השבוע נפתחה בקניון עופר רמת אביב תערוכה ייחודית בשם "סוכר". בתערוכה העיתונאי ומגיש הטלוויזיה גיל ריבה חובר לאמנית והצורפת שרה שחק (עד לתאריך 23.9.2022.) וביחד מציגים היבטים שונים על הנושא הכל כך אהוב על כולם- סוכר.
התשוקה לסוכר טבועה בכולנו ובתערוכה היא הופכת ליצירות אומנות פלסטית המשתלבות לאריג צבעוני, עכשווי ומאד שמח.
אמנות ואומנות התכנסו השבוע לנסיעה קסומה במיוחד ברכבת ישראל. רכבת הפלאים יצאה מתל אביב לכיוון ירושלים ועליה עשרות יוצרים מכל רחבי הארץ ושלל רב מיצירותיהם המרהיבות. מה לא היה שם? תכשיטים, אביזרי נוי, בובות, תיקים, מנורות, סבונים, אביזרים למטבח, לסלון, לחדר השינה וחדר הרחצה, פריטי אופנה, פשוט עולם שלם של צבע, מרקם וייחוד, הכל בעבודת יד מוקפדת ואיכותית.
כשאומרים "אורי גלר" האסוציאציה הראשונה היא "כפיות מכופפות". אורי גלר ידוע ומפורסם בעולם בזכות כשרונותיו יוצאי הדופן המדהימים קהלי צופים כבר עשרות שנים. אך לגלר יש צד נוסף, שלא רבים מכירים, הצד האומנותי.
מילדותו אחז גלר במכחול ויצר עבודות אומנות, כולל עטיפות אלבומיהם של ג'סטין טימברלייק ומייקל ג'קסון ואף למד טכניקות בציור מהצייר סלבדור דאלי.
אומרים ש"אין כמו יפו בלילות" ואפשר להיות ספציפיים יותר ולומר ש"אין כמו קפה יפו בלילות, וגם בימים". "קפה יפו" הוא הרבה יותר מבית קפה, הוא עולם שלם.
כבר כשנכנסים בפתח, קשה להחליט לאיזה כיוון להביט קודם, מכיוון שהעיטורים והקישוטים במסעדה הם אינסופיים, מתמונות מיוחדות, שלטים ססגוניים, פרחים, מנורות שנדליר, ועוד ועוד.
לא משנה מי יקבל את פניכם כשתיכנסו, זה תמיד יהיה בן משפחה, כיוון שהמסעדה היא משפחתית מאד וכוללת אב ואם ובת וחמות וחתן, וכולם בעסק, חלקם מאחורי הקלעים במטבח (כמו רוני השפית) וחלקם בקבלת האורחים ובלוגיסטיקה.
תפריט המסעדה כשר חלבי וכולל מנות מגוונות כמו מנות איטלקיות של רביולי או פסטות, סלטים, מנות דג, הרבה מנות ירקות מכל הסוגים ובכל דרכי ההכנה, מנות טבעוניות וקינוחים מקוריים, ולצידם תפריט אלכוהול וקוקטיילים שונים.
כשהגענו למסעדה השעה הייתה בדיוק שעת ההתארגנות לערב שכולל גם הופעה, היות ובמסעדה כמעט כל יום יש הופעה אחרת – זמרי קאנטרי, בלוז, מוסיקת עולם ומוסיקה ברזילאית, וערבי סיפורים יווניים עם שמעון פרנס, לצד הופעת קוסמים שמדגימים קסמים הן על השולחנות והן בהופעה מרכזית.
למסעדה שני חללים, האחד מרכזי ובו גם נערכות ההופעות והשני אולם VIP פרטי שמקושט בהתאם לאירוע. יש אפשרות לסגור אותו בדלת הרמטית ולקבל פרטיות אבל בערב הזה חוגגי יום ההולדת שהזמינו אותו היו מעוניינים לצפות בהופעה כך שהדלת היתה פתוחה.
לפתיחה בחרנו שני קוקטילים בהמלצת המלצרית המקסימה אולגה- " מומבסה תות" – קוקטייל בטעם תות , פירות יער וניחוח לימון, ו"אוזו טרופי" בשילוב אוזו, פסיפלורה ואננס. שני הקוקטיילים הכניסו אותנו מיד למצב הרוח הנכון לערב ארוך ושמח במיוחד.
