יהלום- מאלפי שנים בבטן האדמה עד לנצנוץ של טבעת אירוסין, מסוד לא מלוטש עד מסר של אהבה, היהלום הוא סמל של נצחיות, של כוח הטבע והיופי המושלם.
תכשיט המשובץ ביהלומים המדוייקים עבורו הופך לחוויה של עונג למי שזכה בו, שילוב של חד פעמיות של הטבע ויד אמן המעצבת אותו לממש את כל מה שטמון בו.
אנחנו מסתובבים בגלריות בארץ ובעולם, נתקלים בעבודה שאנחנו נהנים לצפות בה, מעניינת אותנו, מרתקת אותנו, ואז אנחנו מתבוננים בה כמה דקות ו…עוברים הלאה. זהו, כי זה הסיכוי היחיד שלנו להנות ממנה- שם בגלריה. גם במקומות שהתמונות לא רק מוצגות אלא גם נמכרות, רוב הסיכוי שאם אנחנו לא מליונרים , יהיה מרחק גדול ביננו ובין האפשרות להרשות לעצמנו לקנות אומנות מקורית כדי לקשט את ביתנו, שם נוכל להנות ממנה בכל רגע.
עכשיו המצב השתנה. היזם אלי אדרי נתקל בבעיה הזו בדיוק- איך להביא הביתה אומנות מקורית ואיכותית במחיר סביר שגם מעמד הביניים יוכל לעמוד בו?
כך נוצרה גלריית "פחות מאלף" שכשמה כן היא – כל היצירות שנמכרות בה, הן מתחת לאלף דולר. הקונספט בעצם מסייע לכולם- גם הקהל הרחב יכול להרשות לעצמו לרכוש אומנות מקורית, וגם האומן זוכה להתפרנס, שכן כשיצירתו תלויה בגלריה עם תג מחיר יקר מדי, ואף אחד לא יכול לקנות אותה, אין לו הכנסה והוא נאלץ לעסוק במגוון עיסוקים שונים כדי לחיות. בצורה כזו האומן גם פנוי כלכלית להמשיך לעסוק באומנותו.
אז הגעתי ל"פחות מאלף" בפלורנטין בתל אביב. את פני קיבל ניב בורנשטין – אוצר ומנהל הגלריה, שהוא גם צייר. ניב הוא גם אחד הבעלים בגלריית "בנימין" בתל אביב והוא הסביר כיצד הוא בוחר את היצירות. מה שהוא מחפש אצל צייר זה קודם כל השפה שלו, הייחוד שלו, כי כל אחד יכול לצייר "יפה" אבל לכל אומן צריכה להיות השפה שמייחדת אותו. הוא מחפש את האיכות שמאחורי הקלעים. המקום פתוח כבר שנה והיצירות הנבחרות הן של אומנים בעלי שם כמו ציבי גבע, יאיר גרבוז וסיגלית לנדאו כך שיש גם "תו איכות" לכל יצירה שיוצאת מהגלריה.
הקו המנחה – הנגשת האומנות לציבור הרחב.
לא מדובר בעבודות ביכורים, אלא באוסף אקלקטי שמאפשר לכל אחד שנכנס לגלריה לבחור מה הוא אוהב, והממתק הגדול של המקום – במה לאומני רחוב.
(בתמונה למעלה- מימין ניב בורנשטיין – האוצר והמנהל, משמאל אלי אדרי – הבעלים. מאחוריהם למעלה- יצירה של בורנשטיין).
פלורנטין היא השכונה היחידה בתל אביב שבה העיריה מאפשרת לאומני רחוב להתבטא ככל העולה על רוחם, כל אחד יכול לבוא ולעטר קירות ובעצם בכל מקום ,ולאומנים יש קוד אתי בינם לבין עצמם שהם לא עולים אחד על העבודה של השני. כך הפכה השכונה לתערוכה ססגונית בפני עצמה, וב"פחות מאלף" מכניסים אותה לגלריה, תוך שמירה על החופש של יוצרי הרחוב. מה הכוונה? אמני הרחוב שומרים על הסגנון שלהם, על הכינויים והסמלים שלהם, ויוצרים על כל חומר שבא להם – מחלקי ריהוט ישנים ועד חתיכות אלקטרוניקה, והיצירות מגיעות לגלריה ונמכרות לציבור הרחב. בין האומנים המיוחדים שראינו בגלריה היה אומן שכינויו הוא "אומץ" ואף אחד לא יודע מי הוא, שבא מהעולם החרדי האדוק, ובאמצעות ציורים מביע את מחאתו על תופעות בחברה החרדית, כמו למשל חותמות "בד"צ" שהציבור הזה דורש על כל דבר, טריוויאלי ככל שיהיה.
