כבר חמישים שנה שבורגראנץ' מלווה אותנו- מהסניף המיתולוגי של אולסי פרי בדיזנגוף, דרך הרוטב הממכר של "ספרדי" (רצוי "ספרדי כפול") ועד לדילמה של כל אחד ואחת שמחזיקים ביד "שוקופאי" ומתלבטים אם לנגוס עכשיו למרות שזה חם בטירוף או להתאפק. רמז- שווה להקריב את הלשון בשביל המתוק הפריך הזה.
סוכריית תרנגול, מסטיק עלמה, גלידה בקרטון, מקל סבא מלא סוכריות צבעוניות והסוכריה שההורים הכי שנאו- סוכריית משרוקית. אלה רק חלק מהממתקים הנוסטלגיים שגדלנו עליהם ושנעלמו, אבל הזכרון עדיין חי, עטוף בגעגוע לילדות.
יום העצמאות הוא יום נוסטלגי- מסיפורי שנות ראשית המדינה, ועד לסרטים שמוקרנים שוב ושוב (ושוב ושוב ושוב) כמו "צ'ארלי וחצי", "חגיגה בסנוקר" וכמובן "אלכס חולה אהבה" שחלק גדול מהקסם שלהם הוא שהעלילה מתרחשת שנים אחורה ומביאה איתה את המראות, הצלילים והזכרונות מפעם.
לירושלים כדאי לנסוע בכל ימות השנה, תמיד יש הפתעות, אווירה בינלאומית והרבה חוויות חדשות.
לקראת חג החנוכה הגענו אל העיר כדי לטעום מעט מאירועי החנוכה המרתקים המציעים משהו לכל גיל ולכל העדפה וטעם.
פתחנו את הבוקר במלון הבוטיק "בת שבע ירושלים" מרשת JACOB. בתקופת הקורונה שופצו מלונות ג'ייקוב בעלות של מעל למאה מליון שקלים (!) וכל אחד מחמשת המלונות של הרשת- בתל אביב, טבריה, נהריה, חדרה וכמובן ירושלים, זכו לאופי ייחודי ברמה הגבוהה ביותר. הקונספט של "בת שבע ירושלים" הוא הקפאת זמן, נוסטלגיה וניתן לחוש זאת כבר בכניסה כשמתרשמים מעיצוב המבואה המעוטרת בפריטי נוסטלגיה רבים שחלקם הפכו לחלקי ריהוט כמו ארגזי "נדוניה" שהפכו לשולחנות, מנורות ייחודיות, עיטורי קירות ועוד.
בכל שנה אני מנהלת וויכוח עם חבריי, האם אזני המן שממולאים בשוקולד או בכל מילוי אחר שאינו פרג, נחשבים כאזני המן מסורתיות. הוויכוח הזה מתחיל עוד בחנוכה, עם סופגניות שכוללות מילוי אחר מאשר ריבה אדומה.
אני ניצבת איתנה בדעתי- פרג הוא המילוי הרשמי של אזני ההמן ומייצג את פורים, כי אחרת מדובר פשוט בעוגיה משולשת.
על במת התאטרון הלאומי "הבימה" הועלה אתמול המופע "פרס ישראל- המוסיקה, הזוכים, הזכרונות" , בכיכובם של צחי סיטון וטל ברגמן, לכבוד חגיגות שנת השבעים למדינת ישראל.
צחי סיטון, זמר בס בריטון מוביל, חיית במה אמיתית, שמופיע גם בשירי מחזות זמר ולהיטי הוליווד, מצרף אליו את זמרת האופרה (ושחקנית התאטרון) טל ברגמן, ובמשך שעה וחצי השניים סוחפים את הקהל במיטב שירי היוצרים שזכו בפרסי ישראל על יצירות ענק.
בהרבה תחרויות בישול יש שלב של "תבשלו אוכל של בית". זה הזמן שבו עיני המתמודדים והשופטים מצטעפות ודוק של דמעות נוסטלגיה נאחז בהן כשהריחות והטעמים של "הבישולים של אמא" עולים.
בתוך שפע המנות המודרניות שמוגשות היום במסעדות, עם "פיוז'ן" ו"בישול מולקולרי" (שכבודם במקומם מונח כמובן), נמצאת "המטבחון" – זו מסעדה שמגדירה את עצמה כ"אוכל של בית, אוכל מנחם".
התחושה הביתית מתחילה כבר כשנכנסים למקום ומוצאים את חתול הבית – שמופיע גם בלוגו של המסעדה – מנמנם על אחד הכיסאות. המסעדה ידידותית לחיות וניתן להביא גם את החבר הפרטי ההולך על ארבע מהבית.
כשיושבים במסעדה ניתן להביט החוצה ולהשקיף על אחד האזורים הצבעוניים של תל אביב, הוא האזור שבין שוק הכרמל (שגם מהווה את המקור לפרודוקטים הטריים) וכרם התימנים. אחר כך מסיטים את המבט לעבר הקיר המרכזי עליו מפורט התפריט באותיות קידוש לבנה. מנות הספיישל המתחלפות, כתובות על שלט שמוצב על השולחן. לשתיה חמה, קרה או אלכוהולית יש תפריט נפרד, והקינוחים רשומים בגיר על לוח.
להמשך הכתבה- כאן.
