, מקום בו אפשר לשמר את התרבות והמסורת.

להמשיך לקרוא ←

נתחיל מהמסר החשוב ביותר – כמו בהופעת סטנדאפ, אם אתם יושבים בשורות הראשונות, קחו בחשבון שתיקחו חלק פעיל במופע. מצד שני, אולי זו בדיוק הסיבה לשבת שם.

מיהם בעצם ה"ווקה פיפל"? העלילה עוסקת בשמונה חייזרים, שלוש נשים וחמישה גברים, שהגיעו מכוכב "ווקה", כוכב מרוחק שבו כל התקשורת היא בצלילים, אחרי שנאלצו לנחות נחיתת חירום ועכשיו המצבר שלהם מרוקן והדרך היחידה להטעין אותו היא למצוא אנרגיה מוסיקלית במקום שאליו הגיעו – כדור הארץ. המשימה הניצבת בפניהם לא קלה, הם צריכים לתקשר עם בני המקום ולהבין את המוסיקה שלהם, וכיצד עושים זאת? בטכנולוגיה חייזרית כמובן שעוזרת להם "לשאוב" מבני האדם את כל הידע העולמי ולהתחיל לפרשו בדרך שלהם.

השפה שבה מדברים החייזרים היא שילוב של אנגלית וג'יבריש, אבל גם מי שלא דובר אנגלית מבין היטב את העלילה בזכות המימיקה, הטונים וכמובן המוסיקה. אחד הפרטים המעניינים במופע הוא הופעתם החיצונית של החייזרים, לבושים ומאופרים בלבן, ומסתירים את שערם (למעט זמר מזוקן אחד) כך שאין השפעה של הופעה חיצונית ואפשר להתמקד נטו בביצועים המוסיקליים.

החייזרים מתחילים להכיר את כדור הארץ דרך תולדות המוסיקה, מהמוסיקה הקלאסית האהובה, דרך אלביס פרסלי ועד ג'סטין ביבר, תוך יצירת דיאלוג פעיל עם הקהל שפוצח בשירה לפי ההוראות.

אבל לא רק בשירים מפורסמים עסקינן, מכיוון שה"ווקה פיפל" מצליחים ליצור יצירה מוסיקלית סוחפת גם מצלצול מפורסם של טלפון סלולרי.

חשוב לציין שכל הביצועים והמוסיקה בהופעה הן בסגנון "אקפלה" כלומר ללא שימוש באף כלי נגינה והצלילים כולם מופקים מגרונם של הזמרים והזמרות, כולל קטעי ביטבוקס מהפנטים שבהם קשה לזכור שאין להקת מתופפים צמודה. הטווח המוסיקלי של הזמרים מקיף את כל סוגי הקולות, מבס שמגרד את הרצפה ועד סופרן שמאיים לנתץ את המנורות. חלק מהביצועים הם ביצועי סולו או בהשתתפות כמה מהזמרים, בחלק אחר מדובר בביצועי להקה או מקהלה בהרמוניה מושלמת, ובחלק נוסף כמה מהזמרים משמשים למעשה כלי הנגינה של הסולנים, בעיקר אלה שיוצרים את הביטבוקס.

אחרי ההיסטוריה מגיעה הקלאסיקה בשרשרת של ביצועים קצביים וסוחפי קהל לשירים משנות השישים ועד היום, כך שגם הילדים שהיו בקהל, והיו הרבה כאלה, זיהו את השירים והתחברו לביצועים המרהיבים.

הקהל, כמו שהוזכר בהתחלה, מהווה חלק נכבד מההופעה, אם בכך שאנשי הווקה יורדים לקהל ותופסים אנשים שישמשו להם ככלי נגינה, (ושימו לב לזמר הבס שעושה חיקוי מושלם של דיג'ידו), משתמשים באנשים כדי "לקרוא את מחשבותיהם" כשברור שהאישה חושבת על מארש החתונה, בעוד שהגבר שלצידה חושב על… ובכן, לא בדיוק מוסיקה… (הידעתם שראש קרח של אדם הוא המצע המושלם ל"סקרצ'ינג"?) ועוד.