בראשונות נבחרו עבורנו מספר מנות. הראשונה שהגיעה לשולחן היתה "רביולי סלק", מנה של סלק גמדי אפוי במילוי גבינת עיזים, חמוציות ופלפל קלוי בקרמל תפוז, ארוגולה ושקדים. טעמתי בעבר מנות רביולי סלק אולם זו, כמו שאחר כך יסתבר לי גם לגבי מנות אחרות, היתה שונה וייחודית למקום, בטעמיה ובצירוף המרקמים שבה. מנת פתיחה מצויינת.
"סביצה דג ים" שכלל קוביות דג נא, בצל סגול וירוק, פטרוזיליה ואיולי, היה הבא בתור. במקור הוא אמור לכלול גם קמצוץ פלפל שאטה אבל ביקשנו מנות לא חריפות ולכן הוא לא הופיע במנה שטעמנו. הסביצ'ה היה רענן מאד, ניכר היה שאנחנו ביפו והדגים מגיעים הישר מהים אל הצלחת בידי אנשים שמבינים מה הם עושים ומעריכים דג איכותי.
"פריקסה בטטה" היה המנה המסקרנת של היום, בטטה שנאפתה בתנור לבנים, במילוי סלט טונה עם לימון כבוש, איולי שום, פסטו גרגיר וביצה רכה. הרעיון היה מקסים, לקחת מנה שכולם מכירים ואוהבים, לפרק אותה ולהרכיב אותה מחדש על בטטה במקום הבצק המוכר. התוצאה היתה ממכרת.
לחם הבית עם מטבלי פסטו, איולי שום וטחינה סגר את מנות הפתיחה, חם, טרי, פריך ומפתה.
המסעדה החלה מתמלאת, חוגגי יום ההולדת הגיעו וזכו לשיר יום הולדת וברקע התכוננה הזמרת סילביניה, להופעה המרכזית.
המנות העיקריות הגיעו וכללו נתח גדול של פילה סלמון אפוי בציפוי איולי לימון, חרדל ושום, על מצע פירה חלבי בנגיעות טעמי קוקוס, ומנה טבעונית של קציצות עדשים ברוטב תרד וחלב קוקוס על מצע אורז. הדג היה טרי מאד, וישב בנינוחות על מצע הפירה, הקציצות היו מתובלות יותר ומהוות מנה מצויינת לטבעוניים (ביחד עם מנות טבעוניות נוספות שהמסעדה מציעה).
עם הקפה הגיעו הקינוחים, וגם בהם אחד היה טבעוני – קינוח "חלווה קדאיף" שהורכב ממוס חלבה עשיר על מצע קדאיף פריך עם פיסטוקים , סילאן וטחינה גולמית, והשני מנה מסקרנת של "כנאפה תפוזים"- גבינה עטופה בשכבות קדאיף עם סירופ תפוזים ופיסטוקים קצוצים. על הצלחת לצד הכנאפה היו פרוסות תפוזים מקורמלות שהפכו לסוג של ריבה ופיתו לאכול אותן ביחד עם הקדאיף עצמו שהיה פחות מתוק. שני הקינוחים לא היו "אובר" מתוקים ולכן שמשו כסגירה מצוינת לארוחה מושקעת, וכסיפתח לאירוע המוסיקלי שהחל להתנגן ברקע.
סילביניה הופיעה במבחר שירי עולם ושירים ברזילאים והפכה את חלל המסעדה למסיבת ריקודים סוערת.
השמחה היא כמובן לא רק בשעות הערב, ולמי שמגיע למשל בימי שישי בבוקר צפוי בופה ענק של מנות חלביות וטבעוניות כמיטב דמיונו וכישוריו של השף קאמל אבו סינין, שמפתיע כל פעם מחדש.
הביקוש לארוחות במסעדה ולערבי ההופעות הוא רב ומומלץ בחום לשמור מקום מראש.
"קפה יפו"- עולי ציון 11 יפו.
מסעדה חלבית כשרה.
שעות הפתיחה הן מתשע בבוקר ועד אחת עשרה או חצות, תלוי בעונה, בימי שישי מתשע בבוקר עד שעה לפני כניסת השבת, ובמוצאי שבתות בחורף בלבד (כשהשבת יוצאת מוקדם).
