הפנים הן ללא ספק כרטיס הביקור שלנו. אם בגוף עוד אפשר לטשטש דברים המפריעים לנו בעזרת ביגוד, הרי שכל זמן שאנו לא עוטות רעלות, הפנים שלנו גלויות והן גם הדבר הראשון שכל מי שפוגש אותנו רואה.
היופי של הפנים מושפע משני גורמים עיקריים – העור שלנו, והשיניים שלנו, שכן חיוך יסגיר שיניים שאינן מושלמות, ואם נתאפק ולא נחייך, גם כאן הרושם לא יהיה טוב.
תה הוא כבר מזמן לא המשקה של פקידי הסתדרות מאובקים. בעולם שתיית תה היא חגיגה בפני עצמה, ודי לציין את "פייב אוקלוק טי" באנגליה או את טקסי התה המסורתיים במזרח הרחוק שבהם הכנת כוס תה לוקחת רבע שעה ומלווה בכלים ייחודיים, סמלים וטקסים שלכל תנועה שבהם יש משמעות סמלית.
בישראל, לא משנה מאיזה עדה אתה, תמיד יש תה בעסק, ובשנים האחרונות כולנו שמענו על יתרונות שתיית תה מבחינה בריאותית.
אם תשאלו אישה (וגם הרבה גברים) מעל גיל ארבעים, מה יותר מפחיד- רוחות ושדים או קמטים, התוצאה תהיה די חד משמעית- הקמטים הם האויב הגדול של האדם, בעיקר האישה, במלחמה נגד הגיל, כי עם כל הפוליטיקלי קורקט, "העולם שייך לצעירים" הוא לא רק סלוגן של חברת הלבשה משנות השמונים, הוא המציאות. פעם בני שישים נידונו להיות חרושי קמטים ולשבת בקופת חולים כל היום או מקסימום על כיסא נדנדה תוך סריגת סוודר לנכדים בחברת חתול או שניים. היום גיל הוא רק מספר, וכולם חיים בקצב, ורוצים להספיק כמה שאפשר, תוך כדי המראה הכי טוב והכי צעיר האפשרי.
כולם כבר יודעים שהיום כבר לא צריך להשלים עם "מה שיש" ובטח לא צריך להשלים עם התבגרות (שהיא מילה עדינה ל"הזדקנות"). וזה לא משנה אם מדובר במשהו שאף אחד ממש לא רואה ומפריע רק לנו, התחושה שלנו היא מה שקובע, ואם מפריע, אז מפריע, אין עוררין.
לשמחתנו יש כבר המון אפשרויות לתקן ולשפץ את מה שמפריע, ברמות שונות של פולשנות או מחיר, וגם אם לא מתאים לנו משהו דרסטי מדי, אפשר למצוא טיפול עדין יותר, שישפר את המצב, ובעיקר את ההרגשה.
בפוסט הראשון שלי סיפרתי על ההכרות עם מכון היופי של הלגה רקנטי , בו נערכים טיפולים רבים ושונים, כדי להפוך אותנו לאנשים היפים שכלואים בתוכנו ושואפים לצאת לעולם.
הרשו לי להחזיר אתכם לשנות השבעים, כן התקופה עם התסרוקות הנוראיות והטלוויזיה בשחור לבן. באותה תקופה לא היו הרבה דברים, אבל הכי הרבה לא היתה… מודעות. הכל היה "יעיל ולענין" – קצת כמו התפיסה במדינות קומוניסטיות. הדבר הפך לבעיה כשהגענו לנושא כאוב (תרתי משמע) של רופאי שיניים.
בילדותי לא היה דבר כזה "רופא שיניים לילדים". היה רופא אחד וזהו, בדרך כלל מאחת מארצות מזרח אירופה, שטיפל בילדים כמו שטיפל במבוגרים, ומי שפחד, ילד או מבוגר, לא קיבל התייחסות מיוחדת אלא רק הוזהר שלא להפריע בטיפול.
