יהלום- מאלפי שנים בבטן האדמה עד לנצנוץ של טבעת אירוסין, מסוד לא מלוטש עד מסר של אהבה, היהלום הוא סמל של נצחיות, של כוח הטבע והיופי המושלם.
תכשיט המשובץ ביהלומים המדוייקים עבורו הופך לחוויה של עונג למי שזכה בו, שילוב של חד פעמיות של הטבע ויד אמן המעצבת אותו לממש את כל מה שטמון בו.
(בתמונה למעלה- מריה פרייגר, מייסדת איגוד יוניטי ארט ומארגנת היריד).
בימים אלו מתקיים בגני התערוכה, בביתן 12, יריד קסום ומיוחד במינו- FUN EXPO 2022 – יריד אומני איגוד Unity Art לקידום אומנים ויוצרים ועמותת ARSWI בתמיכת הקרן הבינלאומית "יד עוזרת לישראל".
המלצה שלי- לקחת את הזמן מכיוון שבכל מקום יש כל כך הרבה אוצרות שבלי להרגיש מבלים במקום שעות ארוכות כי פשוט אי אפשר לעזוב. הצבעים, העיצובים, הראייה האומנותית והכישרון הרב של מציגי היריד יוצר הרגשה של חנות ממתקים צבעונית.
השבוע התקיים ערב מיוחד במינו- פסטיבל "האישה בעיר הגדולה" – יוזמה משותפת של איגוד נשים דוברות רוסית בישראל (ARSWI) איגוד האומנים Unity Art ובית האופנה IMG Style, בתמיכת "הבית לתרבות רוסית בתל אביב" ופורטל הנשים הבינלאומי Womfire.
אומרים שכשהדבורים יעלמו מהעולם , הוא יחרב. הדבורים אחראיות לשליש מהתזונה העולמית באמצעות ההאבקה שהן עושות, מה שהופך אותן למשפיעות רציניות על המזון של כל תושבי כדור הארץ. הדבורה היא עמלנית, והיא מלכותית, היא דואגת לכל מי שסביבה, ויודעת להפוך את צוף הפרחים לדבש- המזון האולטימטיבי שלא מתקלקל לעולם, ושמביא כל כך הרבה מתיקות לחיינו.
שינה. ילדים שונאים כששולחים אותם לישון, מבוגרים רק רוצים לתפוס קצת שינה, ו…פולניות? הן לא ישנות, הן רק "מניחות את הראש".
אנחנו כולנו רצים, כל הזמן רצים, בין משפחה ועבודה ותחביבים והורים מבוגרים ומליון עיסוקים אחרים ואז אנחנו גם רוצים לצאת לבלות , וכמה זמן נשאר לישון? מעט מדי. ואז, כשסוף סוף מגיעים למיטה, השלווה שורה , הטמפרטורה מושלמת, רק קולות הצרצרים ברקע, ו…. לא נוח. כדי להרדם אנו זקוקים לנוחות המקסימלית ולשם כך צריך מיטה וכרית נוחים.
לפני כמה חודשים סיקרתי כאן את שהותי במלון "פורט אנד בלו" בתל אביב, ממש מול הנמל. סיפרתי שם על העיצובים המרהיבים, על הנוחות והמיקום המעולה, ובעיקר על הפינוקים הרבים שמייחדים את המלון הזה על פני מתחריו. עכשיו שמחתי לגלות שהפינוקים עולים בדרגה ויש חידוש לאורחי המלון- הבילוי הוא עכשיו לא רק במלון עצמו, אלא גם בתל אביב העיר הלבנה, על שלל האטקרציות שבה, בסיור מיוחד.
גדלתי בבית של יוצאי פולניה, שהביאו הרבה ממה שהיה להם בבית, כאן לישראל. המצב הכלכלי דאז לא איפשר עיצוב של בית כמו שהיה באירופה, אבל הפריטים שהיו- שעון, צלחות, מכתש ועלי (שבבית שלנו קראו לזה ביידיש "מרז'רל"- אני לא יודעת אם זה כינוי אמיתי או משהו שלנו בלבד) והשיא- כריות אווז שיש מצב שסבתא שלי בעצמה תלשה מהאווזים ושימשה את המשפחה מעל שישים שנה .