בעוד האנרגיה נטענת, החייזרים ממשיכים במחרוזות שירי אהבה לגברים שמועלים לבמה או לנשים שמחוזרות על ידי החייזרים הגברים אבל מעצבנות את החייזריות באקט אנושי להפליא, ואף בקטע של מוסיקה מסרטים כולל הכוריאוגרפיה המתבקשת מסרטים כמו סרטי ג'יימס בונד, "טיטאניק", "רוקי" או "ספרות זולה".

העיבוד המוסיקלי והביצועים מתכתבים עם משחקי התאורה המדוייקים שמעצימים את החוויה הכוללת.

הביצועים משלבים הומור ווירטואוזיות מוסיקלית שמגיעה לשיאה בביצוע מרגש ל"רפסודיה בוהמית" של קווין. בתום המופע מוזמנים הנוכחים להשאר, לפגוש מקרוב חלק מהזמרים, ולהצטלם איתם.

על המופע אחראי ליאור כלפון, שמוכיח שהוא הרבה יותר מאשר "איצקו" מ"רמזור", ואחרי ההצלחה הגדולה של "התאטרון השחור" שלו, מביא את ה"ווקה פיפל" להצלחה פנומנלית גם בישראל וגם בהופעות במעל ל35 מדינות בעולם, כשהוא מוכיח שמוסיקה היא שפה בינלאומית.

עד היום צפו במופע למעלה מ2 מליון איש, והוא מתאים לכל המשפחה, כולל ילדים מגיל שש ומעלה.

בימים אלה מופיעים ה"ווקה פיפל" בכל רחבי הארץ במסגרת סיבוב הופעות של 19 מופעים.

העיבודים והניהול המוסיקלי המצויינים הם של שי פישמן

איזה צחי?

השם המלא הוא ד"ר צחי (יצחק) בן ציון, איש שנושא איתו המון תארים- מסיום בית הספר בגיל 16, שזהו שלב בחיים שכמו כולם הוא המשיך לתואר ראשון בפילוסופיה, דרך לימודי מתמטיקה בטכניון שהפכו ללימודי רפואה באוניברסיטת בן גוריון, התמחות באורולוגיה שאחריה עבר להתמחות בפסיכיאטריה, השתלמות ברפואת מין והפיכה לרופא מין .

ומה עושים עם כל התארים הללו? מנהלים את המרכז הרפואי סורוקה, ומרפאה לטיפול בהפרעות ובתפקוד המיני והזוגי, משמשים כמזכיר בחברה הישראלית להפרעות בתפקוד המיני, מנהלים פורומים על מין וזוגיות באתר הכללית ועל הדרך מככבים שם בסרטונים שזוכים לאלפי צפיות ו…..

להמשיך לקרוא ←

זו במבה שהתחפשה!!

בפורים שום דבר הוא לא כמו שהוא נראה, כולל הבמבה, ואחרי מגוון צורות וגדלים, הגיעה גם התחפושת- במבה בצורת בייגלה שמיניות. הטעם האהוב והמוכר, עם הצורה האהובה מהחטיף השני, יוצרים לנו הפתעה נהדרת לשים במשלוחי המנות!

להמשיך לקרוא ←

קיימת סטיגמה שאין נשים מצחיקות. אז זהו שיש. נשים עולות על במות, מדברות (מה זה מדברות? המון מדברות!) ומצחיקות, ואחת הבולטות שבהן היא ללא ספק יעל לבנטל.

עם הסטוריה בתוכניות טלוויזיה כמו "מעורב ירושלמי", "פלורנטין", "החיים זה לא הכל", "לא לפני הילדים" שאותה גם כתבה, ואיך אפשר לשכוח את המתנחלת  האלמותית נחמה בת יפונה ב"אחורי החדשות", היא עולה על הבמות עם מופע היחיד "החיים על פי יעל לבנטל".

