כשנכנס יין יוצא סוד, וכשנכנסות הרבה כוסות של וויסקי וברנדי מסתבר שהמציאות רחוקה ממה שהיא נראית.

המחזה הוותיק והמפורסם" מי מפחד מווירג'יניה וולף" מוצג בתאטרון הלאומי "הבימה" , באולם "ברטונוב" ששונה משאר האולמות בתאטרון בכך שאין לו במה ובעצם השחקנים נמצאים במרכז והצופים סביבם, ממש במרחק נגיעה.

המרחק הזה מתלבש במדויק על ההצגה "מי מפחד מווירג'יניה וולף" שעלילתה מתרחשת בסלון של דירה לאורך הזמן שבין שתיים בלילה לארבע בבוקר לערך, והקהל שיושב סביב המרכז מרגיש כנוכח אף הוא באירועי הסלון שנראה גם כמו זירת אגרוף מוקפת צופים.

להמשיך לקרוא ←

כשמדובר בעניינים שבלב, דומה שלא משנה באיזה תקופה נמצאים, האם מדובר בימי הבינים, בעתיד או בין מלחמות, ובישראל תקופות של "בין מלחמות" לא חסרות.

בתאטרון הלאומי "הבימה" מוצג בימים אלה המחזה "מיקה שלי" שמבוסס על שירי יאיר רוזנבלום.

העלילה עוסקת בתקופה שבין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, ובקבוצה של נערים ונערות, שרק לפני דקה קנו וופלים אחד לשני, ועכשיו הם לבושי מדים, יוצאים לקרב שממנו לא יודעים אם יחזרו.

להמשיך לקרוא ←

"מי זוכר ומי יודע את הדרך אל ביתי, מי אשר קולי שומע הוא יבוא הביתה איתי .

ענני נוצה ממעל והשלף לרגלי,ודינדון פעמון הפלא השומר תמיד עלי"

מילים קסומות אלה נכתבו על ידי המשוררת נעמי שמר, ביחד עם עוד כאלף שירים ומנגינות שהם נכסי צאן ברזל . לכל אחד יש את השיר האהוב עליו משירי נעמי שמר אבל אין עוררין שהשיר הקאנוני ביותר הוא "ירושלים של זהב". הבעיה היתה שמשיר עוצמתי וסימבולי כזה, הוא הפך לשברון לב עבור שמר כשגילתה שהמנגינה דומה להפליא לשיר עם באסקי שכפי הנראה שמעה ונטמע במוחה בלי לשים לב.

להמשיך לקרוא ←

על במת התאטרון הלאומי "הבימה" הועלה אתמול המופע "פרס ישראל- המוסיקה, הזוכים, הזכרונות" , בכיכובם של צחי סיטון וטל ברגמן, לכבוד חגיגות שנת השבעים למדינת ישראל.

צחי סיטון, זמר בס בריטון מוביל, חיית במה אמיתית, שמופיע גם בשירי מחזות זמר ולהיטי הוליווד, מצרף אליו את זמרת האופרה (ושחקנית התאטרון) טל ברגמן, ובמשך שעה וחצי השניים סוחפים את הקהל במיטב שירי היוצרים שזכו בפרסי ישראל על יצירות ענק.

להמשיך לקרוא ←

כשרמי ורד טיפל באביו אחרי אירוע מוחי קשה, אחת התחנות היתה מחלקת השיקום בבית חולים, ושם קיבל ורד את הסטירה לפנים- כשראה איך מנסים בכל דרך להפטר מאביו, כי הוא "תופס מיטה של צעיר שעוד יש לו סיכוי" וכי המחלקה מפוצצת מחולים.

להמשיך לקרוא ←

המחזה "פילומנה " מוצג מזה כמה חודשים על קרשי התאטרון הלאומי "הבימה" . זהו מחזה מאת אדוארדו דה פיליפו בנוסח העברי ובבימוי של רוני פינקוביץ.

