בילדותי הרחוקה הסבתות, ולא משנה מאיזה עדה, הטיפו לנו תמיד ש"אסור לשתות מים אחרי אבטיח", שאם נבלע מסטיק הוא ידבק לנו מבפנים לנצח, ושבחורף לא כדאי לאכול גלידה כי נצטנן.
אז מה עושים? בחנויות המכולת היה הפתרון האולטימטיבי "גלידה חמה". מדובר היה בגביע שבתוכו בערך כפית של מילוי מרנג ועליו ציפוי "צימקאו" כלשהו. כל העסק עמד חשוף על שולחן המכולת כך שכשהגענו לאכול אותו, הוא כבר היה רך, איבד את הפריכות ואת רוח החיים, והיה משהו די מסטיקי ולא ברור.
האגדה מספרת שביריד אמריקאי אחד למוכר הגלידה נגמרו הכוסות והוא פנה לדוכן הסמוך שבו מכרו וופל, לעזרה. זה הסיפור שמסתובב על "איך הומצא גביע הגלידה". אם זה נכון או לא, גלידה בגביע היא הכיף האולטימטיבי מכיוון שבמקום להתעצב שנגמרה הגלידה, יש לנו עדיין גביע מלא וספוג בטעמים, מעין שניים במחיר אחד. אז יש כאלה שמלקקים את הגלידה עד גובה הגביע ואז מתחילים לכרסם אותו ולאכול במקביל, יש כאלה שאוכלים מתוך הגביע בעזרת כפית ואז מנשנשים אותו בסוף, ושמעתי גם על כאלה שנוגסים בגביע מלמטה ויוצרים חור קטן דרכו אפשר לשאוב את הגלידה שנמסה וירדה למטה.