יש גישה מצויינת לנכים וחנייה חינמית רבה בסביבה בשעות הערב.
מחיר ארוחה ממוצעת ליחיד כ70 שקלים.
מלבד ההופעות הרגילות, "קפה יפו" מעודד אמנים צעירים ונותן להם במה.
חנוכה. הסמל הנצחי של חג החנוכה מלבד סופגניות הוא ללא ספק ההופעות. פסטיבלים ופסטיגלים בלי סוף. בחג הזה הכרתי מופע ששם את כל הפסטיגלים בכיס הקטן. מה אין בו? אין בו דוגמניות בלבוש מינימליסטי, אין בו אלילי נוער לרגע ופליטי ריאליטי, אין בו שואו ממוסחר עד לשד עצמותיו. מה יש בו? חוויה תאטרלית קסומה לכל המשפחה, ובאמת לכל המשפחה- בלי להתיילד, חוויה שגם לי, כאחת שאין לה ילדים קטנים, היתה מקסימה.
אביב הגיע, פסח בא, השמש הזורחת ביחד עם חופשת בית הספר, מוציאים אותנו החוצה אל הטבע- לטייל, לנשום, לראות את הארץ ולאהוב אותה ברגליים ובנשמה.
אחד האזורים המקסימים ביותר בארץ הוא אזור הגליל המערבי, מרחק נסיעה קצר מהמרכז, ואנחנו בלב הפורח והירוק, עם המון פעילויות לכל הגילאים , רק לבחור.
איפה להתחיל? הדרך הנוחה ביותר להתחיל היא באתר של "אוצרות הגליל".
בירושלים תמיד הכל אחרת – הריחות, הטעמים וגם הצלילים. משהו בהדהוד של המוסיקה בין החומות, באוויר ספוג ההסטוריה של העיר , גורם לטעם אחר, לגוון אחר להגיע לאזניים.
ממש אתמול התחיל פסטיבל "צלילים בעיר העתיקה" בפעם הרביעית, והחגיגה ענקית – בכל פינה ישנה במה שעליה מופיעים המון אומנים שונים, מכל הסגנונות והשפות, והכל פתוח חופשי וחינם לקהל הרחב.
אז מה יש לנו שם?
אנחנו מסתובבים בגלריות בארץ ובעולם, נתקלים בעבודה שאנחנו נהנים לצפות בה, מעניינת אותנו, מרתקת אותנו, ואז אנחנו מתבוננים בה כמה דקות ו…עוברים הלאה. זהו, כי זה הסיכוי היחיד שלנו להנות ממנה- שם בגלריה. גם במקומות שהתמונות לא רק מוצגות אלא גם נמכרות, רוב הסיכוי שאם אנחנו לא מליונרים , יהיה מרחק גדול ביננו ובין האפשרות להרשות לעצמנו לקנות אומנות מקורית כדי לקשט את ביתנו, שם נוכל להנות ממנה בכל רגע.
עכשיו המצב השתנה. היזם אלי אדרי נתקל בבעיה הזו בדיוק- איך להביא הביתה אומנות מקורית ואיכותית במחיר סביר שגם מעמד הביניים יוכל לעמוד בו?
כך נוצרה גלריית "פחות מאלף" שכשמה כן היא – כל היצירות שנמכרות בה, הן מתחת לאלף דולר. הקונספט בעצם מסייע לכולם- גם הקהל הרחב יכול להרשות לעצמו לרכוש אומנות מקורית, וגם האומן זוכה להתפרנס, שכן כשיצירתו תלויה בגלריה עם תג מחיר יקר מדי, ואף אחד לא יכול לקנות אותה, אין לו הכנסה והוא נאלץ לעסוק במגוון עיסוקים שונים כדי לחיות. בצורה כזו האומן גם פנוי כלכלית להמשיך לעסוק באומנותו.
אז הגעתי ל"פחות מאלף" בפלורנטין בתל אביב. את פני קיבל ניב בורנשטין – אוצר ומנהל הגלריה, שהוא גם צייר. ניב הוא גם אחד הבעלים בגלריית "בנימין" בתל אביב והוא הסביר כיצד הוא בוחר את היצירות. מה שהוא מחפש אצל צייר זה קודם כל השפה שלו, הייחוד שלו, כי כל אחד יכול לצייר "יפה" אבל לכל אומן צריכה להיות השפה שמייחדת אותו. הוא מחפש את האיכות שמאחורי הקלעים. המקום פתוח כבר שנה והיצירות הנבחרות הן של אומנים בעלי שם כמו ציבי גבע, יאיר גרבוז וסיגלית לנדאו כך שיש גם "תו איכות" לכל יצירה שיוצאת מהגלריה.
