את השם "דרבי בר" אין צורך להציג, כולנו מכירים את הסניפים בקניון רמת אביב, במרינה בהרצליה וביגאל אלון בתל אביב. עכשיו הצטרפה למשפחה אחות חדשה – "דרבי בר דגים פורט" שנמצאת כצפוי בנמל תל אביב , מול המים, מול הבריזה ומול השמש הקלילה שמלטפת את הבאים.

הגעתי להשקה עם ציפיות גבוהות, שכן מקום שמתמחה בדגים ופירות ים, יודע איך לטפל בתוצרת הימית ולהביאה למקסימום הפוטנציאל והטריות שלה.

המסעדה ממוקמת בחלל בו היה בעבר הTLV, חלל גדול ומרווח שהפך לארמון ימי הכולל עץ, רשתות, קירות מצויירים ועוד יוצרי אווירה, בידיו האמונות של האדריכל ירון טל (כן, אח של..). במסעדה מקום ל250 אורחים וכמובן גם חלל אירועים פרטי.

בתפריט מנות דגים כמו בורי, פורל, מושט, סלמון, מוסר דניס , ברבוניות, לברק, לוקוס (כמה מהם טעמנו בהשקה- הסלמון הגיע על שיפודים ששמרו על עסיסיותו ולא הציפו אותו בתיבול מיותר שהיה מנטרל את הטעם המיוחד של הסלמון, הברבוניות שהיו נשנוש כייפי לצד הבירה הקרה, ודגים שונים עם רוטב חמצמץ וירקות שטופלו ביד אוהבת), פירות ים (אנחנו טעמנו שני סוגים – קלמארי על הפלנצ'ה עם פנקו ושרימפס ברוטב חמאה, שניהם עונג צרוף – במיוחד הקלמארי שהפך לסוג של "פופקורן" עבורנו ונושנש באצבעות תוך התעלמות מהקיסמים המנומסים שהוצעו לנו).עוד מנת נשנושים כייפית היתה מנה של ירקות – חצילים וכרובית שצופו בפנקו וטוגנו, ואחר כך הוגשו עם רוטב עדין. על טוסטונים טעמנו גם מהאיקרה הביתית של המקום ומדגים מלוחים וירקות.  במקום מגישים גם בשרים , פסטות וארוחות ילדים.

את ההשקה כיבדו בנוכחותם ידוענים רבים כמו שלי גפני, שגב משה ורעייתו סנדרה ריגלר המעצבת, זוכי "המירוץ למליון" – קובי וטליה (ואיזה מתוקים הם..), וגם האחת והיחידה בר רפאלי שנהנתה מהמנות וגם מההופעה של אפרת גוש שהגיעה לשמח את כולם.

המסעדה הוקמה על ידי אנשי העסקים והמסעדנים בני רוזן ורועי ליאון שהקיפו את הסועד בכל מה שצריך כחוויה כוללת – טעמים, ריחות, עיצוב, בר אלכוהול מרשים ומוזיקה, כמובן עם שירות מוקפד.

דף הבית של "דרבי בר דגים פורט" – http://www.rest.co.il/sites/Default.asp?txtRestID=15068

כשאומרים לי אוכל אסייתי, האסוציאציה הראשונה שלי היא מסעדה סינית או יפנית. ככה זה היה משנות השמונים וככה זה נשאר. (מזל גדי, בחורה מקובעת). אוכל וויאטנמי לא ממש הכרתי וזו היתה הזדמנות טובה כשהוזמנתי לנסות את "וונג" – מסעדה וויאטנמית ברחוב רוטשילד 15 בתל אביב. המקום שנפתח לפני עשרה חודשים, עובד "בגובה העיניים" עם הלקוחות , כך לדברי לירון ברנר, אחד השותפים, כשהמטרה היא אוכל אותנטי, תוך הקפדה על פרודוקטים מיוחדים ובלעדיים, באיכות שלא נופלת ממה שאפשר למצוא בשלושת המסעדות האסיאתיות המובילות בארץ. המסעדה מלווה בייעוץ של אישה וויאטנמית העונה לשם "ואן" (ואף אחד לא מצליח לבטא את שם המשפחה שלה) כך שהמנות מייצגות נאמנה את המדינה.

