כשאני מתעוררת בבקתה שלי בהרים של שוויץ, אני מתמתחת לאיטי, מביטה מהחלון אל כרי הדשא הירוקים שבהם רועות פרות שקולות פעמוניהן נשמעים למרחוק, אני אוכלת יוגורט טרי ואז יוצאת ללקט עשבי תיבול בגינת הבית תוך שירת יודל חרישית..
טוב, לא באמת.
בעצם אני, וכולנו, קמים בדרך כלל בתזזיתיות, מנסים לתמרן בכבישי הארץ העמוסים בלי לאבד יותר מדי מהשפיות, תוך כדי שכבר מתכננים איך נתרץ הפעם לבוס, ואיך לעזאזל נספיק להוציא שני ילדים משני גנים באותו זמן כשכל אחד בקצה אחר של העיר, ומה עם הפרזנטציה?
שעות אחר כך, כשהיום נגמר, אנחנו קורסים על הספה, וכשאנו מנסים לקום אנחנו מגלים שחלק מהגוף קם אבל חלק נשאר איך לומר? לא ממש במקום. הכל תפוס, כואב, לא נוח ומעצבן, מה שנותן לנו הרגשה של בני שבעים ושלוש למרות שאנחנו משהו כמו ארבעים שנה פחות. מה עושים?