העלילה מתרחשת בנאפולי, בביתו של איש עשיר בשם דומיניקו סוריאנו (נתן דטנר), שלפני עשרים וחמש שנה היה לקוח של זונה בשם פילומנה מרסורנו (לימור גולדשטיין), ואז החליט לגאול אותה ולקחת אותה מבית הבושת לביתו. הבעיה שבניגוד למה שמוכרים לנו בסרט ההוליוודי "אישה יפה" – שבו גבר עשיר מתחתן עם זונה ששירתה אותו והיא הופכת ל"ליידי" , כאן הזונה אמנם כבר לא במקצוע, אבל היא גם לא ממש אישה מכובדת. היא מתגוררת עם דומיניקו כמאהבת, וגם כמו שהיא טוענת, כמשרתת (למרות שיש משרתים רשמיים בבית שמעורים מאד במה שהולך שם- רבקה זוהר המקסימה כ"רוסאליה", רוברט הניג כ"אלפרדו" ושיפי אלוני המבדחת כ"לוצ'יה" ).

להמשיך לקרוא ←

אין ממש צורך להציג את המחזאי הדגול וויליאם שייקספיר. המחזות, השפה, התאטרליות, הגאונות שבכתיבה, הכל שם. ומה עם שייקספיר האדם? "שייקספיר מאוהב" היא קומדיה רומנטית שמועלית בימים אלה בתאטרון הלאומי "הבימה" ומספרת סיפור דמיוני שמבוסס על סרט הקולנוע המצליח משנת 1998, שבו משולבות דמויות אמיתיות כמו המלכה אליזבת והמחזאים כריסטופר מרלו וג'ון וובסטר.

להמשיך לקרוא ←

כשאנו חושבים על "תאטרון" יש לנו מושג בערך למה לצפות- דיאלוגים, מונולוגים, לעיתים שירים אם מדובר במחזמר, שימוש באביזרים, תפאורה, תאורה. "פרידה" שמועלה בימים אלה בתאטרון הלאומי "הבימה" הוא משהו שונה- המחזה מוגדר כ"תאטרון מחול" ולמעשה מדובר בערב שכולו ריקוד, כשאין דיאלוגים כלל, והמילים היחידות שקיימות הן מונולוגים שמוקראים מתוך יומנה של פרידה קאלו, גיבורת המחזה. כל העלילה מועברת באמצעות ריקוד בסגנונות שונים כמו פלמנקו, בלט ובעיקר מחול מודרני.

להמשיך לקרוא ←

השנה היא 2017- המסך שולט- מידע על בני האדם נמצא בכל מקום, גם הדברים שחשבנו שהם סודיים ופרטיים. כולנו מוקפים מצלמות ומאגרי מידע. 2017- אנחנו נשלטים על ידי המסכים- המחשבים, הטלפונים החכמים, הטלוויזיות החכמות. 2017- משטרים ודתות עדיין מונעים ידע מהתושבים, כי ידע זה כוח- בורות היא שליטה. 2017- מדינות חוסמות תקשורת ועורכות מצגי שווא על כוחן – אם זו תורכיה שמכבה את פייסבוק, ואם זו צפון קוריאה שחיה בפלנטה משל עצמה, כולל תאריך אחר. 2017? אה, לא, בעצם אנחנו במחזה "1984"- שהוא נבואה של הסופר ג'ורג' אורוול- כמעט שלושים שנה לפני כן.

להמשיך לקרוא ←

התאטרון הלאומי הבימה מציג את "סיפור אהבה בשלושה פרקים"- דרמה קומית מאת הארווי פיירסטין, שהיא בעצם חיבור בין שלושה מחזות קצרים , כולם עוסקים בגיבור ראשי הומוסקסואל- הקריירה כדראג קווין, האהבות, היחסים עם המשפחה והכאב.

כשקראתי לראשונה את תוכן ההצגה, תהיתי עד כמה יודגש החלק החד מיני , והאם באמת יש הבדל בהצגת מערכות יחסים של אדם עם בן המין השני , לעומת אותם יחסים (אהבה, כאב, זעם, קינאה וכו') כשמדובר בבן אותו מין, בנוסף לאספקטים נוספים בחיי הגיבורים- שלא נוגעים דווקא להעדפות מיניות- כמו עבודה, לימודים ועוד. מצד שני תארתי לעצמי שיהיו אספקטים כמו יחסים במשפחה, שבהם ברור שנטייתו המינית של הגיבור תשפיע.

להמשיך לקרוא ←