בכניסה לקיבוץ פרוד נמצא מרכז המבקרים של "סבא חביב".
הכל התחיל ב1913 כשסבא חביב, אחד ממייסדי ענף הזית בגליל, הפיק שמן משובח בעזרת אבן ריחיים ומכבש ידני. שמעו של השמן יצא למרחוק, והיום , שלושים שנה לאחר מותו, ממשיכים הנכדים את דרכו, בייצור שמן זית כתית מעולה בכבישה קרה, בלדי- טבעי ולא מסונן, לצד עשרות מוצרים שונים כמו טחינה מסוגים שונים (שמיוצרת בעזרת אבני ריחיים- היחידים בארץ!), זיתים בכבישה ביתית, חלווה, דבש, זעתר, סבונים, נרות והרבה מוצרי קוסמטיקה.
מסלניצה- חג סלאבי הנהוג ברוסיה, אוקראינה וארצות סלביות, החל כחג פגאני לכבוד השמש שמנצחת את קור החורף, עבר גלגולים בעקבות חדירת הנצרות והפך אחרי נפילת ברית המועצות לחג חילוני עממי שבו אלמנטים רבים כמו תהלוכות, אכילת בלינצ'ס שצורתן העגולה מסמלת את השמש, וגם שריפה של בובה בשם "גברת מסלניצה" שמסמלת את החורף שכבר כל כך משתוקקים לסיים אותו ולהנות מחומה של שמש אביבית.
לפני כחודשיים ביקרתי ב"שמנא" – בית בד במושב חגור, וראיתי את תהליך המסיק- מהעץ ועד לבקבוקים. (אפשר לקרוא על הביקור כאן )
עברו חודשיים והתעורר החשק לדעת מה הלאה- כלומר, מעבר לצריכת שמן משובח וזיתים מעולים – מה עוד אפשר לעשות עם שמן זית?
מסתבר שהיו הרבה סקרנים כמוני, ולמלאכה גויס השף אייל לביא- מ"רוקח 73" ו"רוקח ים" – מומחה לדגים ופירות ים ושף ידוע , כדי שיעביר סדנה על האפשרויות הרבות הגלומות בשמן הזית של "שמנא".
במשך שלוש שעות הוא הדגים, תיבל את הסדנה בהמון סיפורים פיקנטיים מהמסעדות , וגם טיפים מאד מועילים (כך לדוגמא שהסיבה שהוא לא מניח את חומרי הכבישה על דגי סביצ'ה אלא מגיש אותם לצד הדג, היא כדי לשמור על הטריות המקסימלית, כך שהכבישה עצמה נעשית בפיו של הסועד בשעת האכילה. ), ניפץ מיתוסים ("לא חייבים לשים אוטומטית לימון על דג- זה נשאר מהתקופה שאיכות הדגים לא היתה מי יודע מה. עדיף להנות מטעם הדג בעצמו") ופינק את הנוכחים בהמון מטעמים ומתכונים.
כדי ליצור את המנות מושלמות, הגבינות, היוגורט וכל שאר מוצרי החלב הגיעו מ"עברי" – מחלבה במושב עזריה (לדף הפייסבוק ).
המנה הראשונה שהכין השף לביא היתה מנת "קפרזה משוגעת" עם המון משמעויות בשם שלה – גם בגלל שם המנה הקלאסי, גם בגלל ש"קפריזה" זה סוג של שיגעון, וגם כי "קפרי" זה גדי – מרמז על מוצא הצאן של הגבינה של "עברי" – בקיצור, הכל מסתדר. והכל הסתדר עוד יותר טוב בפה כשהשף לביא פרש דף מוצרלה טרי (חידוש מקסים שיש פותח את הדמיון – לפיצות, מאפים, פשטידות, רצועות וכו'), הניח עליהם פסטו , שקדים, עלי זעתר, זמן זיתים שהורכב מטפנד זיתים ושמן פישולין צרפתי של "שמנא", עגבניות שרי טריות מכל מני סוגים, ותיבול של בלסמי, מלח ים ולמי שרוצה גם פלפל צ'ילי לתוספת חריפות. כמה קל ומהיר, ככה טעים.
המנה הבאה היתה סביצ'ה דג ים עם צ'זיקי סלק, או כפי ששף לביא סיפר "באתי הביתה, רציתי להכין אוכל משפחה, והמקרר היה ריק אז זה מה שיצא בסוף". אתם מבינים? כשהמקרר שלי ריק, אני מזמינה פיצה. כשאצל השף לביא ריק- יוצאת מזה מנת דג מקסימה עם הרוטב הכי צבעוני EVER.