(בתמונות למעלה ולמטה- אמנות רחוב בפלורנטין)
יצאנו לסיור בסביבה של פלורנטין, ובתמונות ניתן לראות חלק קטן מהאוצרות על הקירות והמבנים. אין צורך אפילו לתכנן מסלול, רק לזרום עם הסמטאות ובכל מקום להרים את העיניים ולראות את הצבעוניות הרבה והמיוחדות (שווה לחפש את היצירה שבנויה כולה מכתב ברייל למשל).
אחרי הסיור הגענו לפרוייקט נוסף של "פחות מאלף" – סדנאות ציורי הרחוב. כדי שהציבור יוכל להתחבר יותר לתרבות אומנות הרחוב, הוזמנו לסטודיו הסמוך, שם חיכו לנו צבעים , מכחולים וכל מני סוגי משטחים שלקוחים מהרחוב, ועל כוסית יין קיבלנו את ההוראות "צרו אומנות רחוב". כדי לתת כיוון, קיבלנו שלוש הנחיות- ביחרו לעצמכם כינוי, ביחרו לעצמכם סמל, וביחרו מילה.
(בתמונה למעלה- בלוגרית בעבודה….)
בחצי השעה הבאה (אנחנו רק טעמנו מהסדנה, סדנאות כמובן לוקחות יותר זמן) בלוגרים שבדרך כלל הם היפרקטיבים, שקעו בצבעים, צורות ויצירות האומנות החלו להווצר על המשטחים . ניב עבר ביננו והדגים כיצד הוא בוחר יצירות בהתאם לשפה שהוא רואה בהן, לגבי העבודות שלנו.
יצאנו מהסדנה עם כתמי צבע על הידיים, ועם געגוע עז לתקופה של הילדות שבה ציורים היו דרך יומיומית להתבטא. (וממש לא צריך כשרון ציור בשביל זה).
עוד פרטים על הגלריה, היצירות, האומנים והסדנאות ניתן למצוא בדף הפייסבוק – https://www.facebook.com/less1000 . צוות המקום גם מסייע בייעוץ ויש אפילו שירות תליית תמונות.
האומנות מעולם לא היתה כל כך קרובה.
כמה כבר אפשר לעשות "בטן גב" בבריכה של המלון? כמה כבר אפשר לזוז מהבופה בכבדות ולהשבע ש"אני לא מכניסה עוד פירור" ולהשלים את המשפט ב"טוב, אולי עוד קצת מהקינוחים האלה…".
אז כשמגיעים לאזור אילת, יש המון אטרקציות בסביבה, ששווה לבדוק.
הטיול הראשון שעשיתי היה בפארק תמנע, פארק שלא נופל מהפארקים הלאומיים המפורסמים בארצות הברית, ומיוחד בזה שהוא בגודל של כ60.000 דונם של פארק נחושת קדום עם עשרות מסלולי הליכה ונסיעה, שבכל אחד מהם אטרקציה מיוחדת. כשנכנסים לפארק דבר ראשון אפשר לראות סרט שמספר על ההסטוריה בת אלפי השנים של כריית הנחושת וכל העמים שחלפו במקום. אחר כך אפשר לבחור את המסלול ומה רוצים לעשות – ברגל? במכונית? באופניים? באיזה רמת קושי? (ממשפחות ועד מקצוענים).
מקבלים מפה ויוצאים לדרך. ניתן לנסוע בין התחנות השונות ולעצור לסיור קצר או ארוך, ולפגוש את החי והצומח, וכמובן תצורות הקרקע המיוחדות.
אנחנו הגענו בשעה מוקדמת של הבוקר (לפני שמזג האוויר חם מדי), מצויידים במים ונעלים נוחות, ויצאנו לדרך. אין צורך בג'יפ או ברכב ארבע על ארבע, כל רכב יכול – גם אם הוא משפחתית קטנה, וורודה וחמודה..
בגלל קוצר הזמן רק עברנו מנקודה לנקודה , אבל באמת שאפשר להשתהות בכל מסלול ובכל נקודה עד אין סוף (והיות ויש גם אפשרות לינה במקום, אפשר להרחיב בכיף. ). אגב, שביל ישראל עובר בתוך האתר וה"שביליסטים" זוכים לעזרה רבה ותמיכה מצוות המקום.
התחנה הראשונה שלנו היתה "קשתות ומכרות עתיקים" – קשתות שנוצרו על ידי כוחות הטבע במשך שנים ולצידם שרידי מכרות עתיקים לכריית נחושת. לילדים יש אופציה לזחול במכרות לאקסטרה חוויה.
התחנה הבאה שביקרנו היתה מקום בו יש המון תחריטי סלע, ציורי קיר עתיקים וכתובות מהמאות ה14 עד ה12 לפני הספירה וכן תערוכה של תחריטים שנמצאו בסביבה.
