ארכיון תגים | עין הוד

אומנות צפונית – הסוכה והמוזיאון.

במסגרת סיור באזור זכרון יעקב, נשמתי הרבה ניחוח של אומנות. תחילה הגעתי לבנימינה, ל"סוכה". הסוכה היא מקום מיוחד. היא מוגדרת כ"מתחם קהילה עיסקית וגלריה לאומנות חברתית". המדובר בשני מבנים מודולריים – כלומר כל החלק הפנימי מחולק בקירות עץ, שמשמשים לאוסף אנשים שמהווים גם יחידות בפני עצמם וגם רשת של חברה שמתקשרת בקישורים שונים ודינמיים. מה הכוונה? בעלי מקצוע – מאורגת בשיטה יפנית ועד אדריכלים, מטפלים בתחומים שונים ואנשי תאטרון, כולם שוכרים חדרים ונישות, אם לכמה שעות ואם לתקופות קצובות או כמה ימים, עוסקים במקצועם ויוצרים קשר עם האנשים בחדר הסמוך לשיתופי פעולה.

כך נוצר מצב של WIN WIN שבו אם אדם רוצה להיות לבד, הוא פשוט סוגר את הדלת, ואם הוא רוצה חברה, רק לצאת החוצה מהחדר ויש שכונה שלמה של אנשים מכל הסוגים ובכל העיסוקים לאינטגרציה עיסקית או חברית.

רונית טל  וחגית אסור- בעלות המקום יצרו חללים מיוחדים, כולל חלל מרכזי שבוא נערכות ארוחות משותפות, והכלל היחיד הוא ש"כל אחד שעיסוקו חוקי יכול לקחת כאן מקום". התוצאה היא מיקס מרענן של עוסקים במקצועות שונים, רובם אגב בזיקה חברתית לפי השלט הגדול בכניסה, והרבה מהם בכיוון אומנותי ייחודי.

אפשר לשכור את המקום גם להרצאות במחירים מאד אטרקטיביים, וגם לישיבות (יש חדרי ישיבות מאובזרים בכל מה שצריך).

על הקירות יש גלריות מתחלפות, ובמרכז יש גם חנות שכולה מיחזור מצד אחד ועזרה להעצמת עסקים קטנים, בעיקר של נשים בחברות חלשות מצד שני. כך למשל יש שם שטיחים שאורגות נשים בדואיות, כרטיסים שהכינו בקהילת "הרוח הישראלית", אומן צעצועי עץ שמשתמש רק בעצים שנפלו, ינשופים יפיפיים, מחרוזות, קופסאות, ועוד המון אוצרות שהם לא רק יפים ובמחירים נוחים לכל כיס, הם גם בעלי ערך חברתי מוסף.

בחדרים של האומנים יש גם סדנאות ולימוד האומנויות המיוחדות שלהם. כך למשל פגשנו באחד החדרים את לאורה מרים – אמנית מיוחדת שעוסקת בצבע, בד וטבע- מטביעה עלים בבדים ממוחזרים או כאלה העשויים תות נייר, בשיטות שלא ידעתי שקיימות (היא מייצרת אפילו את נוזל הברזל שהיא זקוקה לו על ידי מיחזור ברזל ישן בבקבוקים משומשים) ועבודותיה נמכרות בעיקר בחנויות מוזיאונים. (פייסבוק- laura Miriam Biran)

פגשנו גם את רות אלדד זיידנר שמשתמשת בבדים שהם שאריות של מפעלים או בגדים, שגם עוברים תהליך חיתוך על ידי קהילה של אנשים בעלי מוגבלויות, והופכת אותם לאהילים קסומים או לתכשיטים מיוחדים, ומתנות ייחודיות. (ועוד עליה ועל המוצרים ב- http://greenqueen.co.il/ ).

אם היה לי זמן הייתי בהחלט נכנסת לכל חדר וחדר ומגלה את סודותיו.

אגב, חגית גילתה לי שגם אנשים שיכולים לעבוד בבית, מעדיפים לשכור לעצמם כמה שעות במקום, פשוט כדי לא להתפתות לעשיית "רק משהו קטן לרגע" בבית ולהתרכז בעיסוק שלהם  – אם זו עבודה באינטרנט או אפילו הכנת הדוקטורט, בעיקר כשיש ילדים קטנים.

ההרגשה באוויר היא של חברה פורה ומפרה, וכל אחד מהאנשים שנמצא שם, מוקף בהרבה רעיונות, קישורים ואפשרויות לצירופים שונים – מקצועיים וחברתיים.

