ארכיון תגים | התנסות

לחיי TERRAVINO!!

זוכרים את הבדיחה על הקמצן, לא חשוב מאיזה עדה, שאמר לאשתו שאין טעם שתאכל את הבוטן השני כי יש לו טעם בדיוק כמו הראשון?

חיים גן מ"איש הענבים"  אומר שבהחלט יש בזה משהו. לא משנה מה נאכל, טעים ויקר ככל שיהיה, בביס הראשון נתענג על הטעמים, בביס השני הם כבר ייחלשו, ובשלישי כבר נתרגל ונאכל כדי לשבוע ולא כדי ליהנות. לא חבל?

ואיך הופכים כל ביס לחוויה ראשונית? משתמשים במה שאבות אבותינו עוד בתקופת התנ"ך הכירו ואהבו – היין. היין לא רק משמח לבב אנוש, הוא גם מנקה את החייך לקראת הנגיסה הבאה, ככה שאם מתאימים את היין לאוכל, מקבלים חוויה חדשה בכל נגיסה, ועולם חדש של טעמים.

הוזמנו ל"איש הענבים" ביפו לסדנת יין לכאלה שהתאור שלהם של יין מתמצא ב"טעים" או "לא טעים" ובמשך השעות הבאות למדנו המון דברים שהיו לנו חדשים לגמרי, או דברים שלא חשבנו עליהם בכלל.

ההפתעה הראשונה שלנו היתה כשחיים ציין ש"95% מהיינות אמורים לשתות בשנה הראשונה שלהם כי אחר כך האיכות רק יורדת". אנחנו , שגדלנו על מיתוסים של מקררי יין ומרתפי יין עמוסים ומסתוריים, הופתענו. כדי לדעת באמת איזה יין יכול להישמר ולהתיישן ואיזה לא, צריך לבדוק אותו ספציפית (אפשר לגגל "חלון השתיה של היין").

(בתמונות למעלה- חיים גן מסביר על אופן הטיפול הנכון ביין).

יין הוא דבר חי, לכן צריך לתת לו "לנשום" בניגוד לכל משקה אחר, וכמובן שבמינון הנכון יין גם בריא מאד, וגם מעודד את מיצי העיכול ומסייע לחילוף חומרים.

כאמור ההתאמה של היין לאוכל מאד חשובה, גם מבחינת אחוזי האלכוהול, כדי שתכונותיו יעצימו את חווית האוכל ולא יפגעו בה. זו הסיבה שיינות שבאים לפני הארוחה – האפרטיף- יכללו לכל היותר 17% אלכוהול, כדי לא להרדים את קולטני הטעם שבלשון. לעומת זאת היין שבסוף – הדזרטיף, מכיל יותר אחוזי אלכוהול שנועדו לנקות את הגרון ממשקעי שומן שנשארו מהארוחה.

חיים הדגים לנו איך טעמים משתנים באותו המוצר- כך אם לוקחים קמפרי , שהוא מר, ומוסיפים לו מלח, מקבלים טעמים מתוקים. זו הסיבה שלמשל למתכונים מתוקים רבים למשל, מוסיפים מעט מלח, ליצירת חווית טעם שלמה.

הדבר החשוב ביותר ביין הוא קודם כל חומרי הגלם – הענבים. בישראל יש כרמים רבים וסוגים שונים של ענבים, שהייננים יכולים להפיק מהם בלנדים שונים ויינות שונים לגמרי אחד מהשני.

טעם היין גם תלוי באיזה שלב בוצרים – ככל שהשלב מאוחר יותר והענבים בשלים יותר, הם יכילו יותר סוכר וגם יותר אלכוהול והיין יהיה שמן יותר ומתקתק.

הופתענו לשמוע מחיים שייצור של יין לבן קשה בהרבה מייצור של יין אדום מכיוון שהלבן דורש דיוק מירבי ולא סובל אף פגם, בניגוד לאדום שיש לו המון מרכיבים ואפשרויות שונות.

(בתמונה למעלה- שלב הטעימות העוורות).