הוא ערבב יוגורט צאן סמיך (לפחות 4% אחוזים – בסדנה הוא כאמור השתמש במוצרים של "עברי"), עם שום, קוביות סלק בינוני חי וחתוך לקוביות, תיבל במלח, פלפל, 3 כפות שמן זית מסוג "ברנע פישולין", הוסיף שומר ירוק בקוביות קטנות (ובתור אחת שלא אוהבת טעמי אניס, הופתעתי שהשומר לא הפך את המנה ל"אניסית" אלא רק הוסיף טעם במסגרת הטעמים הכללית) וגם פלפל שחור גרוס, זרעי כוסברה קלויים (שוב, גם מי שלא אוהב כוסברה, לא יבחין בה בכלל, היא רק טועמת לשילוב הכללי). התערובת יצאה בוורוד בוהק בגלל הסלק, צבע טבעי וחי שגרם לכולנו לזנק עם המצלמות.
במקביל הוא פרס דג ים טרי ללא עצמות או עור, לפי הגודל הרצוי לכל אורח, והניח על צ'זיקי הסלק המוכן, ותיבל בעוד קצת שמן זית, מלח וזרעי כוסברה.
הרעיון היה כפי שהוסבר למעלה, שהכל מתערבב אצל הסועד בפה ושומר על הטריות המקסימלית.
עוד מנות שהשף הכין היו "סלמון עטוף בפילו במילוי טפנד סורי, גבינת קממבר, עלי מנגולד ורוטב ויניגרט גזר " (אני לא מביאה את המתכונים המפורטים, הם נמצאים ברשת ואני לא רוצה לייגע את קוראיי, מעדיפה להתרכז בחוויות של הסדנה ובטיפים). הרעיון הכללי היה למרוח את עלי הפילו בשמן זית, להניח עליהן את הסלמון, ועליו בערימה את כל הדברים הטובים – גבינת קממבר של "עברי", מנגולד, טפנד זיתים ואחר כך לעטוף ולגלגל כסוג של סיגר או בלינצ'ס. וכמו בלינצ'ס גם אופים עד שמזהיב אחרי שמורחים בשמן זית ומפזרים שומשום או קצח לפי הטעם.
להגיש עם וינגרט גזר שכלל בין השאר לימונים כבושים שזה כבר קונה אותי, וגם דבש, שום, כמובן גזרים חתוכים והכל בבלנדר הופך לרוטב מיוחד.
שף לביא מפורסם בפאייה שלו, במחבת ענק, וגם לסדנה ב"שמנא" הוא הביא את המחבת החשמלי הענק שלו, כדי להכין מנת ריזוטו ארטישוק עם זיתים חריפים, אריסה וגבינה צפתית כבושה. מה שהיה נחמד הוא שבעצם זו ארוחה שלמה על מחבת אחת, ובמהירות. למעשה, הערבוב של השף והסו שף שלו היו כל כך מהירות שאי אפשר היה להספיק לצלם בחדות גם במצב מהיר במיוחד של המצלמה.
(בתמונה למעלה – שמן "שמנא" נכנס למנה).
בתחילה הוא "סגר" חתיכות עוף (המנה הזו לא כשרה מאחר ויש בה בשר וחלב, אחרי שטעמתי חשבתי שבהחלט אפשר היה להפוך אותה לצמחונית או כשרה, בשימוש בסוגי פטריות למשל במקום העוף) ואחר כך הוסיף את כל הדברים הטובים – אורז "ארבוריו" שבושל עם ירקות שורש מטוגנים והפך לריזוטו, תחתיות ארטישוק, שום, ולבסוף תיבול בזיתים, אריסה ופטרוזיליה. בשביל שיא הכיף נוספה גם גבינה שהוסיפה את ה"משיכה" .
(בתמונות למעלה ולמטה- חלק מהמנות היפות והטעימות שהכין השף)
לקינוח הכין השף "עוגת שמן זית" שהיתה גירסה משודרגת של עוגת ספוג בטעמי ווניל וקצת מיץ לימון, וכמובן הכילה 360 מ"ל שמן זית שנתן את ה"פלאפיות" הרכה ומנע סיכון של "עוגת חנק" שאנו מכירים לצערנו ממתכונים אחרים. החלבונים הוקצפו, הסוכר נבחש, ועל עוגת הספוג שיצאה מהתנור השף הוסיף קרם עשיר, רוטב קינמון וטוויל קרמל, והמנה קושטה עם פרחים אכילים , ונחטפה באופן מיידי על ידי כל הנוכחים.
כיום ניתן למצוא ב"שמנא" שמנים מזני –
"ברנע פישולין" – בטעמי פירות עם מתיקות מודגשת, מה שהופך אותו לאידאלי בתיבול עדין, טיגון ואפילו מאפים מתוקים (מרירות חלשה, חריפות עדינה).
"ברנע נבאלי" – גם הוא בעל מרירות וחריפות עדינה, מתאים לתבשילים, טיגון ותיבול.
"סורי" – האמת- השמן האהוב עלי ביותר, והוא גם נחשב לחריף ביותר – תיבול חזק, מעולה לחומוס. (או במקרה שלי – עם חתיכות חלה).