בילדות שלי בשנות השמונים המילה "בורקס" אף פעם לא באה כמילה אחת. היא תמיד היתה המילה השניה בצמד "סמי בורקס". סמי המיתולוגי במרכז פתח תקווה, שמכר בורקס מכל הסוגים, גדולים, תפוחים ומלאים כל טוב, כאלה שתמיד לא יכלנו להתאפק ונגסנו בהם בעודם לוהטים, כך שאיבדנו תחושה בחיך העליון, אבל הטעם היה כל כך טעים, אפילו שהיינו אחר כך מכוסים בפירורים.
מחזות זמר בברודווי – חלומות נוצצים על הבמות המפורסמות בעולם. והשירים שהם כוכבי הערב היו תמיד גרנדיוזיים, גדולים מהחיים. אין מי שלא מכיר ואוהב את השירים מתוך מחזות הזמר המפורסמים- פאנטום האופרה, גבירתי הנאווה, קברט…. לעיתים אהבנו שיר בלי לדעת שהוא בכלל ממחזמר, כך למשל כולנו מכירים את "זכרונות" בביצוע של ברברה סטרייסנד, ולא כולם יודעים שזה לקוח מהמחזמר המצליח "קאטס" .
באמצע שום מקום, במדבר לוהט, נמצאת סוג של פאטה מורגנה- אמיתית לגמרי- עיר החטאים והאורות, הכסף והקצב- לאס ווגאס. רבות כבר נכתב על העיר שמה שמתרחש בה , נשאר בה, והיא מעין אשלייה נוצצת, חלום מתוק וגדול מהחיים.
חלק נכבד מהיופי שלה היא המוסיקה, ובמשך השנים הופיעו בה הגדולים שבגדולים, הטובים שבטובים- מפרנק סינטרה ואלביס פרסלי, ועד ברברה סטרייסנד וסלין דיון. אולמות שלמים הריעו ללהיטים שנשארו איתנו עד היום.
צחי סיטון, זמר בס בריטון, רקדן ופרפורמר, בעל רזומה עשיר בשירה, ריקוד והופעה, מביא לנו את לאס ווגאס לתל אביב, בשעה וחצי של המיטב שבמיטב- להיטים בעברית, אנגלית ואיטלקית (ואם הייתי על גונדולה בהחלט הייתי רוצה שהוא יהיה הגונדולייר המזמר שלי…), "my way"', "i can't help falling in love with you." , "וולרה" שסוחף את הקהל לסוג של שירה בציבור, "New York New York" , ובל נשכח את "Unforgetable". סיטון והקול המלטף שלו מפלרטטים עם הקהל, תוך יצירת תחושת קירבה עם כל אחד ואחת, כאילו שהוא שר רק להם. סיטון מלווה על ידי שלושה נגנים מהשורה הראשונה- גיורא ליננברג המוכשר על הקלידים והניהול המוסיקלי, שי רן על הקונטרבס והנרי ורד על התופים, וגם להם ניתן מרחב ביטוי וכבוד, ואיך אפשר בלי הזמרת האורחת לימור שפירא, שנותנת את הגוון הנשי, את הקונטרה בדואטים כמו "כל מה שאתה יכול לעשות , אני יכולה טוב יותר" מתוך "אנני אוקלי", וביצוע מצמרר כמעט של "הפנטום של האופרה" כשאנו רק מחכים שהשנדלייר כבר יפול?
בילדותי, מזמן מזמן, אי שם בשנות השמונים, התחנה שהכי כיכבה ברדיו היתה ללא ספק "רשת ג'" שהביאה לנו את ניחוח חו"ל . דרכה הכרנו את הלהיטים של מייקל ג'קסון, פול יאנג, החונקים וכך הלאה, וגם המון מוסיקה ישראלית. למעשה רשת ג', עם מצעדי הפזמונים שלה, לימדה אותנו מה הולך ומה נשמע, ואוסף השדרנים שלה- משוש עטרי ז"ל ועד מנחם פרי יבדל"א היו הכוכבים הגדולים שלנו (בעיקר כשלא דיברו על השירים והפריעו להקליט על ה"דאבל קאסט" שלנו…).
עכשיו הערוץ הראשון, גם בערוץ הHD שלו, מעלה את הסידרה "מקום בצמרת" – על שם אותו מצעד מיתולוגי, רק שהפעם לא צריך לשלוח גלויות ולקוות לזכות בתקליט, יצירתו של ניסן שור ובהפקה של ענת קנדל מ"פנס בודד הפקות" שבשישה פרקים (החל מיום חמישי הקרוב- ה22 לינואר בשעה 21:00 בערוץ הראשון ובHD, וכן בYES וHOT בVOD ) סוקרת את ההסטוריה של הפופ הישראלי כולל ראיונות עם כל מי שהיה בתחום אז – מהוותיקים יותֳר – כוכבי הפופ כמו שלמה ארצי, יגאל בשן וששי קשת, דרך להקות כמו החלונות הגבוהים, חלב ודבש, והמאוחרים יותר- נוער שוליים, אתניקס וגם "תיסלם" שולחת נציגות מכובדת של יאיר ניצני ויזהר אשדות. הסידרה כוללת גם את זמרי הנשמה כמו רותי נבון, זמרים "לאומיים" כמו אילנית ויזהר כהן, שייצגו את ישראל ב"אירווזיון" וראיונות גם עם אמנים עכשוויים שגדלו על המוסיקה הזו, כמו דנה אינטרנשיונל, שירי מיימון ועיברי לידר, וזו רק רשימה חלקית.
לא התאפקתי, ולנוכח מסע הזכרונות הזה, שלפתי את הזכרונות האישיים שלי בתמונות למטה…
(בתמונה למעלה – פגישה עם אליל הבנות אדם . בתמונה למטה- עם מנחם פרי באולפני רשת ג')