עוד מידע על "הסוכה"  – כולל פעילויות שונות כמו אירועי חברה, תערוכות, הרצאות פתוחות, סדנאות ועוד, ניתן למצוא באתר של "הסוכה"  –

http://www.hassuka.co.il/

ובפייסבוק – https://www.facebook.com/pages/%D7%94%D7%A1%D7%95%D7%9B%D7%94-%D7%91%D7%A0%D7%99%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%94/176861652353332

(או תחת החיפוש "הסוכה בבנימינה).

ומאומנות לעוד אומנות – נסענו לעין הוד למוזיאון "ינקו דאדא".

האמת, לא בדיוק ידעתי מה זה "דאדא" אז חיפשתי את ההגדרה המדוייקת – "זרם תרבותי אומנותי אוונגרדי שנוסד בציריך ב1916 (מכיוון ששוויץ היתה ניטרלית בזמן מלחמת העולם הראשונה ואפשר היה להתבטא בחופשיות) , כשהרעיון הוא לזעזע את הצופים ולהשתמש בטכניקות כגון קוביזם, קולג'ים ,חומרים אקראיים וכדומה".

מרסל ינקו היה אומן אירופאי שהיה אחד ממייסדי זרם הדאדא, שב1953 הקים את כפר האומנים של עין הוד. המוזיאון הוקם ב1983 כדי לשמר את יצירתו ובעיקר גם את מורשתו, שמועברת היום במספר דרכים.

במוזיאון חלל אחד שמוקדש ליצירתו הכרונולוגית של ינקו, ואפשר לראות את התפתחות יצירתו לאורך השנים ולאורך מקומות ואירועים הסטוריים שונים. יש תערוכות קבע ויש תערוכה מתחלפת. כשאני ביקרתי היתה במקום תערוכה צבעונית מאד של "חיות דמיוניות" – מיקס של מציאות וסוריאליזם חי ומרענן ששובר מוסכמות אבל משאיר חוט קטן של מציאות מוכרת. בקומות ומפלסים נוספים יש תערוכות מתחלפות של אמנים מודרניים כולל מצגות ווידאו, וגם "בור" שהתחיל כמיצג והפך לאולם נוסף לתערוכות וידאו (וצריך לרדת בסולם ברזל כדי להגיע אליו, מה שמוסיף אווירה מיוחדת למצגות הנמצאות שם).

חלק מיוחד במוזיאון הוא ה"מעבדאדא"- שבתשלום נוסף ניתן להכנס אליה בקבוצות (במשך השבוע לקבוצות מתואמות מראש, בשבת לקהל הרחב) ולעשות מגוון רחב של פעילויות ברוח הדאדא. כך למשל אפשר להרכיב השתקפות של פנים מאביזרים שונים, להכין סרט קולנוע כמו פעם בעזרת גלגל מסתובב וסרטי ציור, להתלבש בתלבושות שונות שמשנות את הזהות ולהעלות מופע, ליצור קולאג'ים ועוד המון אפשרויות שגרמו לי לרצות לחזור ילדה ולתת לצד האוונגרדי לצאת (ואני בטוחה שיש לי צד כזה איפשהו). זו אגב פעילות מקסימה לימי הולדת, שנותנת ביטוי ליצירתיות ומעבירה מסר של חופש מחשבתי. העבודה במעבדאדא מומלצת גם לקבוצות עובדים למשל שלומדים "לצאת מהקופסא".

בסוף הביקור הגענו לסטודיו של מרסל ינקו, שם הדמות הגדולה מהחיים שלו השתלבה במציאות של היום, וניתן היה לראות מקרוב ציורי קיר למשל מאירועים חברתיים שהיו בכפר האומנים ושחזורים שונים שנועדו לשמור על יצירתו.

מהמוזיאון יוצאים גם סיורים בכפר האומנים עין הוד כולל סיור תאטרלי למשל למבוגרים, בלווית שחקנית, או סיורי חידות לילדים ונוער.

עוד פרטים באתר –

http://jancodada.co.il/index.asp?lan=99

הבשר והרוטב – דוניה רוסה וברביב.

עד עכשיו תיארתי בפוסטים הקודמים את כל חוויותי באזור זכרון יעקב, את הריחות, את השמנים והקרמים, היינות והפירות. עכשיו הגיע הזמן לאכול.

ובסיור הזה התנסתי בשתי מסעדות, שונות לגמרי, ומיוחדות כל אחת בדרכה.