ובפינת "הידעת" שבאמת לא ידענו – "הידעתם ששרדונה הוא לא יין לבן? יש לו רק צבע לבן אבל הוא עובר אותו תהליך של יין אדום".

וכאן נשאלת השאלה – אם יין לבן דורש יותר עבודה, איך זה שמחירו לא הרבה יותר גבוה מיין אדום? והתשובה- יין לבן לא שומרים אלא מוכרים מיידית וצורכים מיידית, ולכן מחירו לא גבוה.

השלב הראשון בטעימה היה הטריוויאלי – פתיחת הבקבוק. לא להאמין כמה טעויות עושים אנשים, החל מחיתוך הציפוי מהאמצע במקום מבועת האוויר המיועדת לכך, מה שגורם לכך שחלקים מהציפוי נכנסים לתוך היין, ולא ממש מומלץ ללעוס מתכת או חומרי ציפוי שונים, ועד דחיפת הספירלה של הפותחן מלמעלה , תוך שבירת שכבות השעם כך שבמקרה הטוב מסתובבים על ריק ובמקרה הרע שוברים את השעם וחלק ממנו נשאר תקוע בבקבוק  (ולא, אסור לדחוף את זה לתוך היין כי אז שותים בעזרת מסננת). הטיפ של חיים – לנעוץ את הקצה של הסליל מהצד (כלומר באותו המקום במרכז הפקק אבל שהידית תהיה הצידה ולא ישר למעלה, וכך מחוררים נכון ושולפים בקלות את הפקק).

אחר כך התחילו הטעימות.  חיים מזג לנו שלושה יינות, שניים ישראלים ואחד צרפתי, שונים לחלוטין. המבחן הראשון היה מבחן ההטיה- יצירת הילה של היין. עושים זאת באמצעות הטייה זהירה של הכוס קדימה (תוך אחיזה בתחתית שלה) כמובן בלי לשפוך, ואז החזרה. הסימן שנוצר על הדופן מעיד על הרבה דברים – צלילות היין, הצמיגות שלו, אם היין יהיה בעל "גוף" כבד או קל וכך הלאה.

ככל שהיין סמיך יותר, יש בו יותר סוכר, מה שמעיד שהענבים שהו במקום חם ונוצרו במדינה חמה. כך באמצעות מבט בלבד על ההילה, כבר ניתן לדעת באיזה מדינה יוצר היין….

(בתמונה למעלה – מטים את הכוס בזהירות ליצירת "הילה")

הצבע הוא האינדיקטור הבא- ומעיד על גיל היין.

השלב הבא היה עירסול הכוס, כלומר סיבובה ויצירת מערבולת קטנה בתוכה, ואז הרחה. גם כאן, ככל שמריחים יותר אלכוהול (והוא מתחזק עם העירבול) כך הוא מעיד על מדינה חמה.

עכשיו הגענו לשלב הלגימה- טעמנו יין, אחרי שהתרשמנו מהריח שלו (וככל שהיין מורכב יותר, כך אין שום קשר בין הריח והטעם). אחר כך נגסנו בחתיכת גבינה עזת טעם ואז חזרנו וטעמנו. גילינו שני דברים – קודם כל שהטעמים התחזקו (של שני הדברים – של היין ושל הגבינה) ולא התרגלנו אליהם אלא היו חוויה חדשה, ושנית – שהטעם של היין גם השתנה מכיוון שאכילת הגבינה השפיעה על בלוטות הטעם.

יין נוסף שהרחנו לא עשה רושם כל כך טוב מבחינת הריח בהתחלה (זה נע בין "טחב" לבין "מרתף עבש" ו"גרביים") אבל בהיותו יין מורכב, גם הוא לא העיד על הטעם, שהיה קל וענוג.

חיים גרם לנו לחשוב שלמעשה אין מילים לתיאור ריח – כל תיאור של ריח לקוח או מחוש הטעם (כגון "ריח מתוק" או "חמצמץ" ) או מדימויים כמו "ריח לימוני" "ריח אקליפטוס" וכדומה. כדי לתאר ריחות במדויק, ישנו גלגל ריחות ובו הגדרות כמו "צמחי", "מקורמל" , "עצי" ועוד, שגם להם תת קטגוריות כמו "שרפי " או "פנולי" (תחת "עצי"), או "טרי" "משומר מבושל" או "מיובש" (תחת "צמחי").

