זה לא שבילדותי הרחוקה, אי שם בשנות השמונים, לא היו פירות יבשים. היו. רק שהיו להם שלושה מאפיינים- צבע זרחני, טעם של גופרית ותועפות של סוכר.
אז חווית האכילה היתה יותר כי זה מנהג, כמו ראש דג בראש השנה או מצה בפסח, סוג של מאכל שטועמים בגלל החג אבל לא ממש נהנים ממנו.
היום המצב שונה לחלוטין, ויש מודעות גדולה לטבעיות ולבריאות שבפירות היבשים.
כדורגל, ים, קרנבל, סמבה, אמזונס, כמה מילים עולות בראש כשמזכירים את ברזיל. ברזיל היא חלום טרופי מלא קצב ולהט, שמש וטבע, ומעבר לטיילת של איפנמה שוכנים יערות גדולים שבהם צומחים אוצרות שרק שם ניתן למצוא.
כשעלינו לארץ מדרום אמריקה וקנינו אבוקדו, הדרך המובנת מאליה לאכול אותו היתה בתוספת סוכר. מה רבה היתה הפליאה כשהתגלה שבארץ הקודש אוכלים את האבוקדו דווקא בטעמים מלוחים (ולא שוכחים לתקוע את הגלעין עם קיסמים בתוך מים).
ברבות הימים גילינו גם את האבוקדו בסושי האסיאתי, ובגוואקמולי המקסיקני ועוד שפע מנות אחרות – טעימות ומגוונות.
תפוח, בננה, אגס, פירות אהובים אך אנו רגילים אליהם מילדות, מה עם טעמים חדשים?
"חקלאי גרנות" ' התארגנות חקלאית שמזה שנה מביאה לנו תוצרת חקלאית ישירות לסופרמקרטים, מוסיפה לתפריט שני זני פיטאיה – וונוס ואפולו, בעלי קליפה סגלגלה וצהובה, שכשחותכים אותה מגלים הפתעה לבנה או אדומה מנוקדת בגרעינים קטנים ושחורים.
אחד הדברים שאני אוהבת בכתיבת בלוג הוא האפשרות להתנסות ולהכיר מוצרים חדשים. כך לפני שנים התאהבתי בחומצי פירות למיניהם, והחלפתי אותם עם מיץ הלימון בו הייתי מתבלת סלטים ורטבים. עכשיו יש לי סיבה חדשה להתאהב, מכיוון שלמדפים מגיע "חומץ רימונים אורגני" שמביאה אלינו "תבואות" – המתמחה במוצרי מזון אורגניים וטבעיים, היישר מספרד.
"יַד אָבִיב בַּקֶשֶׁר הַזֶה… אָדָם מֵקִיץ מִשֵׁנָה
וְרוֹאֶה: מוּל חַלוֹנוֹ
עֵץ אַגָס מְלַבְלֵב;
וּבִן-רֶגַע: הָהָר זֶה רָבַץ עַל הַלֵב
הִתְפּוֹרֵר וְאֵינוֹ."
כך כתבה רחל המשוררת לפני שנים רבות.
אני מודה ומתוודה ששני המתכונים היחידים שהכרתי שכללו אגסים היו "אגס הלנה היפה" ואגסים שבושלו ביין. בזה נגמר כל הידע הקולינרי שלי בתחום.
עד שהגעתי לביתו של יובל בר נר, הוא "איש האגסים", שמייצג שנים ארוכות את מועצת האגסים האמריקאית, מככב בתוכניות טלוויזיה, כותב ספר מתכוני אגסים מקוריים ובאופן כללי משמש אנציקלופדיה ל"כל מה שרצית לדעת על אגסים ולא ידעת את מי לשאול".
ראש השנה בפתח, ואחד הסימנים הבולטים שלו- הרימון, מופיע לנו בהפתעה החדשה של "פריגת"- – פריגת רימונים בבקבוק ליטר וחצי.
בדרך כלל אני אוהבת את המילה "אקסטרה" – כמו אקסטרה פינוקים, אקסטרה שוקולד בקינוח שלי, כאלה דברים. אני פחות אוהבת כשהמילה "אקסטרה" מגיעה לפני המילה "לארג'" למשל, אבל מכחישה שהמושג הזה קיים.
כשאומרים לי "ליים" האסוציאציה הראשונה שלי כברזילאית היא כמובן קייפיריניה. אותו משקה אלכוהולי משמח לבב, שמביא איתו את הלמות תופי הבטוקדה על הטיילת של ריו.
אבל ליים הוא הרבה יותר מאשר מרכיב לקוקטייל, וההתנסות שלי היום הוכיחה את הדבר בגדול.