התוצאה היתה אנשים שפשוט נמנעו מללכת לרופאי שיניים עד שהמצב כבר היה חמור, וילדים עם טראומות שהשפיעו עליהם לעתיד. כאחת כזו (שאפילו ההפתעה המינימלית שרופאי שיניים מסויימים נתנו לילדים בסוף הטיפול כדוגמת בלון למשל, לא עבדו עליהם) נמנעתי בעצמי מלהגיע לרופא שיניים אלא במקרים שבהם הכאב הכריע אותי לגמרי. הנזקים כמובן נעשו גדולים יותר ויותר ומה שיכל להפתר בקלות בהתחלה, הפך לטיפול מסובך בסוף כמו טיפול שורש במקום סתימה פשוטה.
(בתמונה למעלה – טיפול רפלקסולוגיה להקלה על חרדה מפני טיפול שיניים. התמונות באדיבות אתר "דוקטור ג'רי כהן").
השנים חלפו וטכנולוגיות חדשות הוכנסו, כי מטפלי השניים סוף סוף הכירו בכך שיש אנשים שחרדים מרופא שיניים, יש ילדים שאסור לגרום להם טראומות, ויש בהחלט משמעות לכאב, ושאין סיבה לסבול.
זו הסיבה שהיום מרפאות שינים נראות כמו בתי מלון, (מרפאות הילדים הן בכלל דיסנילנד) וישנם פתרונות רבים לאנשים שחרדים מטיפול – מגז צחוק (המצאה אדירה, השתמשתי בה לבן שלי מילדות ואין לו חרדות כלל או בעיה לגשת לטיפול או בדיקה) , דרך משהו שאני תמיד משתמשת – אותו חומר ששמים לפני שדוקרים עם מחט ההרדמה, כך שלא מרגישים את הדקירה – איפה זה היה בילדותי? ) ועד מקרים חמורים יותר שבהם משתמשים ברפלקסולוגיה או אפילו הרדמה מלאה.
נוסף לכך, גם לאסטטיקה לא היתה מודעות בילדותי, הסתימות היו שחורות ולהרבה אנשים, בעיקר ממדינות כמו רוסיה וגרוזיה , היה חיוך שכולו שיני זהב (שלא לדבר על שיניים תותבות שהסבים שלנו היו שמים כל לילה בכוס מים ליד המיטה..). היום המראה חשוב לא פחות מהבריאות של השינים, וישנם פתרונות אסטטיים לכל בעיה- מסתימות שלא רואים, דרך השתלת שיניים, יישור שינים למבוגרים באמצעים בלתי נראים (וזוכרים את הסצינה ההיא ב"חנות קטנה ומטריפה" כשרופא השינים הסאדיסט בונה קונסטרוקציות שלמות בפה של מטופל אומלל? ) והלבנה, שהופכת כל מטופל לכוכב הוליוודי שמנצנץ כל פעם שהוא מחייך.
כיום אני, ואנשים כמוני, מנסים לעשות "חוויה מתקנת" כי לכל אחד מגיע חיוך מליון דולר, ולא אגורה אחת פחות.
כבר כתבתי כאן בעבר שאני ונקיון לא הולך ביחד. כלומר, אני מאד אוהבת שהכל נקי ולא מסוגלת להיות בסביבה מלוכלכת, רק שאני גם לא זו שתנקה. בפוסט הקודם שלי http://shoshhazangrinberg.wordpress.com/2013/03/23/%D7%94%D7%90-%D7%9C%D7%9A-%D7%9C%D7%9B%D7%9C%D7%95%D7%9A-%D7%A7%D7%A9%D7%94/ הסברתי מדוע כל פעולת נקיון היא הרסנית למניקור שלי, ומכאן גם להרס מצב הרוח שלי כי אין דבר מבאס יותר מציפורן סדוקה.