להמשיך לקרוא ←

(תמונה מתוך פייסבוק).

כולנו אוהבים סיפור טוב. מילדות כשאנחנו מקשיבים בפעם המליון להורה התשוש שקורא לנו ליד המיטה את "מיץ פטל" , עד סרט מתח שמציג סיפור בצורה ויזואלית, סיפור טוב תמיד מצליח לרתק אותנו, לא משנה אם הוא מבוסס על המציאות או לא, ורצוי שיהיה מצחיק. למה? כי העולם מצחיק אז צוחקים, את זה אמרו כבר הרבה קודם.

להמשיך לקרוא ←

ערב שישי, אחרי ארוחת השבת, אחרי מהדורת חדשות בדרך כלל לא אופטימית במיוחד. מה עוד רוצה הבנאדם? להרגיש טוב, להנות, לצחוק.

צחוק יפה לבריאות וב"הכל הולך" לקחו את הנושא בשיא הרצינות, וגם באקסטרים, הרכיבו קאסט של אנשים מוכשרים בטירוף ו… יאללה בלגאן!!.

תוכנית הבידור של "רשת" בערוץ 2, "הכל הולך" כוללת את דביר בנדק (הרזה והחטוב!) כמנחה שגם משתתף לפעמים וגם משמש כשופט לבחירת המתחרה הזוכה של הערב, בלי שום קשר לשום דבר, טל פרידמן, יוסי מרשק, שחר חסון, עוז זהבי, אליאנה תדהר, מולי שולמן ונעמי לבוב. החבורה, שמגיעה מנישות שונות צריכה להפגין את כל היכולות , בשילוב של הומור, חשיבה מהירה ופיזיות, והכל באופן הכי מאולתר, הכי ספונטני והכי מצחיק.

הכרנו את הפורמט בעבר- בתוכניות כמו "של מי השורה הזו" שהיא למעשה ההשראה שעליה נוסדה התוכנית. "הכל הולך"  מבוסס על פורמט צרפתי מצליח בשם Anyting goes שמשודר כבר בכ22 מדינות וזוכה להצלחה רבה (ושווה לחפש ברשת למשל את הגירסה הלבנונית הקורעת…), כשכל מדינה מוסיפה טוויסטים משלה, כך שגם בגירסה הישראלית יש משחקים שלא קיימים במקומות אחרים.

המשחקים רבים ומתחדשים כל פעם, ישנן משחקי אילתור מילולי – כמו מהדורת חדשות שחסרות בה מילים שמתחילות תמיד באותה אות, שהצוות צריך להשלים במהירות, מה שיוצר מצבים קומיים רבים, משחקים עם הקהל כמו ריצה בין היושבים כדי למצוא מישהו שדומה למישהו
(ואצל שחר זה תמיד הכפילה של פוקהונטס למשל..), משחקי פנטומימה של העברת מושגים או שמות סרטים , ומשחקים פיזיים כמו תליה באוויר ונסיונות להציג משם מצבים שונים או לענות על שאלות (ותתפלאו כמה קשה לענות על "כמה זה שבע כפול שבע" כשמעיפים אותך באוויר או מטיחים אותך ברצפה).

(בתמונות למעלה ולמטה- צוות התוכנית מאחורי הקלעים – למעלה שחר חסון ונעמי לבוב, ולמטה יוסי מרשק, דביר בנדק ומולי שולמן)