הפתיחה היתה אפרטיף כמובן, עם טוויסט וויאטנמי – וודקה, סאקה, ומיץ אשכוליות, עם פירות. קליל מאד. בכלל, כל הקוקטילים הם טוויסט על משקאות מוכרים, בגירסה הוויאטנמית. כך טעמנו "ארבלטיני" – גירסה של מרטיני קלאסי עם כוסברה ,למון גראס ומיץ ליצ'י, קונמוחיטו- כמובן על בסיס המוחיטו הקלאסי, עם סקה ומלפפונים חיים, ומה שפחדתי לטעום – ה"צונמי"- משקה וודקה סאואר עם בזיליקום וצ'ילי שבא עם אזהרת חריפות מפילה (ולדעתי הבלוגר שטעם לא מצא את הדרך למכונית שלו אחר כך…).

הראשונים במנות הפתיחה היו שני סלטים –

סלט פאפייה ירוקה – רצועות דקיקות של פאפיה, צ'ילי, כוסברה, נענע, אצות היג'יקי ובוטנים קלויים שהוגשו עם קרקר אורז ביתי (39 שקלים)

סלט גוייגה – נתחי עוף במרינת ג'ינג'ר שום, על מצע כרוב, נענע, בצל סגול, כוסברה וצ'ילי ברוטב ליים, שום וג'ינגר (39 שקלים).

מבין שני הסלטים העדפתי יותר את הפאפייה פשוט כי ההרגשה היתה "פרשית" מאד – רעננה וקלה (והכמות מכובדת מאד). סלט העוף היה לי טיפה חריף.

בכלל, בענין החריפות- חריפות בצורת פלפלים אדומים וירוקים היא ענין די נפוץ באוכל הוויאטנמי, כך שרוב המנות לוו בפלפל זה או אחר. בתפריט יש אזהרות לגבי מנות חריפות, ולגבי קישוטים העשויים מפלפלים אדומים למשל, אנחנו, פולנים שכמונו, פשוט הסרנו אותם.  מעבר לזה למי שחובב חריף, ישנם גם רטבים אקסטרה חריפים שמוגשים בקעריות קטנות.

"קאי צ'יקן" היה מנה שהגיעה בהמשך והיתה הפייבוריטית שלי ממנות הפתיחה- נתחי פרגית צלויים על מצע אורז קרנץ'  עם שכבת יוגורט צאן ובצל ירוק מלמעלה (כמובן עם צ'ילי אדום). אוי, זה היה טוב. ה"רייס קייק" היה פריך אבל לא קשה, עם רמז של קרמליות וכל העונג הזה ב39 שקלים בתפריט.

"ואן ליבס רול"  – או בעברית "עלי גפן ממולאים" עם פראפרזה על שמה של היועצת הקולינרית, ממולאים בבקר עם למון גראס ומוגשים עם כבושים וויאנטמיים. (36 שקלים) – היה לי קצת קשה עם המנה הזו, קודם כל כי "עלי גפן ממולאים" לנצח מתקשרים לי עם מטבחים אחרים ולא אסיאתיים, וגם הבשר שבפנים עשה לי תחושה "קבבית" משהו. החמוצים היו חריפים.

"שרימפ דמפלינגס" היו מנה ששמחתי שיש בשולחן הרבה כאלה שנמנעים מפירות ים, מדובר היה בכופתאות מאודות עשויות בצק טפיוקה שקוף, שהגיעו עם רוטב לטבילה (36 שקלים לחמש יחידות). המנה היתה עדינה ונימוחה.

הבא בתור היה "אגרול וויאטנמי" 38 שקלים בתפריט לשרימפס ונתחי עוף עטופים בדף אורז שבאים עם שני רטבים – רוטב NEM (לימון, שום, צ'ילי ורוטב דגים) ורוטב בוטנים. למעשה, קיבלנו הוראות מדוייקות איך אוכלים את המנה- לוקחים עלה חסה, שמים עליו עלה נענע, מעל זה חתיכת אגרול, כורכים את הכל וטובלים ברטבים. לי זה יש עשה אסוציאציה ל"כורך" של פסח. מצד שני, זה היה הרבה יותר טעים מאוכל של פסח. אפשר לקבל את המנה גם בלי השרימפס למי שלא אוכל אותם, או אפילו בצורה צמחונית, עם טופו.