הטיפ האחרון הוא שלי- והוא מאד חשוב- ישראל מדינה חמה, אין כמו יין לבן וקליל, אם זה ללוות ארוחה קלה (או כבדה, אני אוהבת יין לבן בכל ארוחה וגם בפני עצמו) ואם זה כמרענן קיצי כייפי, עם אבטיח, עם שמש וחוף ים, עם מרפסת ובריזה, היין הלבן הוא קל, הוא במגוון רחב – מחצי יבש ומתקתק ועד יבש וחמצמץ יותר, יש כל כך הרבה שכל אחד יכול למצוא את מה שהוא אוהב, והעיקר- בטווח מחירים שכל אחד יכול להרשות לעצמו למצוא את היין האהוב שלו (או לנסות כל מני ולטעום סוגים שונים ויקבים שונים).

(למעלה- להריח, למטה- לטעום)

"בית הענבים" הוא מרכז ללימוד יין ייחודי, שבו אין זיקה דווקא ליקב אחד או ליין אחד, אלא משמש כמרכז הדרכה כללי, כולל סדנאות, הדגמות, טעימות, ערבי חברה ואירועים, כשגולת הכותרת היא TERRAVINO  – תחרות יין, בין עשר התחרויות החשובות בעולם , שהחלה בשנת 2006, ובה נשפטים מאות יינות מישראל והעולם על ידי שופטי יין בכירים מהארץ ומחו"ל שכוללים כתבי יין, סומליירים,  קניינים, ייננים מובילים ומובילי דעת קהל בעולם. האירוע הפך לחלון הראווה של ישראל, כשהיינות הזוכים מתהדרים במדבקות מיוחדות שנושאות את השם "ישראל" בגאווה גדולה.

התחרות מושכת אליה גם תיירות יין גדולה, ותיירות בכלל של מבקרים שמגיעים לטעום את סוגי היקבים והיינות המופקים בישראל, ועל הדרך גם נפתחים למדינה ולנופיה בזוויות שבדרך כלל לא מודגשות במהדורות החדשות.

זו גם ההזדמנות לטעום יינות מיוחדים שזוכים בפרסים.

לתחרות יש חשיפה תקשורתית גדולה בכל רחבי העולם.

השנה נערכת התחרות במלון רמדה בנתניה, בין התאריכים ה9 עד ה12 לפברואר, והיא בחסות מלאה של ארגון היין המוביל בעולם הOIV.

עוד פרטים על התחרות – http://www.grape-man.com/Terravino

 

 

הטיטאניק- חטא היוהרה.

אחד העקרונות המנחים הרבה ישראלים (ומן הסתם גם הרבה אנשים אחרים) הוא "לי זה לא יקרה". הכל בסדר, "סמוך".

את התוצאות רואים אחר כך באסונות כמו גשר המכביה, קריסת עמודי תאורה של מפגן צבאי שהורגים חיילת, ואולמי "וורסאי" כדוגמאות שצצות מיד בזיכרון.

גם בעולם התרחשו אסונות רבים ש"לא נועדו לקרות" לפי מי שהיה אחראי עליהם, אבל הם התרחשו וגבו את חייהם של אנשים רבים.

אחד האסונות המפורסמים ביותר אירע לפני 102 שנים, כשהאוניה ש"לעולם לא תטבע"  – התנגשה בקרחון וירדה למצולות יחד עם מאות נוסעים ואנשי צוות.

הילה רומנטית נקשרה ל"טיטאניק" – שאפילו שמה, מהשם היווני "טיטאן" – ענק, מעיד על היומרה והיוהרה של מי שבנה אותה והיה אחראי לה, חברת "וייט סטאר ליין". "האוניה שלא תטבע מעולם" יצאה להפלגת בכורה וטבעה ארבעה ימים לאחר תחילת המסע בין אנגליה לארצות הברית, ב15 לאפריל 1912 ובגלל שמתכנניה ומפעיליה היו כל כך בטוחים בה, לא היו שם מספיק סירות הצלה ונהלי פעולה במקרה אסון.