גולת הכותרת היא הבמה העקומה, שמוטית בזווית של 22.5 מעלות (והאמת, נראית מקרוב הרבה יותר!) ועליה תפאורה משתנה – סלון יופי, חדר שינה, סלון ועוד, והמשתתפים צריכים להציג סדרת מצבים כגון "את בבית, המאהב מגיע ואז בעלך מגיע גם כן" בלי ליפול, בלי להפיל חפצים, ואיכשהו להצליח להמשיך. המשימה כמובן על גבול הבלתי אפשרי, מה שגובל בהחלקות, נפילות חפצים, נסיונות לפתרונות משעשעים מצד הצוות ומאמץ פיזי אדיר (השחקנים יורדים כשהם מתנשפים). כדי לנסות לדמיין איך זה, חישבו על גרם מדרגות של כ12 מדרגות רגילות, שעליהם מונח קרש רחב כמו של מחליקי סקייטבורד. עכשיו דמיינו הליכה במעלה הקרש הזה, ונסיונות להחזיק חפצים שלא יעופו חזרה… מאתגר, הא?

כל האנסמבל הזה מצליח שבוע אחרי שבוע להעלות תוכנית שמנקה את הראש מהשבוע שעבר ומהחדשות , מהפוליטיקה ומהכלכלה, ונותנת סיום מתוק ומצחיק בטירוף לשבוע, והתרעננות לשבוע הבא.

התוכנית מוגדרת כתוכנית לכל המשפחה, כך שגם הורים וגם ילדים יכולים לשבת ולצחוק ביחד בלי חשש. (וחלק מהמשחקים אפשר אפילו לשחק בבית. אולי לא להתלות מהתקרה אבל כל משחקי הניחושים, הפנטומימה והשירה מומלצים בחום).

דף הפייסבוק של "הכל הולך" – https://www.facebook.com/anythingoes.reshet

והאתר – http://reshet.tv/Shows/Anything_Goes/  ואפשר למצוא בהם פספוסים, קטעים שנפלו בעריכה, תחרות תמונות של צופים ועוד הרבה הפתעות.

"הכל הולך" – שידורי רשת, ימי שישי ב21.30, וכמובן ששידור פרקים מלאים גם באתר כך שגם מי ששומר שבת או יצא לבלות או סתם פספס (ושכח לשים הקלטה בVOD) יכול להשלים צפיה!

לירון איתן ואדווה מזרחי, שתי קומיקאיות , עולות על הבמה ב"בר קיימא" – מקום קטן בדרום תל אביב. הן לבושות בשחור ובג'ינס, אין מוסיקת רקע, אין אביזרים, יש רק את הפיזיות וההומור. ובעזרת שני הדברים הללו, לירון ואדווה הופכות במשך חמישים דקות של מערכונים רצופים, לאוסף של דמויות שמייצג את כל מי שאנחנו מכירים, ובעצם גם אותנו.

השתיים, בעלות תואר שני במשחק באוניברסיטה, מגלמות אוסף של דמויות כל אחת לחוד ובעיקר באינטראקציה משותפת, ומעלות סיטואציות שכולנו מכירים – הטראומות מבית הספר בגלל הבחורה המקובלת , הנכדים שחוגגים לסבא יום הולדת אבל בעצם מחכים לירושה, זו המוזרה מוועד הבית, הכלה הנודניקית והמלצרית שעובדת ב"קפה מיכל" וחולמת להפוך לזמרת מפורסמת…

(התמונות – מפייסבוק)

שתיהן בוגרות "דומינו גרוס" – כשלירון הספיקה לעבור בדרך בלהקה העירונית "ילדודס" בחדרה, ואחר כך לדור ההמשך "צעירי חדרה" , ואדווה אהבה לחקות שפת גוף כבר מילדות והופיעה בהצגת יחיד בפסטיבל "עתיד התאטרון 2013".

המופע כאמור הוא אוסף של מערכונים קצרים בסגנון "נון סנס" עם קריצה למונטי פייתון וסיינפלד, וכולל גם קטעי שירה קטנים שמשתלבים במערכון.

בהופעת אורח מופיע גם תומר יעקבצ'אק שגם הוא למד איתן והוא מוסיף את הזווית הגברית.

אני בטוחה שבעתיד עוד נשמע על שתי המצחיקות  הכישרוניות הללו – ובגדול.

