מתחם "יכין סנטר" בפתח תקווה וסביבתו הוא מרכז קולינרי אהוב ופופולארי, וניתן למצוא בו שפע של הפתעות טעימות. אחד המוסדות הוותיקים הוא "בליקר בייקרי" – הסניף הראשי של הרשת שמונה מעל 20 סניפים בכל רחבי הארץ, והוא מושך קהל סועדים גדול בכל שעה משעות היום.

בתפריט הרגיל יש שפע של אפשרויות, מסוגי ארוחות בוקר שונים (קלאסית, אירופאית, "בקטנה", או מתוקה), כריכים, טוסטים, סלטים, מנות ראשונות כמו פוקצ'ות ואנטיפסטי, מנות עיקריות כמו בלינצ'ס, תבשילים או דגים וים קינוחים. עכשיו נוספה מחלקה חדשה לתפריט, המחלקה האיטלקית עם מנות פסטה, פיצות, קינוחים, פוקצ'ות ועוד וזו הייתה סיבה ראשונה לבוא לטעום. הסיבה השנייה הייתה אישית יותר – בעבר חגגתי ב"בליקר בייקרי" יום-הולדת עם קינוח כדור נמס משגע, והייתי חייבת לדעת אם הוא עוד שם.

אז ספויילר לסוף – כן, הוא עוד שם. אבל המטרה הייתה לטעום את התפריט האיטלקי. ב"יכין סנטר" ניתן לחנות שעתיים ראשונות חינם ואחרי שבע בערב באופן חופשי כך שאפשר להתרווח על הכיסא וליהנות מהעיצוב המיוחד של המקום, שמרמז על תחנת רכבת, עם שעון וחלון גדול, וחלל גדול שמחולק לשני חלקים, ושניתן ליצור בו גם רצף שולחנות לקבוצה גדולה. אחד הדברים הראשונים שהבחנתי בהם כשנכנסנו הייתה סלסלת הצעצועים שרק חיכתה לילדים שישחקו במה שיש לה להציע, ויאפשרו להורים לאכול בנחת. "בליקר בייקרי" מקבלים נקודה נוספת על החשיבה הזו, משהו קטן שעושה הבדל גדול.

להמשך הכתבה- כאן.

אנחנו מסתובבים בגלריות בארץ ובעולם, נתקלים בעבודה שאנחנו נהנים לצפות בה, מעניינת אותנו, מרתקת אותנו, ואז אנחנו מתבוננים בה כמה דקות ו…עוברים הלאה. זהו, כי זה הסיכוי היחיד שלנו להנות ממנה- שם בגלריה. גם במקומות שהתמונות לא רק מוצגות אלא גם נמכרות, רוב הסיכוי שאם אנחנו לא מליונרים , יהיה מרחק גדול ביננו ובין האפשרות להרשות לעצמנו לקנות אומנות מקורית כדי לקשט את ביתנו, שם נוכל להנות ממנה בכל רגע.

עכשיו המצב השתנה. היזם אלי אדרי נתקל בבעיה הזו בדיוק- איך להביא הביתה אומנות מקורית ואיכותית במחיר סביר שגם מעמד הביניים יוכל לעמוד בו?

כך נוצרה גלריית "פחות מאלף" שכשמה כן היא – כל היצירות שנמכרות בה, הן מתחת לאלף דולר.  הקונספט בעצם מסייע לכולם- גם הקהל הרחב יכול להרשות לעצמו לרכוש אומנות מקורית, וגם האומן זוכה להתפרנס, שכן כשיצירתו תלויה בגלריה עם תג מחיר יקר מדי, ואף אחד לא יכול לקנות אותה, אין לו הכנסה והוא נאלץ לעסוק במגוון עיסוקים שונים כדי לחיות. בצורה כזו האומן גם פנוי כלכלית להמשיך לעסוק באומנותו.

אז הגעתי ל"פחות מאלף" בפלורנטין בתל אביב. את פני קיבל ניב בורנשטין – אוצר ומנהל הגלריה, שהוא גם צייר. ניב הוא גם אחד הבעלים בגלריית "בנימין" בתל אביב והוא הסביר כיצד הוא בוחר את היצירות. מה שהוא מחפש אצל צייר זה קודם כל השפה שלו, הייחוד שלו, כי כל אחד יכול לצייר "יפה" אבל לכל אומן צריכה להיות השפה שמייחדת אותו. הוא מחפש את האיכות שמאחורי הקלעים. המקום פתוח כבר שנה והיצירות הנבחרות הן של אומנים בעלי שם כמו ציבי גבע, יאיר גרבוז וסיגלית לנדאו כך שיש גם "תו איכות" לכל יצירה שיוצאת מהגלריה.