"הפטריה" הוא אטרקציה מרכזית – תבנית נוף מיוחדת שנוצרה על ידי בלייה של אבני חול אדומות שיצרו את המבנה המיוחד הזה.
"עמודי שלמה" – עמודי סלע שלצידם מקדש עבור אלת הפריון והנחושת חתחור, מרשימים במיוחד.
"אגם תמנע" שלצידו אפשרויות לינה שונות, והוא מאפשר פעילויות כמו שיט בסירות פדלים, מילוי בקבוקים בחול צבעוני, הטבעת מטבעות נחושת ועוד.
עוד מידע על האירועים והאפשרויות בפארק תמנע – http://www.parktimna.co.il/
ומשעות היום החמות עברנו לשעות הלילה, כשהוזמנו להצטרף להאכלת הטורפים ב"חי בר" ביוטבתה.
את פנינו קיבל תומר, שהראה לנו את התפריט שמקבלות חיות הטרף , ואחר כך נכנסנו לכלובים השונים (או לצידם במקרה של חיות מסוכנות) ושמענו הסברים על החיות, על הסיבות שהן כאן – מחיות פגועות שנמצאות בשיקום, או כאלה שלא מסוגלות לחזור לטבע ונשארות. במשך הבוקר ניתן לצאת לספארי לראות את החיות באזורי מחיה גדולים שמדמים את סביבתן הטבעית.
עברנו בין כלובים של תנים, שועלים, קיפודים, ינשופים, נשרים, קרקל, יענים, זאבים ועוד מינים ויצורים שונים.
גם ב"חי בר" יש אפשרות לינה באוהל (שלכם או של המקום) ואז אפשר להנות מהטבע עד הסוף, עם הרבה שלווה.
עוד מידע על ה"חי בר" והאפשרויות השונות – http://www.parks.org.il/ParksAndReserves/haiBarYotvata/Pages/default.aspx
ומה באוגוסט בערבה?
בט"ו ב אב, ה11 לאוגוסט 2014, חוויה מיוחדת במינה ב"פארק תמנע" שנקראת "כוכבים, ירח ואהבה" – במחיר הכניסה, פעילות ערב מיוחדת שכוללת ים של דברים –
מתחם תצפיות טלסקופים – תצפיות מודרכות להכרות עם כוכב הלכת שבתאי, צבירי כוכבים, שביל החלב ופני הירח.
מתחם פלנטריום – חללי תצוגה ניידים שמדגימים בצורה תלת מימדית את כיפת השמים בלילה ותנועת הכוכבים, ותופעות כמו ליקוי חמה, ליקוי ירח, תזוזת כוכבי לכת ועוד.
מתחם יצירה – בו פוגשים את ה"דובה הגדולה" ומקבלים ממנה הדרכה על הכנת מובייל של מערכת השמש ומפת כוכבים זוהרת אישית.
מתחם הפעלה להורים וילדים – הדמיית תנועות גרמי השמים באמצעות מודלים וסטיקלייטים.
סיורים לאור ירח לכל המשפחה, כולל התאורה המיוחדת והמרגשת של "תמנע"
מתחם המוסיקה- כי למדבר יש אקוסטיקה משלו, ובו ניתן להנות ממוסיקה של הרכבים ויוצרים מן הערבה.
אורחי האירוע מוזמנים לשהות בלילה במתחם הקמפינג ללא תשלום נוסף (ויש שם כל מה שצריך – מקלחות עם מים חמים, שירותים, ברזיות, תאורה וכו'). אפשר לשדרג את הלינה בתשלום באוהלי "הכפר" ו"ווילה קאמפ" או ללון באירוח כפרי באחד מקיבוצי הערבה.
מסעדת "חאן המלך שלמה" תהיה פתוחה בתשלום בכל שעות הפעילות ותציע ארוחות ניגובים מדבריות, חטיפים ומשקאות קרים וחמים.
(עלות הכניסה והשתתפות בכל הפעילויות – 69 שקלים לאדם מגיל שלוש, ובערב הפעילות ייצאו הסעות מתל אביב וירושלים בשעה שלוש אחרי הצהרים ויחזרו בחצות. חבילה משולבת של כניסה והסעה תעלה 179 שקלים למשתתף החל מגיל שלוש).
אפשר לקבל עוד פרטים גם באתר הפארק (שכתובתו נמסרה למעלה) וגם במייל tourism@arava.co.il
ותודה להילה, דני ואדם מ"פארק תמנע" ולתומר מה"חי בר" על האירוח הלבבי.
אחד העקרונות המנחים הרבה ישראלים (ומן הסתם גם הרבה אנשים אחרים) הוא "לי זה לא יקרה". הכל בסדר, "סמוך".
את התוצאות רואים אחר כך באסונות כמו גשר המכביה, קריסת עמודי תאורה של מפגן צבאי שהורגים חיילת, ואולמי "וורסאי" כדוגמאות שצצות מיד בזיכרון.