כרגע הבנות מופיעות ב"בר קיימא" שהוא פרוייקט מעניין בפני עצמו, ועוד מידע על ההופעות הבאות ב-

דף הפייסבוק – https://www.facebook.com/events/1380497705559755/?ref=22

קטע מההופעה ניתן לראות כאן – https://www.youtube.com/watch?v=62I1WiHzsSw

נכון, עוגות הן חלק חשוב במסיבות, אבל הדבר הכי חשוב במסיבה היא האווירה. בלי שמחה, המסיבה די מדכאת …

הדרכים ליצירת מסיבה טובה ושמחה הן המוסיקה, התפאורה, האנשים וגם האקסטרות הקטנות שהופכות אותה למיוחדת.

בחתונה שלי, שהיתה ממש ממש ממש מזמן (שנות השמונים, זוכרים? שיר הסלואו היה של גלן מדירוס…), כבר חולקו כנהוג ברחבה משרוקיות, בועות סבון, שרשרות "הוואי", מסיכות ועוד, ומאז הרבה מים (ונצנצים) כבר זרמו בקצף השמפניה והיום מסיבות הן דבר מושקע שכל פרט קטן שלו נבחר בקפדנות, והיופי  (וגם אלוהים) כמו תמיד נמצא בפרטים הקטנים.

בפני עורכי המסיבה יש המון אפשרויות, כשקודם כל, הדבר הכי חשוב , הם הבלונים לאירועים.כשהבן שלי היה קטן וערכתי לו מסיבות (לאורך שנות התשעים ותחילת האלפיים) הטרנד היה בלוני הליום עם חוטים ארוכים. הייתי מזמינה משלוח של מאה בלונים, קשורים כולם בסרטים צבעוניים, משחררת אותם לתקרה ויוצרת יער של חוטים וצבעים (שכמובן כל הילדים היו לוקחים אחר כך הביתה, חלק בכמות כל כך גדולה שהם יכלו להתחיל להתרומם בעצמם כמו בסרט "UP".).

אחר כך באים האביזרים לרחבת הריקודים  – כלים מוסיקליים שונים כמו תופים ורעשנים, משרוקיות (מצוין לקטעי המוסיקה הלטינית), פעמונים, כובעים מצחיקים, "פפיונים ועניבות" ענקיים וצבעוניים, והרבה דברים שיעשו שמח. (וכן, שרשרות "הוואי" עדיין אקטואליות).

כמובן שלא שוכחים את הילדים הקטנים, ושוס שתמיד עבד עליהם – מאז ועד היום – תנו להם בקבוקון בועות סבון וקניתם אותם לכל הערב.

גם בדרך הביתה אורחים אוהבים לקחת משהו למזכרת – מחזיק מפתחות, תמונות מגנט, אפילו שוקולד (עם תמונת בעלי המסיבה למשל) , העיקר צ'ופר (ולא, אף אחד לא אוהב באמת לאכול את השקדים המצופים הללו שמופיעים בצבעים שונים בתוך עטיפת טול עם סרט ומכונים "דרז'ה".).

הכי כיף הן מתנות שימושיות שמזכירות לנו את האירוע, והכוכב הוא ללא ספק אותו מפתח לעגלות של הסופרמרקט, שתמיד מאבדים ותמיד צריכים חדש, וגם דיסק און קי הולך חזק.

אם מדובר באירועים מסחריים או אירועי חברה, היריעה מתרחבת כי כאן אפשר לשים את הלוגו של החברה על כל דבר- עטים, קופסאות ממתקים ממותגות (ושאפו למי שחשב על הקופסאות המגנטיות העגולות שיש בהן סוכריות מנטה זעירות, מצוין להחזיק באוטו), עצי ריח למכונית, ולמי ששומר מסורת – גם כיפות עם כיתוב.

אז מה נשאר לנו בעצם? רק למצוא סיבה למסיבה….