אנחנו מסתובבים בגלריות בארץ ובעולם, נתקלים בעבודה שאנחנו נהנים לצפות בה, מעניינת אותנו, מרתקת אותנו, ואז אנחנו מתבוננים בה כמה דקות ו…עוברים הלאה. זהו, כי זה הסיכוי היחיד שלנו להנות ממנה- שם בגלריה. גם במקומות שהתמונות לא רק מוצגות אלא גם נמכרות, רוב הסיכוי שאם אנחנו לא מליונרים , יהיה מרחק גדול ביננו ובין האפשרות להרשות לעצמנו לקנות אומנות מקורית כדי לקשט את ביתנו, שם נוכל להנות ממנה בכל רגע.
עכשיו המצב השתנה. היזם אלי אדרי נתקל בבעיה הזו בדיוק- איך להביא הביתה אומנות מקורית ואיכותית במחיר סביר שגם מעמד הביניים יוכל לעמוד בו?
כך נוצרה גלריית "פחות מאלף" שכשמה כן היא – כל היצירות שנמכרות בה, הן מתחת לאלף דולר. הקונספט בעצם מסייע לכולם- גם הקהל הרחב יכול להרשות לעצמו לרכוש אומנות מקורית, וגם האומן זוכה להתפרנס, שכן כשיצירתו תלויה בגלריה עם תג מחיר יקר מדי, ואף אחד לא יכול לקנות אותה, אין לו הכנסה והוא נאלץ לעסוק במגוון עיסוקים שונים כדי לחיות. בצורה כזו האומן גם פנוי כלכלית להמשיך לעסוק באומנותו.
אז הגעתי ל"פחות מאלף" בפלורנטין בתל אביב. את פני קיבל ניב בורנשטין – אוצר ומנהל הגלריה, שהוא גם צייר. ניב הוא גם אחד הבעלים בגלריית "בנימין" בתל אביב והוא הסביר כיצד הוא בוחר את היצירות. מה שהוא מחפש אצל צייר זה קודם כל השפה שלו, הייחוד שלו, כי כל אחד יכול לצייר "יפה" אבל לכל אומן צריכה להיות השפה שמייחדת אותו. הוא מחפש את האיכות שמאחורי הקלעים. המקום פתוח כבר שנה והיצירות הנבחרות הן של אומנים בעלי שם כמו ציבי גבע, יאיר גרבוז וסיגלית לנדאו כך שיש גם "תו איכות" לכל יצירה שיוצאת מהגלריה.
הקו המנחה – הנגשת האומנות לציבור הרחב.
לא מדובר בעבודות ביכורים, אלא באוסף אקלקטי שמאפשר לכל אחד שנכנס לגלריה לבחור מה הוא אוהב, והממתק הגדול של המקום – במה לאומני רחוב.
(בתמונה למעלה- מימין ניב בורנשטיין – האוצר והמנהל, משמאל אלי אדרי – הבעלים. מאחוריהם למעלה- יצירה של בורנשטיין).
פלורנטין היא השכונה היחידה בתל אביב שבה העיריה מאפשרת לאומני רחוב להתבטא ככל העולה על רוחם, כל אחד יכול לבוא ולעטר קירות ובעצם בכל מקום ,ולאומנים יש קוד אתי בינם לבין עצמם שהם לא עולים אחד על העבודה של השני. כך הפכה השכונה לתערוכה ססגונית בפני עצמה, וב"פחות מאלף" מכניסים אותה לגלריה, תוך שמירה על החופש של יוצרי הרחוב. מה הכוונה? אמני הרחוב שומרים על הסגנון שלהם, על הכינויים והסמלים שלהם, ויוצרים על כל חומר שבא להם – מחלקי ריהוט ישנים ועד חתיכות אלקטרוניקה, והיצירות מגיעות לגלריה ונמכרות לציבור הרחב. בין האומנים המיוחדים שראינו בגלריה היה אומן שכינויו הוא "אומץ" ואף אחד לא יודע מי הוא, שבא מהעולם החרדי האדוק, ובאמצעות ציורים מביע את מחאתו על תופעות בחברה החרדית, כמו למשל חותמות "בד"צ" שהציבור הזה דורש על כל דבר, טריוויאלי ככל שיהיה.