היום אגב, הנהלים השתנו. בשתי הפלגות בספינות שעשועים שנסעתי בהן, כשעה לאחר העליה לספינה, עוד לפני שהיא מתחילה לשוט, נערך תרגיל לכל הנוסעים, נוכחות חובה (איש צוות עובר בין התאים ופותח אותם כדי לוודא שכולם הלכו לתרגיל) ובו מתרגלים איפה סירת ההצלה שמשוייכת לאותו תא, איפה היציאות, מה עושים כשאמורים להכנס למים, לבישת חגורות הצלה וכך הלאה. הצוות מנסה לעשות את הענין בצורה חייכנית ונינוחה אבל מעביר את כל הכללים במדויק ובמוקפד.

מעל 1500 איש טבעו. כשאנו קוראים נתון כזה, קשה לנו להתמקד בפרטים. אבל כשמתחילים לבדוק ולהתעניין, מגלים סיפורים אישיים (ולא, אני לא מתכוונת לסיפור הדמיוני שהוצג בסרט "טיטאניק" ) ודווקא הפרטים הקטנים הם המרכיבים פאזל של חיי אדם שנקטעו בגלל יוהרה ורשלנות של אחרים שהיו אמורים לשמור עליו.

בסרט של ג'יימס קמרון, בסצינות הפתיחה אנו רואים את הנסיונות לחלץ כמה שיותר פריטים מהטיטאניק הטבועה. הפריט שקמרון מתמקד בו הוא פריט דמיוני שעליו מבוסס הסרט, אבל במציאות, מעל 5500 פריטים נמשו מהאוניה והם יוצרים פסיפס גם של הנוסעים וגם של האוניה- משטרות כסף, דרך מברשות שיער, כלי אוכל, כלים מוסיקלים של התזמורת שליוותה את הנוסעים אל מותם, תיקים, חלקי לבוש ומדי עבודה, תכשיטים וקישוטים שהיו על האוניה המפוארת.

הפריטים שנמשו מה"טיטאניק" מוצגים בתערוכות בכל רחבי העולם, כולל בקרוב במרכז הירידים בתל אביב. בתערוכה ניתן לראות לא רק את הפריטים עצמם, אלא גם שיחזור של איך נראו התאים, איך עוצבו האולמות המפוארים, מה היתה ה"תוכנית האומנותית" שנועדה לשעשע את האורחים בלב ים, אילו חפצים הביאו הנוסעים ומה הם מספרים על האופי והמעמד של הנוסעים השונים, ולמעשה סוג של מסע בתוך האוניה עצמה, כשאפשר לחוות את חוויית הנסיעה של נוסע שעלה על אותה אוניה לפני 102 שנים, ניתן אפילו לאכול ארוחה זהה לתפריט שהוגש לנוסעי ה"טיטאניק" וגם לצאת לסיורים מודרכים שבהם ישנם הסברים על החיים על האוניה, השברים שנמשו, ועוד. האורחים בתערוכה עוברים בסדר כרונולוגי את העליה לשיט (עם כרטיס זהה לכרטיס המקורי), מגיעים עד לרגע ההתנגשות בקרחון, שומעים את סיפורי הגבורה של הנוסעים והצוות, ומגיעים לבסוף לקיר זכרון בו ניתן לראות מי ניצל ומי לא.

המסקנה החשובה ביותר מאסון הטיטאניק הוא שאסור להיות שאננים מדי, אסור להיות בטוחים מדי ולהזניח את הביקורת, את ההשגחה – מהורה ש"רק לשניה מוריד את העיניים מהילד", דרך נהג ש"רק לרגע" שולח מיסרון תוך כדי נהיגה, ועד חברות בניה וספנות שמזלזלות בחוקי בטיחות.