מצד שני, יש לי חתולה. זקנה. שעירה. וככזאת היא נוטה ללכלך אם זה בגלל נשירה גדולה, אם זה בגלל כתמים ואם זה בגלל שבגלל זקנתה (מעל גיל 18 שזה משהו כמו שמעון פרס של החתולים) יש לה בעיות בריאותיות שגורמות לזה שהיא משאירה איך לומר… כתמים שונים למרות שהיא באמת לא מתכוונת…
בכל מקרה, כנהוג אצל חתולים, היא לא מגלה איפה השאירה לכלוך ולעיתים אנחנו מגלים "הפתעה" בכל מני מקומות לא צפויים, ובעיקר, בשעות לא צפויות, כמו בשיא הלחץ בבוקר, כשאני מגלה כתם כשאני כבר ליד הדלת, ויודעת שאם לא אנקה אותו, עד הערב יהיה בלתי ניתן להסרה בכלל.
אז עם הקרם ידיים של הבוקר אני אתחיל לחפש סמרטוט נקי, או כזה שמוגדר כ"נקי" למרות שעבר מספר שימושים ועכשיו הוא לא סמל האסטטיקה ?
הפתרון של "ניקול" מסדר הכל, כבר לא צריך להתעסק עם סמרטוט או מגבת מטבח שהוסבה לתפקיד סמרטוט ושכבה שם על הכיור, צוברת ריח ואלוהים יודע מה, גם אם מכבסים אותה לפעמים. עכשיו לניקול יש סדרת מוצרים בשם "משתחררת מהסמרטוטים" שפוטרת אותנו בדיוק מהענין הזה ומאפשרת לנו להשתמש במטלית נקיה (כי היא חדשה) שגם לא צריך לכבס (כי היא מושלכת בתום הניקוי או בתום היום), לא משאירה ריח (כי היא חדשה ומושלכת), ולא נדבקת לשיש של המטבח או עולה באש בכיריים (כמו שכבר קרה כי שכחתי להזיז אותה והיא נדחקה ללהבות).
קיבלתי את כל המטליות מהסידרה להתנסות, ומצאתי שימוש לכל אחת מהן. למעשה, מדובר באותו מוצר בצורות שונות –
מטלית חכמה יומית עבה במיוחד לנקיון יסודי – 9 יחידות באריזת ניילון.
מטלית חכמה יומית באריזת חיסכון – 80 יחידות בגליל כך שאפשר להחליט על הגודל הנדרש.
מטלית בקופסת צץ-רץ שאפשר לשים על השיש ולמשוך ממנה אחת מחמישים היחידות שיש בה (ושנשלפות אחת אחת!!).
הפיבוריטית שלי מבין השלוש היתה האחרונה- זו בקופסת הצץ-רץ בעיקר בגלל שאפשר למשוך מטלית ביד אחת והיא יוצאת ישר, כשביד השניה אני מחזיקה את החתולה ומונעת ממנה לדרוך על הלכלוך. הקופסה גם מונחת בנוחות במקום קבוע ולא צריך לחפש אותה.
המנקה שלנו (חוקית, מקבלת שכר הוגן וכל מה שצריך) אהבה כצפוי את העבה במיוחד, לעבודות הנקיון השונות.
המגע של המטלית מאד נוח ביד, לא מחליק ולא דקיק כך שלא "מרגישים" את הלכלוך (מה שחשוב לעדינת נפש כמוני שנגעלת מלגעת בלכלוך) והיא גם סופגת היטב ולא מתפרקת, כך שאפשר לנגב גם רטיבות ולקחת את זה עד לפח של המטבח בלי שזה יפול באמצע.
בסוף היום או הניקוי אפשר לזרוק וזהו, אין לכלוך, אין ריחות, ואין מחר להשתמש במשהו מלוכלך. (והאמת, להחזיק מטלית בד שחוטפת חיידקים ואז לנקות איתה משהו זה לא ממש נקי או בריא).
היום לאנשים אין זמן או כוח להתעסק בלכלוך, ופתרונות כמו של "ניקול" מקילים מאד על החיים, בעיקר של מפונקות כמוני…
(בתמונה למעלה- פיצה בצעירותה).
להשיג בכל רשתות השיווק.