"ביף באן" היה הדבר הכי חמוד שהיה על השולחן, לחמניה המוגדרת כ"ענן" ובאמת פלאפית כמותו, מאודה וממולאת בבשר בקר שבושל שעות ארוכות ומוגש עם איולי אסייתי. אכלנו אותה כמו המבורגר (כמובן אחרי שהוצאנו את הפלפל החריף), והופתענו מהרכות והעדינות שלה. (38 שקלים לשתי יחידות משביעות). קצת מלכלך בגלל האכילה עם הידיים אבל מגבונים לחים פותרים את הבעיה. רק חשוב לאכול מעל צלחת.

כל אלה היו מנות ראשונות, ועכשיו הגיע הזמן לשלוש מנות עיקריות –

–         גא-ווי-גאו – נתחי פרגית מושחמים, ברוקולי ,ביבי תרד, בצל ירוק,זוקיני, שברי שום, רוטב חלב קוקוס חריף וסויה. (52 שקלים). פלפל חריף ענק ישב על המנה והוזז הצידה בעדינות. המנה הוגשה עם אורז לבן (עם קישוט פלפל חריף כמובן..) אבל האורז עצמו היה ניטרלי ככה ששמתי על הצלחת גבעת אורז ועליה כמה כפות מהמנה, וביחד זה יצר שילוב טעים ומשביע. במיוחד אהבתי את ה"קוקוסיות" המודגשת, כשהחריפות נספגת על ידי האורז כך שלא הפריעה. מבין שלושת המנות העיקריות, זו הבחירה שלי.

–         קונג צ'ו – מיקס פירות ים (שרימפס, קלמרי ודג לבן) בוק צ'וי ובצל ירוק, על מצע אטריות שעועית ברוטב צדפות סמיך (58 שקלים) – מבחר נאה של פירות ים, לי הרוטב היה בעל דומיננטיות של סויה, מה שהכביד לי קצת.

–         וויאטנמיז קווין- מנה מלכותית שמכילה כל טוב- אטריות טריות תוצרת בית, נתחי בקר בבישול ארוך, עם רצועות אייסברג דקיקות, פלפל ירוק חריף ולימון, ברוטב מתקתק חריף (52 שקלים). ההוראות אומרות לערבב את הכל כך שבכל נגיסה, הכל יאכל ביחד. הבעיה היתה שזו מנה חריפה- מסומנת ככזו בתפריט, ויותר מדי חריפה בשבילי – שוב, הפולניה הקלאסית. טעמים דומיננטיים שאמורים להתמתן על ידי החסה אבל אני וחברותי לשולחן מיהרנו לבקש הרבה מים לקירור הבערה…

לפני הקינוחים הגיע זמן השתיה החמה ואנחנו נחלקנו לשתי קבוצות- מבקשי התה שכובדו בתה יסמין ריחני בכלים יפיפיים, וחובבי הקפה שזכו לצ'ופר של אספרסו עם חלב מרוכז, שהאמת שהופתעתי כי אני יודעת שמשתמשים בזה יותר במטבח הלטיני ולא ידעתי על תפקידו במטבח המזרח הרחוק.

הקינוחים הם מתחלפים (וצריך לשאול את המלצר, גם על המחיר..) והקינוחים שאנחנו קיבלנו היו שניים

–         טפיוקה- פניני טפיוקה מבושלים בקרם קוקוס עם פירות ופיסטוקים

–         בננה מקורמלת (לא מטוגנת) עם קציפת יוגורט וסילאן.

שתי המנות היו מרעננות, לא יותר מדי מתוקות ושומרות על קלילות. מבין השתיים הבחירה שלי היא בטפיוקה פשוט כי כברזילאית טפיוקה היא משהו בסיסי עבורי ( בהבדל של הגשה עם פירות טרופיים מתוקים יותר).

מה שהיה נחמד הוא שלמרות שהארוחה ארכה כשלוש שעות וכללה המון מנות, עדיין התחושה היתה קלילה.

בזמן ביקורנו המקום היה מלא, כולל גם משפחה עם פעוט שיש לשבח את הוריו שחושפים אותו לטעמים שונים ולא רק "צ'יפס/ספגטי/פנקייק", כי אין סיבה שילדים לא יהנו מהטעמים האקזוטיים והמיוחדים של המזרח הרחוק.

כאמור להרבה מנות יש אפשרות לשינויים כמו הוספה או המנעות מפירות ים, גלוטן , חריפות וכו'.