"פיקואל" – מרקם עשיר, מרירות וחריפות נמוכים, גם הוא מתאים לבישול, טיגון ותיבול.
"ארבינקה" – ארומה פירותית מודגשת וחריפות חזקה – לבישול ולתיבול . (מבחינתי – מתחרה ל"סורי" על הטעם שלי).
בסיכום הסדנה יצאנו עם בהחלט "חמישים טעמים של שמן זית".
עוד פרטים על "שמנא" – המוצרים, הסדנאות וכל השאר כאן .
אז הפעם החבילה משופרסל כללה מוצרי בסיס – שמן חמניות, שמן תירס, קמח לבן, ריבת תות שדה וחמאת בוטנים.
הקרבה לחג החנוכה כיוונה ישירות לסופגניות . מבחינתי זה היה צפוי מדי, וגם לא רציתי להגזים בסופגניות שכבר זללתי (ועוד לא הגענו אפילו לנר הרביעי..) אז ניסיתי לחשוב על דברים אחרים.
כאן בא לעזרתי המלך. איזה מלך? זה שבשמיני לינואר, ממש עוד מעט יהיה לו יום הולדת – אלוויס פרסלי. אחד הדברים שאלוויס אהב הכי הרבה היה סמל אמריקאי- כריך שהכיל חמאת בוטנים, בננות ובייקון, מטוגנים בחמאה. אז החלטתי שזה הכיוון שלי. על הבייקון וויתרתי כי המטבח שלי בבית כשר ונשארתי עם פרוסות (היה לי רק לחם קל אבל זה לא הפריע…) שמרחתי בחמאת בוטנים, פיזרתי בננות, חיממתי שמן (בחרתי את זה של החמניות פשוט כי הוא היה הראשון שהיה לידי) והוספתי חתיכת חמאה בשביל הטעם (אי אפשר לטגן רק עם החמאה כי היא נשרפת מהר מאד. לחצתי את הכריך על המחבת לכמה שניות, הפכתי, ויש מעדן חם, מתוק, קצת מלוח מהבוטנים, שילוב שמסביר למה אלוויס שקל 150 קילו בסוף חייו.
(למעלה ולמטה- ההכנות)
ומה יצא?
(אגב, במחשבה נוספת, אפשר בהחלט לזרות למעלה אבקת סוכר למשל…)
אם כבר אמריקה, החלטתי לנסות גם שילוב אמריקאי קלאסי – כריך חמאת בוטנים וריבה. הפעם בלי טיגונים, רק לעשות את הכריך. אמריקאים מתים על זה, לי זה בהתחלה היה מוזר קצת אבל יש לזה הגיון, ובסופו של דבר גם הפרוסה הזו נטרפה.
(למעלה- בשלב ההכנה, שכבת הריבה על שכבת חמאת הבוטנים, למטה- הכריך המוכן).
אז למעשה השתמשתי בכל המצרכים למעט הקמח, שהוא מוצר שתמיד נמצא בשימוש אצלנו, כי הוא איכותי בדיוק כמו כל החברות האחרות שיש בשוק, רק במחיר נוח יותר. הקמח ינוצל בימי האפייה הבאים.
בכלל, לגבי מוצרי הבסיס – קמח, שמן, סוכר , ואפילו ביצים (ראיתי בסופר שיש של "שופרסל") – אין שום סיבה לשלם יותר, המוצר זהה.
ו… יומולדת שמח אלוויס!
חודשים לפני חנוכה הסופגניות מתחילות לצוץ בכל מקום. כל שנה הדמיון משתולל יותר, ומהסופגניה עליה גדלנו – זו עם הריבה ה"פושטית" ואבקת הסוכר, התפתחו סופגניות גורמה, בשלל טעמים, צבעים, צורות ודרכי הכנה.
הבעיה היא המשותף לכל הסופגניות באשר הן- השמן בו טוגנו, שכמו השם שלהן – הופך אותן לספוגים כל כך טעימים אבל כל כך משמינים…
במשך שנים היה לי מנהג של "הסופגניה השנתית" – כלומר הרשיתי לעצמי רק אחת, בשנה, בנר הראשון של חנוכה.
האמת, די מבאס. מצד שני, כל פעם שדיברו איתי על "סופגניה אפויה" נרתעתי, כי "זה לא זה". האתגר היה אם כן להצליח לאכול סופגניה שהיא אפויה, ולא נופלת בטעמה ואיכותה מסופגניה מטוגנת.
נכון, תמיד יהיה הבדל בין אפוי ומטוגן, אבל אם האפוי כל כך טעים, מי צריך את הטיגונים?
קיבלתי הביתה קופסה מלאה כל טוב- כל מה שצריך כדי ליצור את הסופגניה האפויה המושלמת.