ביום הראשון של סיורי, הגעתי לארוחת ערב במסעדת "BRAVIV" של השף רונן אביב, לשעבר ממסעדת השף "הנשיקה". הרעיון ב"ברביב" הוא הרוטב. כלומר הרטבים. ברבים. הרבה רבים. השיטה- בעזרת התפריט המודולרי והידידותי מאד, בוחרים קודם כל מנה. יש חלוקה לצד צמחוני חלבי, וצד בשרי, כך שגם מי שנמנע מבשר, לא צריך לחפש בין השורות איפה יש מנות נטולות בשר. אחרי שמחליטים על המנה, מחליטים על הרוטב שילך איתה, כשלצד כל מנה כתובות המלצות השף ויש גם התחייבות של המקום שאם הסועד החליט על מנה עם רוטב שלא הולך איתה, המלצר מתערב ומביע את דעתו המלומדה בענין. הרטבים מסודרים גם הם לפי צבעים – רטבים עם עגבניות או רימונים יופיעו בתפריט בצבע אדום, רוטב ירוק יופיע בירוק וכך הלאה, כשיש גם סימונים מיוחדים לרטבים חמים או חריפים, וכן להפרדה שבין מנות ראשונות לעיקריות.

אחרי עיון קל בתפריט ובהמלצות, בחרנו את המנות. שף רונן הוסיף לנו עוד כמה מנות מהמלצות הבית.

אז זה מה שקיבלנו –

סלט שורשים המכונה "בריאות אמיתית" שמגיע בשני גדלים (34 או 44 שקלים) – דלעת, גזר, קולורבי, כרוב, פאפיה, כוסברה ושקדים שהומלץ עם רוטב קולי צ'טני חריף או וינגרט הדרים ונבחר עם האחרון. אני חולה על כוסברה, כך שהדומיננטיות בטעם היתה לי כייפית.

טרין כבד עוף- 38 שקלים למה שמוגדר כ"נימוח באלגנטיות הנדרשת" והוגש עם טוסטונים, עם ריבת חצילים בטעמי חמוץ מתוק והרוטב הנבחר היה קולי פירות יער עם אגסים, רימונים וחומץ אורז. ויתרתי על הטוסטונים כדי להשאיר מקום לאוכל…-

טרין גבינת פטה- 32 שקלים, מנה שרונן השף בחר עבורינו והגיעה עם סלק צלוי ובצל אדום. הגבינה מלוחה, הסלק מתקתק, גם הבצל. לאכול בכף אחת, הכי שילוב טעמים.

"מלכה כתומה" – עוד בחירה של רונן עבורנו, 28 שקלים לבטטות מתוקות בליווי גבינה "ממיסת לבבות" לפי התפריט. המלכה הזו היתה הבחירה שלי מבין הראשונות. מתוק, גבינתי, בשרני.

 

לפני המנה העיקרית קיבלנו טעימות של הרטבים השונים, גם חריף וגם חלבי, והפייבוריט שלי היה החרדל הלימוני (חרדל דיז'ון, לימון כבוש וטימין) ששמחתי לגלות שזה גם מה שהזמנתי לליווי המנה העיקרית שלי.

לעיקריות –

הצד הצמחוני שלנו (רמז –לא אני!) בחר בניוקי מוצרלה (44 שקלים) עם עשבי תיבול, מנה שנשארה מהתפריט הקלאסי של "הנשיקה" וגם כאן נבחר רוטב לפי הרצון וההמלצות. (המלצות השף היו או עגבניות רוזה, או למון גראס או מנגו). הניוקי היו גדולים ובשרניים והוגשו עם ירקות.

הצד הקרניבורי (רמז – אני!!) בחרה בספריבס מעושן (78 שקלים). במקור אמור להגיע עם פולנטה שבדיוק אזלה, ולכן בחרתי בליווי בטטות רכות. הספריבס היה עסיסי מאד (אוי, כמה ששומן יכול להיות טעים!) והלך טוב עם הרוטב החרדלי שהזמנתי. במהרה זנחתי את הסכין, המזלג והנימוסים ועברתי לאכול את זה כמו שצריך – עם האצבעות.

בין לבין שמענו את ההסברים של רונן על עיצוב המקום ("שילבנו המון צבעים, לא רק בתפריט אלא גם בריפודים ובריהוט"), על הקונספט שהינו בלעדי כולל חלוקות הצבעים והתפריט, ועל כך שבעצם לקוח יכול לחזור שוב ושוב ולבחור באותה מנה כל פעם עם רוטב אחר ולקבל טעמים שונים לגמרי. יש גם הפוך- כי כל רוטב מתאים לפחות לחמש עד עשר מנות, כך שאפשר לאכול גם רוטב זהה במנות שונות.

לקינוח קיבלנו מוס שוקולד לבן וקרוקנט פיסטוק – 22 שקלים לקערית שמספיקה לשניים, ובעיקר מה שקנה אותי שם הוא הטחינה הגולמית שהתערבבה עם השוקולד, בשבילי רק זה כבר מספיק.

