בדרך כלל כשאומרים לי שם של מסעדה או מיקום, יש לי אסוציאציות כלשהן, לא תמיד נכונות אבל יש. כשאמרו לי "ציונה" ב"נס ציונה" לא יכלתי בכלל לחשוב על משהו ספציפי. אז נכנסתי לאינטרנט ובדקתי מי נגד מי, וגיליתי שמדובר במסעדה חלבית (ללא פירות ים אך ללא תעודת כשרות בגלל שהיא פתוחה בשישי ושבת), ושהשף בנה תפריט שמערב הרבה מנות איטלקיות, עם מנות בהשפעות הודיות וישראליות שונות.
המסעדה מוגדרת כ"בית/קפה/אוכל/גלריה, ולמעשה ,כל המסעדה היא גלריה אחת גדולה, כשהפריטים כולם למכירה. מה בגלריה? עולם שלם של ווינטג', שיחזורים , כלים, תמונות, אהילים , טקסטיל ומה לא, חגיגה לעיניים. המסעדה בנויה בתוך בית עתיק, ואפשר לבחור לשבת באחד החדרים או בחצר הרומנטית.
אבל לפני שיוצאים לקניות לעיצוב הבית, הוזמנו חמישה בלוגרים לטעום מה יש לאכול ב"ציונה" שעליה מנצח השף ניר תמרי, שברזומה שלו התחלה כשוטף כלים בגיל 15, מעבר למטבח , התמחות ועבודה באיטליה, וגיחות קולינריות גם לאוסטרליה ולהודו. התפריט הושפע מכך במנות איטלקיות כמובן, לצד מנות ישראליות ומנות הודיות, שלהן הוא תמיד הוסיף איזה טוויסט משלו (או משל הצוות, כך יש מנות שקרויות על שם הממציאים מתוך צוות המסעדה).
הערב היה באמצע השבוע, השעה היתה די מאוחרת והמסעדה המתה סועדים שמילאו אותה לגמרי.
פתחנו במשקה מתוך תפריט המשקאות הנרחב (יש בר שמגיש מבחר עשיר של משקאות , אלכוהוליים ולא אלכוהוליים). אני בחרתי ב"סיישל" שהוא משקה סורבה קפוא עם מנגו ופסיפלורה, עם אפשרות לתוספת "עידוד" של ערק או וודקה. (ביקשתי רק מעט וודקה). (22/32 שקלים בתפריט).
בכלל, בהערה כללית- התפריט והצוות מאד מאד גמישים וניתן לבקש להוסיף או להחסיר מרכיבים, כמו גם להפוך מנה לטבעונית או נטולת גלוטן.
המנה הראשונה הגיעה "סלט תפוחי אדמה שרופים". אף פעם לא שמעתי על מנה כזו, אבל כבר למדתי שב"ציונה" תמיד יש דברים חדשים . אז מה היה בה? תפוחי אדמה צלויים, חלקם קריספיים בגלל הצלייה, עם בלסמי מצומצם, בצל ירוק, פסטו, עגבניות, ואיולי שמנת חמוצה. (48 שקלים בתפריט). מנה שהגיעה מבחינתי למקום השני המכובד, רק בגלל שמצאתי מנה אחת שאהבתי יותר. הטעם היה כשל תפוחי אדמה במדורה, החום והקרנצ'יות שלהם לעומת איולי השמנת הקרירה (והייתי בהחלט רוצה איזה לחם כדי לנגב את שארית השמנת שספגה גם את טעמי המרכיבים האחרים).
הבאה בתור היתה נציגה גאה של מגזר הפיצות – פיצה פלפלים קלויים שהכילה גם בצל סגול, זוקיני, בזיליקום ומוצרלה (58 שקלים בתפריט). לחובבי הפיצות (ואני לא מכירה הרבה כאלה שהם לא) – פיצה איכותית, בצק מושקע, נדיבות בפרודוקטים, קלייה מדוייקת של הפלפלים והתוספות. המנה מספיקה בהחלט לשני אנשים (ורצוי לצרף לה גם איזו בירה- במקום ישנה בירה "מלכה" שהיא בירת בוטיק ישראלית מומלצת שזכתה בפרסים רבים).
"ארטישוק בגריל" היה המנה הבאה והוא הוגש עם יוגורט, בלסמי מצומצם, פסטו, עגבניות ומלח ים. (44 שקלים). אני בדרך כלל לא בן אדם של ארטישוקים, למרות שיצא לי לטעום כמה מנות מוצלחות של ארטישוק, עדיין הוא לא הבחירה הראשית שלי. כאן הוא עבר ברכות שניטלה את הסיביות המאפיינת ארטישוק, ונטבל ביד אוהבת ביוגורט. אישית הייתי מפחיתה מעט מכמות המלח.