(בתמונות למעלה ולמטה- אמנות רחוב בפלורנטין)
יצאנו לסיור בסביבה של פלורנטין, ובתמונות ניתן לראות חלק קטן מהאוצרות על הקירות והמבנים. אין צורך אפילו לתכנן מסלול, רק לזרום עם הסמטאות ובכל מקום להרים את העיניים ולראות את הצבעוניות הרבה והמיוחדות (שווה לחפש את היצירה שבנויה כולה מכתב ברייל למשל).
אחרי הסיור הגענו לפרוייקט נוסף של "פחות מאלף" – סדנאות ציורי הרחוב. כדי שהציבור יוכל להתחבר יותר לתרבות אומנות הרחוב, הוזמנו לסטודיו הסמוך, שם חיכו לנו צבעים , מכחולים וכל מני סוגי משטחים שלקוחים מהרחוב, ועל כוסית יין קיבלנו את ההוראות "צרו אומנות רחוב". כדי לתת כיוון, קיבלנו שלוש הנחיות- ביחרו לעצמכם כינוי, ביחרו לעצמכם סמל, וביחרו מילה.
(בתמונה למעלה- בלוגרית בעבודה….)
בחצי השעה הבאה (אנחנו רק טעמנו מהסדנה, סדנאות כמובן לוקחות יותר זמן) בלוגרים שבדרך כלל הם היפרקטיבים, שקעו בצבעים, צורות ויצירות האומנות החלו להווצר על המשטחים . ניב עבר ביננו והדגים כיצד הוא בוחר יצירות בהתאם לשפה שהוא רואה בהן, לגבי העבודות שלנו.
יצאנו מהסדנה עם כתמי צבע על הידיים, ועם געגוע עז לתקופה של הילדות שבה ציורים היו דרך יומיומית להתבטא. (וממש לא צריך כשרון ציור בשביל זה).
עוד פרטים על הגלריה, היצירות, האומנים והסדנאות ניתן למצוא בדף הפייסבוק – https://www.facebook.com/less1000 . צוות המקום גם מסייע בייעוץ ויש אפילו שירות תליית תמונות.
האומנות מעולם לא היתה כל כך קרובה.
בדרך כלל כשאומרים לי שם של מסעדה או מיקום, יש לי אסוציאציות כלשהן, לא תמיד נכונות אבל יש. כשאמרו לי "ציונה" ב"נס ציונה" לא יכלתי בכלל לחשוב על משהו ספציפי. אז נכנסתי לאינטרנט ובדקתי מי נגד מי, וגיליתי שמדובר במסעדה חלבית (ללא פירות ים אך ללא תעודת כשרות בגלל שהיא פתוחה בשישי ושבת), ושהשף בנה תפריט שמערב הרבה מנות איטלקיות, עם מנות בהשפעות הודיות וישראליות שונות.
המסעדה מוגדרת כ"בית/קפה/אוכל/גלריה, ולמעשה ,כל המסעדה היא גלריה אחת גדולה, כשהפריטים כולם למכירה. מה בגלריה? עולם שלם של ווינטג', שיחזורים , כלים, תמונות, אהילים , טקסטיל ומה לא, חגיגה לעיניים. המסעדה בנויה בתוך בית עתיק, ואפשר לבחור לשבת באחד החדרים או בחצר הרומנטית.
אבל לפני שיוצאים לקניות לעיצוב הבית, הוזמנו חמישה בלוגרים לטעום מה יש לאכול ב"ציונה" שעליה מנצח השף ניר תמרי, שברזומה שלו התחלה כשוטף כלים בגיל 15, מעבר למטבח , התמחות ועבודה באיטליה, וגיחות קולינריות גם לאוסטרליה ולהודו. התפריט הושפע מכך במנות איטלקיות כמובן, לצד מנות ישראליות ומנות הודיות, שלהן הוא תמיד הוסיף איזה טוויסט משלו (או משל הצוות, כך יש מנות שקרויות על שם הממציאים מתוך צוות המסעדה).