היו שם צמדי שמרים טריים ומשפרי אפייה של "שמרית" שתפקידם להפוך את הבלילה למשהו אוורירי, קליל, עם ריח מהמם והתכונה שאני הכי מחפשת לה מילה בעברית ולא מוצאת – ה"פלאפי", אותה רכות עננית. היו שם גם צנצנות עם מילויים בטעמים שונים- וניל, טופי, פטיסיאר ורוזמרי, היו סוכריות קישוט, מזרק להכנסת המילוי לתוך סופגניה (זוכרים את הסיפור שהיו מקריאים ב"פרפר נחמד" כל שנה על "הסופגניה שלא אהבה ריבה"? ) ואיך נכין סופגניות בלי תבנית איכותית? אז גם זה היה בחבילה – תבנית מאפינס בעלת שישה שקעים של ארקוסטיל בציפוי נון סטיק עם ידיות סיליקון כדי שגם נצליח להוציא בשלום את הסופגניות (והמאפינס העתידיים) מהתבנית.
(בתמונה למעלה- המצרכים הדרושים. בתמונה למטה- הכלים והעזרים).
השלב הבא (אחרי סבב הצילומים הראשוני כמובן, והטעימה מכל אחת מהצנצנות) היתה לחפש מתכון. חיטטתי באינטרנט, מצאתי עשרות מתכונים, כולל גם דלי שומן שכללו גם חלב סויה למינהו (לא בבית ספרי), מתכונים עם שמן זית (הא?), מתכונים להכנה עם הילדים (האמת, מתאים לי מבחינת הקלות, אני די מאותגרת מתכונים) וגם המתכון שהגיע מצורף לערכה, ונראה קל ונוח.
בסוף עשיתי סוג של מוטציה מכל המתכונים ביחד. מה בעצם עשיתי?
נתחיל מזה שאין לי "קערת מערבל עם וו לישה". כלומר, אני מאד אוהבת להסתכל על הדברים האלה בתוכניות של אהרוני למשל, אבל בזה מתמצא הקשר שלי לווי לישה (או "וו גיטרה" כמו שנוהגים להגיד, לבלתי מוסיקלית שכמוני..). בכל מקרה, מיסרון לחברה בשלנית ויש בשורה –לא חייבים מערבל, אפשר גם ידנית, זה פשוט לוקח הרבה זמן.
הרמתי טלפון לנטלי המניקוריסטית לקבוע תור ספייר, על כל מקרה, והתחלתי במלאכה.
לא ידעתי כמה סופגניות ייצאו לי מהמתכון שצורף לערכה, אבל מכיוון שאנחנו רק שלושה בבית (משפחה קטנה, מינוס החתולה ז"ל) אז חילקתי את הכמות לחצי.
התחלתי לערבב בקערה, בהתחלה עם כף ואחר כך עם הידיים, – 250 גרם קמח, רבע משקית השמרים הטריים ורבע משקית משפר האפייה. פה אני חייבת לציין שזו בערך הפעם הראשונה שאני אשכרה עושה משהו עם שמרים טריים. המקסימום שלי היה בדרך כלל לזרוק שמרים יבשים למכונת הלחם שלי. בעיקר פחדתי שיצאו לי פיתות במקום מאפים והתפללתי לאלוהי ה"שמרית" שאצליח להפעיל את הענין הזה.
(בתמונה למעלה – היכון, החל…)
בכל מקרה, (וכמו שאתם שמים לב, אני לא רושמת מתכון מסודר, לא אוהבת רשימות. (טוב, חוץ מרשימות קניות לדיוטי פרי). טוב, איפה היינו? אה כן, המצרכים היבשים לקערה. אחרי הקמח, השמרים ומשפר האפייה נכנסו לקערה גם 25 גרם סוכר, רבע כפית מלח, חצי ביצה (והיה די קשה להפריד חצי, אבל עשיתי בערך). במתכון המקורי היה כתוב לכל הכמות להוסיף 1 כפית גרידת לימון מגוררת. אני הוספתי בערך פי שתיים (או בעצם פי ארבע כי עבדתי על חצי כמות). למה? כי זה טעים לי. הימור שלי. ספויילר- עבד יופי.
הידקתי את עטיפות ה"שמרית" שנשארו לי באטבי כביסה ושמתי במקרר, לשימוש עתידי (אני בונה עליהן בהקשר של חלות שאני מתה לנסות לעשות – נעשיתי אמביציונית).
(מצליחים לקרוא שכתבתי "חנוכה"?)
המשכתי ללוש, בהתחלה היה קשה ודביק, לאט לאט (מאד מאד לאט) הבצק התחיל לקבל רכות כלשהי ופחות להדבק. הוספתי את החומרים הרטובים – 50 גרם חמאה שעמדה בחוץ והיתה רכה, וחצי כוס חלב פושר (חימום קל במיקרו ולהשאיר בחוץ).