במקום נערכות גם הופעות מיוחדות, ואפשרות לאירועים בחדר VIP .

כל הפרטים באתר – http://www.braviv.com/

ביום השני עזבנו את זכרון יעקב ועלינו לעין הוד, יישוב אומנים פסטורלי עם נוף עד לים, ועם יצירות אומנות מרתקות על כל צעד ושעל.

מיד אחרי שחנינו בכניסה, מרחק של חמש דקות הליכה, שוכנת "דוניה רוסה" שמוגדרת כ"מסעדת בשרים ארגנטינאית".

אני ברזילאית, ואולי ברזיל וארגנטינה לא מסתדרות כל כך על מגרש הכדורגל, אבל כשזה מגיע למטבח, או יותר נכון, לגריל, יש הסכמה גורפת – בשר. נטו בשר.

לא שזה מנע ממני לטעום גם מנות אחרות של המסעדה.

ההתחלה היא בארגנטינה- כשב1937 מקימים מרקוס ורוסה רוכפלייש חווה על אדמות הברון הירש (מה שמתקשר גם להיסטוריה הישראלית), ועד מהרה נודעה "דוניה רוסה" כמארחת מופלאה שפותחת שולחנות עמוסים כל טוב.

הנכדים של דוניה רוסה החליטו לשחזר את הטעמים והאווירה והקימו את המסעדה בעין הוד.

פגשתי בכניסה את אמיר שאירח אותנו והשארנו בידיו את ההמלצות והאופציות. (כמובן שהצד הצמחוני לא קופח).

יין הבית נמזג (שילוב של קברנה ומרלו של קדש ברנע) וצלחות הופיעו לנו על השולחן –

בשביל הצמחוני (ולא רק) – סלט פטריות שמפיניון עם גבינת פטה ועגבניות שרי על מצע חסה ברוטב ווינגרט (44 שקלים). הפטריות נשאו מרקם בשרי אם כי אני תמיד אעדיף את הדבר האמיתי כמובן.. הוא אהב.

בשביל הלא צמחונית – שרימפס ברוטב חמאה עם שום, יין לבן, פטרוזיליה ווודקה (48 שקלים). גם כאן עזבתי את הסכו"ם ותפסתי באצבעות כל יחידה, ואת הרוטב ניגבתי עם לחם הבית  שהגיע עם טפנד זיתים וממרח פלפלים קלויים ומגיע בדרך כלל על חשבון הבית כליווי להזמנה ומי שרוצה תוספת זה עולה 16 שקלים נוספים. הלחם הזכיר לי מרקם של בגט מבחינת הפציחות.

לעיקרית הצמחוני קיבל רביולי גבינות ברוטב יוגורט עיזים, זיתי קלמטה, עלי בזיליקום וגבינת פרמז'ן (64 שקלים והוא התקשה לסיים את כל הכמות) ואני קיבלתי מבחר מבשרי המקום בכמויות קטנות כדי שאוכל להתרשם מהכל. טעמתי צ'וריסו בקר, מדליוני פילה בקר, ומנה המכונה ARANITA שבה הבשר מופשט מהשומן כדי שיספוג מקסימום טעמים. הכל הונח על גריל קטן שישמור על החום, והוגש אך ורק עם רוטב צ'ימיצ'ורי ומלח גס.אישית, בשר טוב לא צריך שום תוספת, אני אפילו לא שמתי את הרוטב והסתפקתי בכמה גרגרי מלח גס בשביל הקראנץ' בשיניים. הבשרים? טוב, לא סתם יצא ל"דוניה רוסה" שם טוב – הכנה ארגנטינאית כמו שצריך, בשר ששמר על המיצים שלו, בטעמים טבעיים לחלוטין, עם שובל של טעמי הצליה והעשן.

מחירי הבשרים הם לפי משקל כך שאפשר לבחור מה בא לאכול, אם רוצים לגוון, אם רוצים גודל קטן יותר או גדול יותר, בהתאם ליכולות ולקיבולת.

"יש עוד קינוח" הזכיר לנו אמיר ונענע ב"יש קיבה נפרדת" הקלאסית.

הקינוח שקיבלנו היה "קרמה לה בננה" שהיה שכבות של ביסקוויטים, בננות צלויות לוהטות, ריבת חלב ועל הכל קצפת. מתוק מתוק, לאיזון כל הטעמים הבשריים (28 שקלים).

 

במשך כל שהותינו במסעדה, כבר לא היינו בעין הוד, אלא איפשהו בפמפאס של ארגנטינה, מוקפים בריחות, בטעמים ובקולות הכל כך רחוקים, שנעשו פתאום, כל כך קרובים.

לאתר הבית של "דוניה רוסה" – http://doniarosa.rest.co.il/he/home/