 אתר הבית – http://www.vong.co.il/

ובפייסבוק- https://www.facebook.com/vong.israel

את סיציליה הקטנה הביא לראש פינה אוסבלדו קוסטא, סיציליאני אסלי, שהחליט להביא לישראל את הפיצריה השכונתית שלו ואת הטעמים המיוחדים שהכיר מהבית. ההצלחה של הפיצריה גרמה לו לרצות להפיץ את הבשורה ברחבי הארץ, וסניפים נוספים קמו – בחולון, קריית אונו, תל אביב ובקרוב גם בחיפה, רמת השרון, מתחם שרונה החדש בתל אביב, מודיעין והסניף החדש שכבר נפתח – ברעננה, אליו הוזמנתי לטעום מהם טעמי סיציליה.

וכאמור, זו הצעה שאי אפשר לסרב לה (לקרוא במבטא איטלקי תוך ליטוף הלחי עם החלק החיצוני של האצבעות).

בשעת ביקורנו כל הסועדים שהיו במסעדה היו משפחות עם ילדים, כשהילדים קיבלו בנתיים דפי ציור וצבעים להעביר את הזמן עד שהמנות מגיעות. אנו ישבנו במפלס העליון מתוך שניים ויש גם אפשרות לשבת בחוץ תחת שמשיות.

עד שהגיעו המנות שלנו בחנתי את התפריט ומצאתי שהמחירים סבירים מאד- פיצות שמגיעות בשתי מידות- לארג' ואקסטרה לארג', החל מ49 שקלים לפיצה לארג' מרגריטה קלאסיקו, ועד ל73 שקלים לפיצה אקסטרה לארג' עם תוספות מיוחדות.

קיבלנו לטעימות מגוון רחב של פיצות – פיצה מרגריטה קלאסית עבור הילדים, פיצה ביאנקה- עם רוטב שמנת אלפרדו, מוצרלה, בצל סגול, פטריות מוקפצות או בטטה אפויה (אנחנו קיבלנו חצי חצי), ופיצה ארבע העונות – עם רוטב עגבניות איטלקי, מוצרלה, גבינה בולגרית, פטריות, זיתי קלמטה ובצל סגול.

היה קשה לבחור מבין הפיצות כי האמת, כולן היו מצוינות – הבצק היה דק ופריך (אבל לא הגיע לרמה של "קרקר" כמו שכבר קרה לי במקומות אחרים), הרטבים היו טריים וזה ניכר והתוספות היו מגוונות. המגשים חוסלו כולם – גם על ידי המבוגרים וגם על ידי הילדים שנכחו במקום.

גם ממגוון הסלטים קיבלנו שלושה סוגים- סלט קיסר (29 שקלים  – לבבות חסה, בצל סגול, קרוטוני הבית, פרמז'ן ורוטב קיסר  ). יש אופציה לתוספת אנשובי בחמישה שקלים, אנחנו קיבלנו בלי וחבל כי אני מאד אוהבת שילוב של אנשובי בסלט הזה, וגם לאנשים שאינם חובבי אנשובי, אני ממליצה לנסות כי איכשהו בסלט קיסר זה יוצא לגמרי אחרת. מבין שלושת הסלטים שטעמנו, זה היה הסלט שכולנו הכי אהבנו.

שני הסלטים הנוספים שקיבלנו היו סלט איכרים פנצנלה – פלפלים שונים, עגבניות, מלפפונים, זיתים שחורים, שני סוגי בצלים, צלפים, נענע , פטרוזיליה, כוסברה, קרוטוני הבית , גבינה בולגרית, צנון ורוטב פנצנלה (35 שקלים) וסלט קפרזה – לבבות סה, עגבניות, בצל סגול קלוי, בזיליקום, בצל ירוק, כדורי מוצרלה, בלסמי ושמן זית (33 שקלים) היו נחמדים- הירקות היו טריים ובעיקר השקיטו את המצפון שלנו על הפחמימות שכבר אכלנו ועל מה שעוד עתיד לבוא. הסלטים הגיעו אגב עם פרוסות לחם שום קלוי קלות.

ומה עתיד היה לבוא?

לפני המנות הבאות הגיעו ככה על הדרך מקלות פרמזן פציחות ככה בשביל הנשנוש ואז הגיעו הפסטות.

מגוון גדול של פסטות לבחירה (פנה, פטוצ'לה, ניוקי, רביולי שונים וכו') שבאות כמובן עם רטבים לבחירה ומילויים לבחירה. מחירי הפסטות נעים בין 30 שקלים לפסטה פומדורו (עם רוטב עגבניות איטלקי  עשיר שבושל מספר שעות) ועד 35 שקלים למגוון רחב של רטבים ופסטות עם תוספות שונות.