"חלומה של ברוסקטה" היה המנה הבאה , אחת מתוך שתיים שהיו מבוססות על לחם . ב58 שקלים בתפריט, הגיעה צלחת עמוסה עם לחם שעליו הועמסו עגבניות טריות וצלויות, בצל סגול, בזיליקום, גבינה גרוזינית (ומי שלא מכיר, זה בדיוק הזמן, מדובר במעדן!),זיתי קלמטה וצנוברים. האמת, בשבילי זו ארוחה מלאה שכוללת גם פחמימות, גם ירקות וגם חלבונים. מנה עשירה שכיף לדוג מתוכה כל פעם משהו אחר.
ההשפעה הישראלית מזרחית הופיעה במנה הבאה – שכונתה בפשטות "סיגרים". בתוך עלי הסיגר הסתתר מילוי עגבניות צלויות, אגוזים וגבינת טבורג (46 שקלים). המנה הוגשה עם שני רטבים שונים, והטעות שלי היתה שטבלתי את הסיגר שלי דווקא ברוטב החריף יותר. זה גרם לזה שכבר לא הרגשתי את טעם המילוי. זו היתה מנה שפחות התחברתי אליה, כי המיקס של חום של הסיגרים, הטיגון שלהם, התיבול וכאמור החריפות (האמת, בשבילי, כי מי שאוכל חריף זה ממש לא חריף בשבילו), כל אלה ביחד לא התחברו לי.
המנה כוללת הלחם השניה שהגיעה היתה "הקרוסטיני של שירה" – על שם שפית שעבדה במקום והמציאה את המנה, וגם הפעם היה מדובר בלחם שעליו הרבה דברים טובים – ארטישוק, סלט ארוגולה, גבינה כחולה,ועגבניות שרי מיובשות (46 שקלים). המנה הזו, כמה שהיתה יפה על הצלחת, שיקפה בעיני את ההנאה מאוכל, כי אי אפשר היה לאכול אותה בצורה מנומסת, נניח עם סכין ומזלג, והדרך הנכונה היתה לתפוס את הפרוסה מלמטה, ולנסות להכניס לפה כמה שיותר מהתוספות, בחגיגה חושנית . כבר הזכרתי שאני לא מעריצה גדולה של ארטישוק, אבל כאן הוא השתלב לי יותר, אולי בגלל רעננות הארוגולה. הכל הונח על בלסמי מצומצם שנתן טוויסט מתוק עדין למנה. כל הכבוד לשירה.
אני רוצה לציין שאת הארוחה ליוו יינות ישראלים, מיקבים כמו "אסף" שברמת הגולן.
המנה האחרונה, היתה המנצחת שלי by far למרות חילוקי דעות עם יושבי השולחן האחרים. מדובר במנה "כופתאות חומוס בקארי פיקנטי" שהגיעו עם מג'דרה של אורז מלא , עדשים ושעועית מש, עם יוגורט בצד (58 שקלים). טוב, נתחיל מהסוף – מעדן. למה? אם זה בגלל הכופתאות עצמן ששילבו סולת ונתנו מרקם נגיס כייפי מתפורר אבל נשאר שלם, אם זה בגלל הרוטב שהכיל כפיר ליים וג'ינג'ר שנתנו את העוקצנות הלימונית , אם זו המג'דרה העשירה שהיוגורט הקר נתן לה ניגוד. הכל ביחד יצר מנה חורפית , הודית בלי להיות מתובלת יותר מדי (שהיא בעיה של מנות הודיות מסוימות), לוקלק עד הסוף.
שתיה חמה מתוך מגוון רחב (כולל גם צ'אי אותנטי כמובן) מופיעה בתפריט, ואחריה- קינוחים.
בתור שתיה חמה ביקשתי את הסחלב של המקום, שמתואר כ"סחלב הפתעות" עם אגוזים, קינמון וקוקוס (ניתן לבקש להפחית אם לא אוהבים מרכיב) ב19 שקל לכוס גדולה.
בנתיים הגיעו שני קינוחים –
טירמיסו קלאסי – קרם מסקרפונה עם אספרסו ובסקוויטים ביתיים ופבלובה שהכילה ערימה של כל טוב- גלידה, קצפת, מרנג, פירות יער ומה לא. (שני הקינוחים ב38 שקלים, כשהפבלובה מספיקה גם לשלושה אנשים שרוצים משהו טעים בסוף).
קשה לי להחליט בין שלושת המתוקים – הסחלב, הטירמיסו והפבלובה כי כל אחד מהם הוא בסגנון אחר ולפי טעם אחר . שלושתם היו מוצלחים, השאלה מה מתחשק – חם, קר, קצפת, גלידה, קפה?
מי שרוצה לקחת גם טעמים הביתה, במקום פועלת גם מעדניה שמוכרת בין השאר ריבות, ממרחים, קרקרים, לחמים, עוגות ועוד ואפילו פרחים בימי שישי בבוקר.
ישנם תפריטים שונים לשעות היום השונות, עסקיות ,ומנות מיוחדות שמוגשות רק בערב.
עוד פרטים על המסעדה (ורצוי להזמין מקום מראש, כי מפוצץ)
http://zionacafe.rest.co.il/
(בתמונה מימין למטה- פטר האמל)
