מכירים את השפים האלה בתוכניות בישול שמכינים מנה כשלפניהם כל המצרכים מוכנים בקעריות זכוכית קטנה, רק לשפוך לתערובת?
במציאות העסק קצת מסובך יותר- אם ניקח נניח שום, צריך להפריד ולהצליח לקלף כשבדרך כלל זה נגמר באלימות בכל מני חבטות סכין למיניהן, או שורש ג'ינג'ר שיודעי דבר מקלפים בעזרת כף הפוכה ובעצם מגרדים את הקליפה במבנה הכל כך לא ישר של השורש. בשני המקרים זה גם יוצר הרבה לכלוך וכמובן ריח שנדבק לאצבעות ולסביבה.
בדרך כלל אני אוהבת את המילה "אקסטרה" – כמו אקסטרה פינוקים, אקסטרה שוקולד בקינוח שלי, כאלה דברים. אני פחות אוהבת כשהמילה "אקסטרה" מגיעה לפני המילה "לארג'" למשל, אבל מכחישה שהמושג הזה קיים.
כן, ראשית הסבר על הכותרת – גדלתי בבית ברזילאי, שהשפה השולטת בו היתה הפורטוגזית. אחד המאכלים שהכי אהבתי כילדה קטנה היה כשאמא שלי היתה שמה פרוסות גבינה צהובה על מחבת עם אש קטנה, עד שהגבינה נעשתה חוטים ומכאן השם "פושה פושה" – בפורטוגזית "למשוך למשוך". כמובן שבבית דל אמצעים הוכרחתי לאכול את הגבינה ביחד עם המון לחם כדי להתמלא אבל זה עדיין היה כיף למשוך לפה את כל חוטי הגבינה.
כששמעתי שמחכות לי בבית היום אריזות של "גוש חלב" ו"גילבוע" של תנובה, התחלתי ישר לחשוב מה אפשר להכין – בדיוק אתמול הכנתי מרק תפוחי אדמה חלבי והייתי מתה לקצת גבינה צהובה בקרעים למעלה, ככה נמסה מהחום, או אולי לזניה? פיצה? פשטידה?
אבל אז הגעתי הביתה, גוועת מרעב, ועשיתי את הדבר הכי מהיר שאפשר- טוסט בגרסת "פועלי הבנין" , כלומר בתוספת בצל חי בחתיכות גדולות, ככה שהחריפות תישאר, ועגבניה. למטה מרחתי "מחמאה" , השקעתי בשלוש חתיכות גבינה (כי איזה כיף שכבר לא צריך לחסוך כל כך כמו בילדותי!), שתיים מלמטה ואחת מלמעלה שתכסה את העסק, ואז לטוסטר.
אני נוהגת לשים טוסטים בתוך נייר אפיה, מה שאולי מוריד להם קצת מהצבע אבל משאיר את הטוסטר נקי.
כשהיה מוכן, ונעשתה "שלולית" של גבינה מסביב ללחם, הוצאתי, ומשכתי. משכתי ומשכתי, ובתמונה אפשר לראות עד איפה זה הולך.
והצ'ופר- באריזה החדשה "תנובה" חידשו ובמקום אריזת וואקום שצריך להלחם איתה ושלא נסגרת טוב, מה שיוצר פרוסות וקצוות קשים ויבשים , עכשיו זו אריזה קשיחה ונוחה למקרר ובעיקר נוחה לסגירה חוזרת כך שתמיד מקבלים פרוסות רכות וטעימות שנמסות בקלות.
שאר הגבינה תנוצל בימים הקרובים למרק, פשטידה וכו', התנאי – שתמיד יהיה מה למשוך…..
כשר חלבי.