הערב היה באמצע השבוע, השעה היתה די מאוחרת והמסעדה המתה סועדים שמילאו אותה לגמרי.
פתחנו במשקה מתוך תפריט המשקאות הנרחב (יש בר שמגיש מבחר עשיר של משקאות , אלכוהוליים ולא אלכוהוליים). אני בחרתי ב"סיישל" שהוא משקה סורבה קפוא עם מנגו ופסיפלורה, עם אפשרות לתוספת "עידוד" של ערק או וודקה. (ביקשתי רק מעט וודקה). (22/32 שקלים בתפריט).
בכלל, בהערה כללית- התפריט והצוות מאד מאד גמישים וניתן לבקש להוסיף או להחסיר מרכיבים, כמו גם להפוך מנה לטבעונית או נטולת גלוטן.
המנה הראשונה הגיעה "סלט תפוחי אדמה שרופים". אף פעם לא שמעתי על מנה כזו, אבל כבר למדתי שב"ציונה" תמיד יש דברים חדשים . אז מה היה בה? תפוחי אדמה צלויים, חלקם קריספיים בגלל הצלייה, עם בלסמי מצומצם, בצל ירוק, פסטו, עגבניות, ואיולי שמנת חמוצה. (48 שקלים בתפריט). מנה שהגיעה מבחינתי למקום השני המכובד, רק בגלל שמצאתי מנה אחת שאהבתי יותר. הטעם היה כשל תפוחי אדמה במדורה, החום והקרנצ'יות שלהם לעומת איולי השמנת הקרירה (והייתי בהחלט רוצה איזה לחם כדי לנגב את שארית השמנת שספגה גם את טעמי המרכיבים האחרים).
הבאה בתור היתה נציגה גאה של מגזר הפיצות – פיצה פלפלים קלויים שהכילה גם בצל סגול, זוקיני, בזיליקום ומוצרלה (58 שקלים בתפריט). לחובבי הפיצות (ואני לא מכירה הרבה כאלה שהם לא) – פיצה איכותית, בצק מושקע, נדיבות בפרודוקטים, קלייה מדוייקת של הפלפלים והתוספות. המנה מספיקה בהחלט לשני אנשים (ורצוי לצרף לה גם איזו בירה- במקום ישנה בירה "מלכה" שהיא בירת בוטיק ישראלית מומלצת שזכתה בפרסים רבים).
"ארטישוק בגריל" היה המנה הבאה והוא הוגש עם יוגורט, בלסמי מצומצם, פסטו, עגבניות ומלח ים. (44 שקלים). אני בדרך כלל לא בן אדם של ארטישוקים, למרות שיצא לי לטעום כמה מנות מוצלחות של ארטישוק, עדיין הוא לא הבחירה הראשית שלי. כאן הוא עבר ברכות שניטלה את הסיביות המאפיינת ארטישוק, ונטבל ביד אוהבת ביוגורט. אישית הייתי מפחיתה מעט מכמות המלח.
"חלומה של ברוסקטה" היה המנה הבאה , אחת מתוך שתיים שהיו מבוססות על לחם . ב58 שקלים בתפריט, הגיעה צלחת עמוסה עם לחם שעליו הועמסו עגבניות טריות וצלויות, בצל סגול, בזיליקום, גבינה גרוזינית (ומי שלא מכיר, זה בדיוק הזמן, מדובר במעדן!),זיתי קלמטה וצנוברים. האמת, בשבילי זו ארוחה מלאה שכוללת גם פחמימות, גם ירקות וגם חלבונים. מנה עשירה שכיף לדוג מתוכה כל פעם משהו אחר.
ההשפעה הישראלית מזרחית הופיעה במנה הבאה – שכונתה בפשטות "סיגרים". בתוך עלי הסיגר הסתתר מילוי עגבניות צלויות, אגוזים וגבינת טבורג (46 שקלים). המנה הוגשה עם שני רטבים שונים, והטעות שלי היתה שטבלתי את הסיגר שלי דווקא ברוטב החריף יותר. זה גרם לזה שכבר לא הרגשתי את טעם המילוי. זו היתה מנה שפחות התחברתי אליה, כי המיקס של חום של הסיגרים, הטיגון שלהם, התיבול וכאמור החריפות (האמת, בשבילי, כי מי שאוכל חריף זה ממש לא חריף בשבילו), כל אלה ביחד לא התחברו לי.