לשתי המון זמן, מה שבמערבל היה לוקח כשמונה דקות, לקח לי הרבה הרבה יותר, אבל בסבבה, שרקתי לי שירי חנוכה, ובערך בבית הרביעי של "מעוז צור" כבר היה בצק שנראה כמו אלה מהטלוויזיה.
חזרתי למתכון המקורי, שימנתי קערה והעברתי את הבצק לתוכה, הזזתי אותו לכל הכיוונים כדי שיקבל שמן וכיסיתי בניילון נצמד. שמתי את הקערה בתוך תנור האפייה הסגור כדי שהבצק ירגיש נינוח ורגוע לעלות ולתפוח.
הייתי אמורה לבדוק אחרי שעתיים אבל שכחתי, ונזכרתי רק אחרי שלוש שעות. לא נורא, עלה יפה, רק שאני לא יודעת כמה זמן זה באמת לוקח.
בכל מקרה, התעצלתי לחפש את המערוך, אז מתחתי את הבצק בידיים לכל מני כיוונים ועשיתי כדורים. ניסיתי לעשות אותם קטנים יחסית כי לקחתי בחשבון את התפיחה ואת הגדילה בזמן האפייה. את הכדורים הנחתי בתבנית השקעים של ארקוסטיל, אחרי שריססתי אותה בקלות בספריי שמן (במקרה שלי קנולה, כי זה מה שהיה לי בבית).
(בתמונה למעלה- סופגניה שקושטה כקאפקייק).
השארתי אותם מכוסים ומוגנים עוד שעה (במתכון כתוב 40 דקות, אבל עד שהלכתי להתקלח ולנקות את הבלגאן מסביב, לקח יותר זמן).
חיממתי תנור ל180 מעלות והכנסתי את התבנית לתנור. פה לקחתי טיפ ממתכון אחר וקצת לפני תום האפייה הברשתי את הסופגניות בחמאה מומסת. (במתכון המקורי החמאה היא רק בסוף, לטבילה של הסופגניות המוכנות). זה שימש לי כפונקציה של מה שאני מכירה כמריחת חלבון על מאפים כדי שיבריקו.
לא הייתי בטוחה מתי בדיוק הסופגניות מוכנות ולכן השארתי אותן עד שדי השחימו (אבל לא נשרפו!!).
הוצאתי בעדינות מהתבנית. אני חייבת לציין שכל התכונות הטובות והאיכותיות של תבנית המאפינס של "ארקוסטיל" אכן התממשו. בזכות ציפוי הנון סטיק, הספיק שפריץ עדין אחד של שמן, ולא היה צריך עטרות נייר ולא כלום, המאפים שלי יצאו בשלמותם. מעבר לזה, לא היו כוויות ותמרונים עם מגבות וכל מני כפפות מסורבלות כי ישנן ידיות עם כיסוי סיליקון, שגם שומר על הטמפרטורה וגם מגן מפני החלקות ונפילות, ועובי הדפנות עזר לשמור על חום אחיד בכל הכיוונים (אני בדרך כלל נאלצת לפתוח תנור באמצע אפייה כדי להפוך את המאפים שלי למען אפייה שווה, כאן לא היה צורך). התבנית יצאה בשלום, שמרה את צורתה ואני בונה עליה לעוד הרבה שנים ושימושים.
השלב הבא, אחרי שהסופגניות התקררו קצת, היה שלב הקישוטים, ופה נעזרתי בכל מני פיצ'יפקס שקניתי בחנויות אוכל ובישול. חוץ מהמזרק שקיבלתי בערכה, השתמשתי גם במוצר נוסף של "ארקוסטיל" ו"מיקי שמו" – מזרק דקיק שאיתו כותבים טקסטים על מאפים באמצעות קרם. אמנם הנסיון הראשון יצא לי קצת מגושם אבל נראה לי שאפשר לראות בתמונות מה ניסיתי לכתוב…
(וראיתם על איזה מגש יפה הסופגניות נמצאות?)
מילאתי את הסופגניות בחומרי המילוי, ציפיתי בציפויים, הכנתי אפילו סביבון מבצק סוכר, ועוד המון דברים טובים שנוספו לסופגניות.
השלב האחרון היה כאמור שלב הטעימות. זה שליקקתי כל הדרך את הממרחים, הכפיות, המזרקים והכלים, לא מנע ממני לנעוץ שיניים בסופגניה (אני מקריבה את גופי למען קוראיי, דיווח מהשטח!).
אז החדשות הכי מסעירות – למרות שלא היתה שניה של טיגון, הסופגניה שלי היתה בדיוק מה שחיפשתי "פלאפית" – ענן של עונג עם רווחים אווריריים, שקיבלו את הזרקת המילוי באהבה ונתנו לו קונטרסט.
(צילום מקרוב- תראו איזה בצק אוורירי וכייפי!)