הקו המנחה – הנגשת האומנות לציבור הרחב.

לא מדובר בעבודות ביכורים, אלא באוסף אקלקטי שמאפשר לכל  אחד שנכנס לגלריה לבחור מה הוא אוהב, והממתק הגדול של המקום – במה לאומני רחוב.

(בתמונה למעלה- מימין ניב בורנשטיין – האוצר והמנהל, משמאל אלי אדרי – הבעלים. מאחוריהם למעלה- יצירה של בורנשטיין).

פלורנטין היא השכונה היחידה בתל אביב שבה העיריה מאפשרת לאומני רחוב להתבטא ככל העולה על רוחם, כל אחד יכול לבוא ולעטר קירות ובעצם בכל מקום ,ולאומנים יש קוד אתי בינם לבין עצמם שהם לא עולים אחד על העבודה של השני. כך הפכה השכונה לתערוכה ססגונית בפני עצמה, וב"פחות מאלף" מכניסים אותה לגלריה, תוך שמירה על החופש של יוצרי הרחוב. מה הכוונה? אמני הרחוב שומרים על הסגנון שלהם, על הכינויים והסמלים שלהם, ויוצרים על כל חומר שבא להם – מחלקי ריהוט ישנים ועד חתיכות אלקטרוניקה, והיצירות מגיעות לגלריה ונמכרות לציבור הרחב. בין האומנים המיוחדים שראינו בגלריה היה אומן שכינויו הוא "אומץ" ואף אחד לא יודע מי הוא, שבא מהעולם החרדי האדוק, ובאמצעות ציורים מביע את מחאתו על תופעות בחברה החרדית, כמו למשל חותמות "בד"צ" שהציבור הזה דורש על כל דבר, טריוויאלי ככל שיהיה.

(בתמונות למעלה ולמטה- אמנות רחוב בפלורנטין)

יצאנו לסיור בסביבה של פלורנטין, ובתמונות ניתן לראות חלק קטן מהאוצרות על הקירות והמבנים. אין צורך אפילו לתכנן מסלול, רק לזרום עם הסמטאות ובכל מקום להרים את העיניים ולראות את הצבעוניות הרבה והמיוחדות (שווה לחפש את היצירה שבנויה כולה מכתב ברייל למשל).

אחרי הסיור הגענו לפרוייקט נוסף של "פחות מאלף" – סדנאות ציורי הרחוב. כדי שהציבור יוכל להתחבר יותר לתרבות אומנות הרחוב, הוזמנו לסטודיו הסמוך, שם חיכו לנו צבעים , מכחולים וכל מני סוגי משטחים שלקוחים מהרחוב, ועל כוסית יין קיבלנו את ההוראות "צרו אומנות רחוב". כדי לתת כיוון, קיבלנו שלוש הנחיות- ביחרו לעצמכם כינוי, ביחרו לעצמכם סמל, וביחרו מילה.

(בתמונה למעלה- בלוגרית בעבודה….)

בחצי השעה הבאה (אנחנו רק טעמנו מהסדנה, סדנאות כמובן לוקחות יותר זמן) בלוגרים שבדרך כלל הם היפרקטיבים, שקעו בצבעים, צורות ויצירות האומנות החלו להווצר על המשטחים . ניב עבר ביננו והדגים כיצד הוא בוחר יצירות בהתאם לשפה שהוא רואה בהן, לגבי העבודות שלנו.

יצאנו מהסדנה עם כתמי צבע על הידיים, ועם געגוע עז לתקופה של הילדות שבה ציורים היו דרך יומיומית להתבטא. (וממש לא צריך כשרון ציור בשביל זה).

עוד פרטים על הגלריה, היצירות, האומנים והסדנאות ניתן למצוא בדף הפייסבוק – https://www.facebook.com/less1000 . צוות המקום גם מסייע בייעוץ ויש אפילו שירות תליית תמונות.

האומנות מעולם לא היתה כל כך קרובה.