גם בעולם התרחשו אסונות רבים ש"לא נועדו לקרות" לפי מי שהיה אחראי עליהם, אבל הם התרחשו וגבו את חייהם של אנשים רבים.
אחד האסונות המפורסמים ביותר אירע לפני 102 שנים, כשהאוניה ש"לעולם לא תטבע" – התנגשה בקרחון וירדה למצולות יחד עם מאות נוסעים ואנשי צוות.
הילה רומנטית נקשרה ל"טיטאניק" – שאפילו שמה, מהשם היווני "טיטאן" – ענק, מעיד על היומרה והיוהרה של מי שבנה אותה והיה אחראי לה, חברת "וייט סטאר ליין". "האוניה שלא תטבע מעולם" יצאה להפלגת בכורה וטבעה ארבעה ימים לאחר תחילת המסע בין אנגליה לארצות הברית, ב15 לאפריל 1912 ובגלל שמתכנניה ומפעיליה היו כל כך בטוחים בה, לא היו שם מספיק סירות הצלה ונהלי פעולה במקרה אסון.
היום אגב, הנהלים השתנו. בשתי הפלגות בספינות שעשועים שנסעתי בהן, כשעה לאחר העליה לספינה, עוד לפני שהיא מתחילה לשוט, נערך תרגיל לכל הנוסעים, נוכחות חובה (איש צוות עובר בין התאים ופותח אותם כדי לוודא שכולם הלכו לתרגיל) ובו מתרגלים איפה סירת ההצלה שמשוייכת לאותו תא, איפה היציאות, מה עושים כשאמורים להכנס למים, לבישת חגורות הצלה וכך הלאה. הצוות מנסה לעשות את הענין בצורה חייכנית ונינוחה אבל מעביר את כל הכללים במדויק ובמוקפד.
מעל 1500 איש טבעו. כשאנו קוראים נתון כזה, קשה לנו להתמקד בפרטים. אבל כשמתחילים לבדוק ולהתעניין, מגלים סיפורים אישיים (ולא, אני לא מתכוונת לסיפור הדמיוני שהוצג בסרט "טיטאניק" ) ודווקא הפרטים הקטנים הם המרכיבים פאזל של חיי אדם שנקטעו בגלל יוהרה ורשלנות של אחרים שהיו אמורים לשמור עליו.
בסרט של ג'יימס קמרון, בסצינות הפתיחה אנו רואים את הנסיונות לחלץ כמה שיותר פריטים מהטיטאניק הטבועה. הפריט שקמרון מתמקד בו הוא פריט דמיוני שעליו מבוסס הסרט, אבל במציאות, מעל 5500 פריטים נמשו מהאוניה והם יוצרים פסיפס גם של הנוסעים וגם של האוניה- משטרות כסף, דרך מברשות שיער, כלי אוכל, כלים מוסיקלים של התזמורת שליוותה את הנוסעים אל מותם, תיקים, חלקי לבוש ומדי עבודה, תכשיטים וקישוטים שהיו על האוניה המפוארת.
הפריטים שנמשו מה"טיטאניק" מוצגים בתערוכות בכל רחבי העולם, כולל בקרוב במרכז הירידים בתל אביב. בתערוכה ניתן לראות לא רק את הפריטים עצמם, אלא גם שיחזור של איך נראו התאים, איך עוצבו האולמות המפוארים, מה היתה ה"תוכנית האומנותית" שנועדה לשעשע את האורחים בלב ים, אילו חפצים הביאו הנוסעים ומה הם מספרים על האופי והמעמד של הנוסעים השונים, ולמעשה סוג של מסע בתוך האוניה עצמה, כשאפשר לחוות את חוויית הנסיעה של נוסע שעלה על אותה אוניה לפני 102 שנים, ניתן אפילו לאכול ארוחה זהה לתפריט שהוגש לנוסעי ה"טיטאניק" וגם לצאת לסיורים מודרכים שבהם ישנם הסברים על החיים על האוניה, השברים שנמשו, ועוד. האורחים בתערוכה עוברים בסדר כרונולוגי את העליה לשיט (עם כרטיס זהה לכרטיס המקורי), מגיעים עד לרגע ההתנגשות בקרחון, שומעים את סיפורי הגבורה של הנוסעים והצוות, ומגיעים לבסוף לקיר זכרון בו ניתן לראות מי ניצל ומי לא.
המסקנה החשובה ביותר מאסון הטיטאניק הוא שאסור להיות שאננים מדי, אסור להיות בטוחים מדי ולהזניח את הביקורת, את ההשגחה – מהורה ש"רק לשניה מוריד את העיניים מהילד", דרך נהג ש"רק לרגע" שולח מיסרון תוך כדי נהיגה, ועד חברות בניה וספנות שמזלזלות בחוקי בטיחות.