השמרים הטריים של "שמרית " קיבלו "אקסטרה בוסט" – באמצעות משפר האפייה, וביחד יצרו ממתק מענג ואוורירי (שיואו, כמה שהמשכתי לדמיין את החלות שאני אכין עם המרקם הזה!!).
הכל היה מאד רך, טרי ורבאק- כל כך טעים!! חשבתי לעצמי שמזל שהכנתי רק סופגניות בודדות כי אחרת זה היה נגמר בחינגת סופגניות בלי סוף.
בתמונות לאורך הפוסט הזה אפשר לראות תיעוד של תהליכים שונים.
לי, כאופת שמרים מתחילה, וסקפטית סופגניות שאינן מטוגנות קלאסית, היתה הפתעה מקסימה עם השמרים ומשפר האפייה (שאגב לא משפיע כלל על הטעם או הצבע ונשמר שנה במקרר).
הבנתי מהמתכון שניתן גם לטגן את אותן הסופגניות עם אותם שמרים ומשפר אפייה , למי שבכל זאת רוצה את הסמליות של השמן של חנוכה.
חג אורים שמח!!
תרבות היין הישראלית כבר מזמן לא מבוססת על "יין פטישים" או יין אדום מתוק להחריד ל"קידוש". בישראל למדו להעריך יין, לטעום יין ולצרוך יין להנאה והרחבת אופקים.
אחד ממובילי תרבות היין בישראל הוא ללא ספק "איש הענבים" היפואי, שמביא לישראלים מגוון ענק של יינות מהארץ ומהעולם, רבים מהם כשרים, ומעבר למכירה מספק גם הדרכות יין, בתים פתוחים, שירותי בר וייעוץ.
השבוע קיים "איש הענבים " בשוק יפו בנמל, פסטיבל יין ואוכל שבמסגרתו ניתן היה לטעום יינות רבים מייקבים ישראלים מובחרים ומדינות שונות בעולם כמו צרפת, איטליה, אוסטרליה, ארגנטינה, צ'ילה וספרד.
הצוות הידידותי מאד של "איש הענבים" סידרו את היינות מהקל לכבד ובעזרת רשימות מדוייקות שניתנו לטועמים, ניתן היה לדעת בדיוק מה טועמים ולרשום חוות דעת. בין לבין ניתן היה לטעום מנות מהמסעדות של השוק- נקניקים, גבינות , פסטות ומאפים.
אני לא מומחית ביין, ונעזרתי בצוות כדי לבחור את היינות המנצחים שלי, לפי טעמי כמובן. הבחנתי בין יינות קלים יותר שהייתי שותה בעצמם, ויינות כבדים יותר שמתאימים לארוחה בשרית למשל. כל היינות בפסטיבל היו יינות אדומים.
הנבחרים שלי –
מיקב ברקן, ספיישל ריזרב פינוטאז' 2010 – יין קליל ובעל מתיקות, סיפתח נהדר לכל ערב.
שני יינות של יינן ישראלי בשם דורון יצחק שמסתובב בעולם ומוצא כל פעם יקב אחר – FUSION – הראשון SANGIOVESE 2009, שהיה לו ניחוח וטעם "עצי" מהחביות שבהם שהה, וtempranillo Grenache 2005, קצת יותר כבד , תוצרת ספרד, עם דגש פירותי.
עוד ישראלי שהיה מאד מוצלח – יקב רמת הגולן, גמלא- השמורה. נביולו 2010- הכי VFM (ערך משתלם במיוחד). טעם עגול ומלטף.
יקב גוסטבו אנד ג'ו, עינבר – שיראז 2010 הוסיף קצת פלפל לטעמים שהיו לי בפה, ויקב מאור, החזק ביותר בסידרה- של סירה 2008, היה דומיננטי מאד, הולך מצוין עם סטייק למשל.
צ'ילי שלחה נציגות טעימה בדמות CONCHA Y TORO, MARQUES CASA CONCHA, קברנה סוביניון 2009, צבע אטום, טעם כייפי בפה, בלי אפטרטייסט. בכלל, יינות צ'יליאנים עשו רושם מצוין בפסטיבל הזה.
ועוד אחד שמאד מצא חן בעיני- של יקב תמיר, שומרה 2011, צבע יפיפה וטעם חי ומפעיל את כל הבלוטות הנכונות.
אחרי כל הטעימות, לקחתי לי עוד כוס אחת של קיאנטי והלכתי ל"מרגוזה משפחתית ואיטלקית" שמכינה מנות פסטה טריה. אני בחרתי את הפסטה הכי מושחתת לדעתי – פנה עם רוטב שמנת פטריות, מנה שביחד עם הקיאנטי העבירה אותי הישר לאיזה מטבח של כרם איטלקי, בשעת הבציר.