הרשו לי להחזיר אתכם לשנות השבעים, כן התקופה עם התסרוקות הנוראיות והטלוויזיה בשחור לבן. באותה תקופה לא היו הרבה דברים, אבל הכי הרבה לא היתה… מודעות. הכל היה "יעיל ולענין" – קצת כמו התפיסה במדינות קומוניסטיות. הדבר הפך לבעיה כשהגענו לנושא כאוב (תרתי משמע) של רופאי שיניים.

בילדותי לא היה דבר כזה "רופא שיניים לילדים". היה רופא אחד וזהו, בדרך כלל מאחת מארצות מזרח אירופה, שטיפל בילדים כמו שטיפל במבוגרים, ומי שפחד, ילד או מבוגר, לא קיבל התייחסות מיוחדת אלא רק הוזהר שלא להפריע בטיפול.

התוצאה היתה אנשים שפשוט נמנעו מללכת לרופאי שיניים עד שהמצב כבר היה חמור, וילדים עם טראומות שהשפיעו עליהם לעתיד. כאחת כזו (שאפילו ההפתעה המינימלית שרופאי שיניים מסויימים נתנו לילדים בסוף הטיפול כדוגמת בלון למשל, לא עבדו עליהם) נמנעתי בעצמי מלהגיע לרופא שיניים אלא במקרים שבהם הכאב הכריע אותי לגמרי. הנזקים כמובן נעשו גדולים יותר ויותר ומה שיכל להפתר בקלות בהתחלה, הפך לטיפול מסובך בסוף כמו טיפול שורש במקום סתימה פשוטה.

(בתמונה למעלה – טיפול רפלקסולוגיה להקלה על חרדה מפני טיפול שיניים. התמונות באדיבות אתר "דוקטור ג'רי כהן").

השנים חלפו וטכנולוגיות חדשות הוכנסו, כי מטפלי השניים סוף סוף הכירו בכך שיש אנשים שחרדים מרופא שיניים, יש ילדים שאסור לגרום להם טראומות, ויש בהחלט משמעות לכאב, ושאין סיבה לסבול.

זו הסיבה שהיום מרפאות שינים נראות כמו בתי מלון, (מרפאות הילדים הן בכלל דיסנילנד) וישנם פתרונות רבים לאנשים שחרדים מטיפול – מגז צחוק (המצאה אדירה, השתמשתי בה לבן שלי מילדות ואין לו חרדות כלל או בעיה לגשת לטיפול או בדיקה) , דרך משהו שאני תמיד משתמשת – אותו חומר ששמים לפני שדוקרים עם מחט ההרדמה, כך שלא מרגישים את הדקירה – איפה זה היה בילדותי? ) ועד מקרים חמורים יותר שבהם משתמשים ברפלקסולוגיה או אפילו הרדמה מלאה.

נוסף לכך, גם לאסטטיקה לא היתה מודעות בילדותי, הסתימות היו שחורות ולהרבה אנשים, בעיקר ממדינות כמו רוסיה וגרוזיה , היה חיוך שכולו שיני זהב (שלא לדבר על שיניים תותבות שהסבים שלנו היו שמים כל לילה בכוס מים ליד המיטה..). היום המראה חשוב לא פחות מהבריאות של השינים, וישנם פתרונות אסטטיים לכל בעיה- מסתימות שלא רואים, דרך השתלת שיניים, יישור שינים למבוגרים באמצעים בלתי נראים (וזוכרים את הסצינה ההיא ב"חנות קטנה ומטריפה" כשרופא השינים הסאדיסט בונה קונסטרוקציות שלמות בפה של מטופל אומלל? ) והלבנה, שהופכת כל מטופל לכוכב הוליוודי שמנצנץ כל פעם שהוא מחייך.

כיום אני, ואנשים כמוני, מנסים לעשות "חוויה מתקנת" כי לכל אחד מגיע חיוך מליון דולר, ולא אגורה אחת פחות.