המנה כוללת הלחם השניה שהגיעה היתה "הקרוסטיני של שירה" – על שם שפית שעבדה במקום והמציאה את המנה, וגם הפעם היה מדובר בלחם שעליו הרבה דברים טובים – ארטישוק, סלט ארוגולה, גבינה כחולה,ועגבניות שרי מיובשות (46 שקלים). המנה הזו, כמה שהיתה יפה על הצלחת, שיקפה בעיני את ההנאה מאוכל, כי אי אפשר היה לאכול אותה בצורה מנומסת, נניח עם סכין ומזלג, והדרך הנכונה היתה לתפוס את הפרוסה מלמטה, ולנסות להכניס לפה כמה שיותר מהתוספות, בחגיגה חושנית . כבר הזכרתי שאני לא מעריצה גדולה של ארטישוק, אבל כאן הוא השתלב לי יותר, אולי בגלל רעננות הארוגולה. הכל הונח על בלסמי מצומצם שנתן טוויסט מתוק עדין למנה. כל הכבוד לשירה.
אני רוצה לציין שאת הארוחה ליוו יינות ישראלים, מיקבים כמו "אסף" שברמת הגולן.
המנה האחרונה, היתה המנצחת שלי by far למרות חילוקי דעות עם יושבי השולחן האחרים. מדובר במנה "כופתאות חומוס בקארי פיקנטי" שהגיעו עם מג'דרה של אורז מלא , עדשים ושעועית מש, עם יוגורט בצד (58 שקלים). טוב, נתחיל מהסוף – מעדן. למה? אם זה בגלל הכופתאות עצמן ששילבו סולת ונתנו מרקם נגיס כייפי מתפורר אבל נשאר שלם, אם זה בגלל הרוטב שהכיל כפיר ליים וג'ינג'ר שנתנו את העוקצנות הלימונית , אם זו המג'דרה העשירה שהיוגורט הקר נתן לה ניגוד. הכל ביחד יצר מנה חורפית , הודית בלי להיות מתובלת יותר מדי (שהיא בעיה של מנות הודיות מסוימות), לוקלק עד הסוף.
שתיה חמה מתוך מגוון רחב (כולל גם צ'אי אותנטי כמובן) מופיעה בתפריט, ואחריה- קינוחים.
בתור שתיה חמה ביקשתי את הסחלב של המקום, שמתואר כ"סחלב הפתעות" עם אגוזים, קינמון וקוקוס (ניתן לבקש להפחית אם לא אוהבים מרכיב) ב19 שקל לכוס גדולה.
בנתיים הגיעו שני קינוחים –
טירמיסו קלאסי – קרם מסקרפונה עם אספרסו ובסקוויטים ביתיים ופבלובה שהכילה ערימה של כל טוב- גלידה, קצפת, מרנג, פירות יער ומה לא. (שני הקינוחים ב38 שקלים, כשהפבלובה מספיקה גם לשלושה אנשים שרוצים משהו טעים בסוף).
קשה לי להחליט בין שלושת המתוקים – הסחלב, הטירמיסו והפבלובה כי כל אחד מהם הוא בסגנון אחר ולפי טעם אחר . שלושתם היו מוצלחים, השאלה מה מתחשק – חם, קר, קצפת, גלידה, קפה?
מי שרוצה לקחת גם טעמים הביתה, במקום פועלת גם מעדניה שמוכרת בין השאר ריבות, ממרחים, קרקרים, לחמים, עוגות ועוד ואפילו פרחים בימי שישי בבוקר.
ישנם תפריטים שונים לשעות היום השונות, עסקיות ,ומנות מיוחדות שמוגשות רק בערב.
עוד פרטים על המסעדה (ורצוי להזמין מקום מראש, כי מפוצץ)