בדרך עוד הספקתי לעצור בדוכן קטן של משק הילמן והשמנים הטעימים שלו. משק הילמן הוא מותג צעיר, עצי הזית הראשונים ניטעו ב2009, במשק משפחתי שבו כל בני המשפחה , על שלושת הדורות, נותנים כתף. כרם הזיתים נטוע בגובה 400 מטר מעל פני הים סמוך לגבול סוריה (במושב נוב) ותנאי הגידול הם אופטימליים. המסיק נערך בשיטה חדשנית על ידי בוצרת, כלי שמצליח לאסוף כמות גדולה של זיתים וכך להעבירם במהירות לבית הבד הקרוב, מה שגורם לשמן להיות בדרגת חומציות נמוכה במיוחד.
טעמתי את הטעמים השונים של השמן, אהבתי הכי הרבה את הקורטינה, שנחשב החזק מבין השמנים ומזכיר את הטעם הסורי. יש כמובן גם טעמים עדינים יותר כמו קורונייקי – בדרגה בינונית, וארבקינה שהוא הקל ביותר, בניחוח פירותי.
השמן בעל תו איכות מועצת הזית שמעיד על בקרת השמן בבדיקות מעבדה ושמירה על איכותו. בתחרות הראשונה שהשמן של "הילמן" השתתף – תחרות המסיק מועצת הזית הישראלי, הוא זכה בפרס כסף.
משק הילמן עושה משלוחים עד הבית, פרטים נוספים בטלפון 052-2983325
כתובת "איש הענבים" –
http://www.grape-man.com/grape-man
כתובת שוק יפו בנמל –
לחיים!
הסיור הבא שלי באזור זכרון יעקב היה בסימן שמן, שמן זית ושמן אתרי. התחנה הראשונה היתה ביישוב כרם מהר"ל, שם ביקרתי במשק יובל של חוי ורמי יובל, ובנם הממשיך מנחם. כרם הזיתים של המשפחה מפיק שמנים איכותיים מסוגים שונים – סורי, ברנע, פישולין וקורטינה, כל אחד בדרגת חריפות שונה, כך שאפשר לבחור מה מתאים לנו לשימוש הספציפי ולטעם.
השמנים הם כתית מעולה בכבישה קרה וזכו בפרסים רבים ובמקומות ראשונים בתחרויות של TERAOLIVO לדוגמא בקטגוריות כמו "בוטיק שמן הזית הטוב ביותר", "יצרן שמן הזית הטוב ביותר", "שמן הזית פישולין הטוב ביותר" ו"שמן הזית בלנד הטוב ביותר" וכך הלאה.
כדי לשמור על האיכות הגבוהה, השמן נשמר בקפדנות במיכלי ניירוסטה ובאטימה מוחלטת לחמצן, והזיתים עצמם מועברים לבית הבד ביום שנקטפו על ידי מכונה משוכללת וחדשה שנרכשה למשק.
מעבר לשמן ולזיתים מגדלים בני המשפחה גם תפוז סיני (קומווט) שמיוצא לאירופה ועומד בסטנדרטים המחמירים של היצוא לשם.
אחרי שסיירתי בכרמים הפסטורלים של משפחת יובל, טעמתי מהסוגים השונים של השמן. הבחירה שלי היתה הזן הסורי, שנמצא במקום השני מבחינת דרגת החריפות מהקל לכבד. הוא החליק בגרון ולא השאיר צריבה, אבל מצד שני השאיר שובל של טעם אופייני לשמן איכותי.
בדקתי גם את הזיתים והסבונים שמיוצרים במקום, כי אין כמו סבון שמן זית להחלקת העור וטיפוחו, את זה ידעו כבר בימי קדם.
קבוצות מטיילים יכולות להגיע למרכז המבקרים (בתיאום מראש) ולשמוע הרצאות, להשתתף בפעילויות שונות – גם לילדים, ולטעום את המגוון הרב של השמנים (הידעתם ששמן הזית הוא בעל נקודת השריפה הגבוהה ביותר ולכן הכי מתאים לטיגון?).
שווה לבדוק את האתר גם בשביל המתכונים המיוחדים –
ואחרי שהכנסנו שמנים לתוך הגוף, הגיע הזמן גם להתמרח בהם מבחוץ ולעשות טיפול כולל- ולכן הגעתי ל"LAVIDO" בלב המדרחוב של זכרון יעקב. את המרכז אי אפשר היה לפספס כי הריח נישא כבר מרחוק. בכניסה לחנות יש שביל של צמחי תבלין וליד כל אחד מהם שילוט על יתרונותיו.
המוטו של "לבידו" היא – קוסמטיקה טבעית ואורגנית. התהליכים הם מסורתיים והאוריינטציה היא של ארומתרפיה, כך שגם הניחוחות וגם התמציות, הכל מתמזג כדי להשיג את התוצאה המושלמת.
בכל המוצרים אין חומרים סינטטיים כמו סיליקון, תוצרי נפט או צבעים מלאכותיים.