הקו המנחה – הנגשת האומנות לציבור הרחב.
לא מדובר בעבודות ביכורים, אלא באוסף אקלקטי שמאפשר לכל אחד שנכנס לגלריה לבחור מה הוא אוהב, והממתק הגדול של המקום – במה לאומני רחוב.
(בתמונה למעלה- מימין ניב בורנשטיין – האוצר והמנהל, משמאל אלי אדרי – הבעלים. מאחוריהם למעלה- יצירה של בורנשטיין).
פלורנטין היא השכונה היחידה בתל אביב שבה העיריה מאפשרת לאומני רחוב להתבטא ככל העולה על רוחם, כל אחד יכול לבוא ולעטר קירות ובעצם בכל מקום ,ולאומנים יש קוד אתי בינם לבין עצמם שהם לא עולים אחד על העבודה של השני. כך הפכה השכונה לתערוכה ססגונית בפני עצמה, וב"פחות מאלף" מכניסים אותה לגלריה, תוך שמירה על החופש של יוצרי הרחוב. מה הכוונה? אמני הרחוב שומרים על הסגנון שלהם, על הכינויים והסמלים שלהם, ויוצרים על כל חומר שבא להם – מחלקי ריהוט ישנים ועד חתיכות אלקטרוניקה, והיצירות מגיעות לגלריה ונמכרות לציבור הרחב. בין האומנים המיוחדים שראינו בגלריה היה אומן שכינויו הוא "אומץ" ואף אחד לא יודע מי הוא, שבא מהעולם החרדי האדוק, ובאמצעות ציורים מביע את מחאתו על תופעות בחברה החרדית, כמו למשל חותמות "בד"צ" שהציבור הזה דורש על כל דבר, טריוויאלי ככל שיהיה.
(בתמונות למעלה ולמטה- אמנות רחוב בפלורנטין)
יצאנו לסיור בסביבה של פלורנטין, ובתמונות ניתן לראות חלק קטן מהאוצרות על הקירות והמבנים. אין צורך אפילו לתכנן מסלול, רק לזרום עם הסמטאות ובכל מקום להרים את העיניים ולראות את הצבעוניות הרבה והמיוחדות (שווה לחפש את היצירה שבנויה כולה מכתב ברייל למשל).
אחרי הסיור הגענו לפרוייקט נוסף של "פחות מאלף" – סדנאות ציורי הרחוב. כדי שהציבור יוכל להתחבר יותר לתרבות אומנות הרחוב, הוזמנו לסטודיו הסמוך, שם חיכו לנו צבעים , מכחולים וכל מני סוגי משטחים שלקוחים מהרחוב, ועל כוסית יין קיבלנו את ההוראות "צרו אומנות רחוב". כדי לתת כיוון, קיבלנו שלוש הנחיות- ביחרו לעצמכם כינוי, ביחרו לעצמכם סמל, וביחרו מילה.
(בתמונה למעלה- בלוגרית בעבודה….)
בחצי השעה הבאה (אנחנו רק טעמנו מהסדנה, סדנאות כמובן לוקחות יותר זמן) בלוגרים שבדרך כלל הם היפרקטיבים, שקעו בצבעים, צורות ויצירות האומנות החלו להווצר על המשטחים . ניב עבר ביננו והדגים כיצד הוא בוחר יצירות בהתאם לשפה שהוא רואה בהן, לגבי העבודות שלנו.
יצאנו מהסדנה עם כתמי צבע על הידיים, ועם געגוע עז לתקופה של הילדות שבה ציורים היו דרך יומיומית להתבטא. (וממש לא צריך כשרון ציור בשביל זה).
עוד פרטים על הגלריה, היצירות, האומנים והסדנאות ניתן למצוא בדף הפייסבוק – https://www.facebook.com/less1000 . צוות המקום גם מסייע בייעוץ ויש אפילו שירות תליית תמונות.
האומנות מעולם לא היתה כל כך קרובה.