(וכמובן – אבל ממש כמובן ששום דבר לא מנוסה על בעלי חיים!).
כמובן שכשאני במקום כזה, הדבר הראשון שאני עושה זה להתמרח במה שמריח הכי טוב, מה שהיה קצת בעיה כי הכל הריח נפלא. מתוך מגוון ענק שנועד לתת פתרון לכל דבר- משיער ועד תינוקות, בחנתי את סידרת הפנים של לבידו" שכוללת חומצה אלורנית, שנועדה למלא קמטוטים, ופילינגים שונים ועדינים שלא שורטים את העור אבל מטהרים אותו, את המשחות הטיפוליות לכל צרה אפשרית – לגרויים ופגעי עור, להרגעה, לעור מגורה, את מוצרי השיער שנועדו להזין את השיער עד עומקו, ולחדשו תוך חיזוק השורשים, וכמובן שהרחתי את כל סידרת "רוח וגוף" שלא רק מטפחים לנו את העור והגוף אלא גם מרוממים את הנפש בניחוחות לפי תורת הארומתרפיה.
אהבתי במיוחד את שקי המלח הריחניים בניחוחות שונים שנועדו או לאמבטיות או להנחה על ברנר כדי שיתחממו ויפיצו ניחוח בכל הבית. מספיק ברנר אחד לדירה ממוצעת והאווירה שונה לחלוטין והרבה יותר מזמינה. להגיע הביתה ולהרגיש בספא.
הרחתי כמובן את השמנים האתריים שנועדו לשימוש במבער, אמבט או בשילוב עם שמן צמחי, והאהוב עלי ביותר הוא כמובן התפוז האורגני (שמצויין לריח טוב במכונית, ולחילופין, לחיזוק האון הגברי…).
הכי כיף להגיע בקבוצה למרכז המבקרים, ולעשות סדנה של הכנת שמנים או בשמים, להתנסות, להריח ואפשר גם לשלב עם הזמנת כיבוד. רעיון מעולה לגיבוש לעובדים או למסיבות רווקות למשל.
עוד פעילות כייפית מוגדרת כ"יופי של בוקר לאמהות ותינוקות" (ולדעתי גם אבות יכולים להפיק תועלת רבה מבוקר כזה) שבו לומדים על התפתחות התינוק, מתרגלים תנוחות ועיסויים לתינוק ומקבלים טיפים רבים. בחנות ישנה כאמור סידרה של מוצרים לאם ולתינוק- כשבחלק של האם יש למשל קרמים למניעת סימני מתיחה, שיכולים להטריד מאד נשים הרות, ובחלק של התינוק יש שמני עיסויים, קרם החתלה וסבונים שונים ששומרים על עורו של התינוק בדרך הכי טבעית שאפשר.
ביקור במרכז עשה לי חשק להקים ספא משלי בבית, לשימוש אישי, שבו אוכל לברוח מטרדות היומיום לעולם ריחני וטבעי.
אתר הבית של "LAVIDO," – http://www.lavido.com/home.asp
(ויש גם מחלקה לעוסקים בטיפולי גוף ופנים – לרכישת חומרי גלם ואביזרים נחוצים).
עולם השמן מעולם לא היה כל כך פורח.
שמן זית הוא אחת הברכות שהתברכה בהן ארץ ישראל, וכבר בתנ"ך הכירו בחשיבותו, בשימושיו ובטעמו הטוב. כדי לייצר שמן זית טוב, צריך את הידע, את היד ואת הדמיון למצוא את תערובת הזיתים הטובה ביותר. כש"זיתא" שלחו לי את שמן הזית "כנען" מסדרת הפרימיום שלהם, חשבתי איפה הכי טוב לשלב- האם ברוטב, האם בתבשיל? בסוף החלטתי לקבל את העצה של בנצי אלישע, מנכ"ל זיתא, ולהתענג על השמן פשוט כמו שהוא, למצות את הטוב שבשמן וטעמיו בדרך האולטימטיבית – לטבול בו לחם טרי ביתי, עם קצת חומץ, עם זיתים על הדרך כדי להגביר את החוויה. ואכן זה היה הרעיון הטוב ביותר כי כך יכלתי לחוש את טעמי הפירות שבתוך השמן, והשילוב של חריפות ומרירות עדינים שמופיע בסוף.
השמן, שמורכב מבלנד של שני זנים משובחים – ברנע ופיקואל, שנמסקו בשיא איכותם מכרמים מובחרים, והוא כתית מעולה מהמסיק החדש.
הכבישה היא קרה והחמיצות המירבית הי 0.5%.
אני שמעתי על אנשים שלוגמים כוסית שמן זית על הבוקר לבריאות טובה, אני לא יודעת לגבי לגימת שמן אבל עם הלחם הוא היה פשוט תענוג.
להשיג בכל רשתות השיווק.