אנחנו טעמנו רביולי פטריות בשני רטבים שונים – אחד עם עגבניות מיובשות, זיתי קלמטה, בזיליקום וגבינה בולגרית ("מאפיוזו סיציליאנו"), אחד עם פטריות אבל עם רוטב מלנזנה (רוטב עגבניות עם חציל קלוי, שום, מוצרלה מגורדת ובזיליקום, רביולי ריקוטה עם שמנת פסטו ורביולי "דה לה מארה" – רביולי ממולא בטונה עם רוטב עגבניות , זיתים שחורים, שום ובזיליקום. מבין הארבעה- הראשון עם העגבניות המיובשות היה פיקנטי-חרפרף, הטונה זכה לפחות אהדה, אולי בגלל הטעם הדומיננטי של טונה, ובסופו של דבר, האהוב ביותר היה זה עם פטריות היער ורוטב המלנזנה שהיה עשיר ומתובל אבל לא יותר מדי.

האם ניתן לעובדה שאכלנו פיצות, לחם שום, פסטות, מקלות פרמז'ן וסלטים לעצור אותנו מלאכול קינוח? הלו? אז זהו, אף אחד לא התנגד לקינוח המיוחד של המקום- "פיצה מתוקה" (19 שקלים) לסוג של שטרודל (כי למרות השם "פיצה" מדובר במשהו מגולגל ולא שטוח) עשוי מבצק פיצה, שממולא בדברים טובים ונאפה בתנור, ואז מוגש בחתיכות. יש כמה סוגי מילוי – שוקולד פררו רושר, שוקולד מרשמלו, חלבה ובננות. בהתחלה טעמנו אחד רק של שוקולד, והוא היה הפחות מוצלח מבין האחרים כי המתיקות של השוקולד לא הספיקה להמתיק את הבצק (שהוא כאמור בצק פיצה לא ממותק) ונוצרה תחושה של "פרוסה עם שוקולד". לעומת זאת החלבה היתה שיחוק ענק והמנה הפכה לממתק חמים וגם הצירוף של שוקולד עם מרשמלו רך ונמס, בתוך בצק יצא פרפרזה על ה"סמורס" האמריקאי והיה מאד מוצלח.

(בתמונה מימין שף אור קרבלניק)

את המנות בסניף רעננה מכין השף הרשתי אור קרבלניק והוא מתגאה בכך שהרטבים נעשים במקום מעגבניות טריות, הגבינה היא מאה אחוז מוצרלה, הפסטות מגיעות ממיטב היצרנים האיטלקיים, והרביולי הוא טרי. כמובן שגם הקמח וגם התנור עם אבני השמוט שלו הובאו מאיטליה כדי לשמור על האותנטיות המירבית.

כל הכלים במסעדה הם מתכלים, כל הרהיטים והעיצוב הם ממוחזרים (שווה לשים לב לשולחנות שעשויים מדלתות ישנות), וכל האופנועים למשלוחים הם חשמליים ושומרים על הסביבה.

המסעדה כשרה

כתובת האתר – http://www.siciliano.co.il/

קפיצה קטנה לחו"ל היא תמיד כייפית. קפיצה שלא דורשת אריזה ומעבר בנתב"ג כולל ה"ארזת לבד" היא בכלל תענוג. הזמנה לאגף החדש של מלון "אמריקן קולוני" בירושלים שכולל הרחבה של מסעדת "ערבסק" המפורסמת של המלון, היא הדרך הכי טעימה לנסוע לחו"ל בישראל.

במלון "אמריקן קולוני" ובמסעדת "ערבסק" כבר ביקרתי בעבר- http://cafe.mouse.co.il/post/2580351/ ונהנתי מהמנות המגוונות ומהאסטטיקה הרבה של המקום, והפעם ישבנו בבר הקיץ החדש, בבריזה של לילה ירושלמי מלטף, מוקפים בהרבה תיירים ואנשי עסקים ששוחחו בשפות זרות, ליד בר מצויד היטב ומטבח חיצוני שכלל טאבון בבניה מיוחדת מאיטליה. הבר עצמו נפתח אחרי עשרה חודשים של שיפוצים ובעלות של למעלה ממליון וחצי שקלים.

בדרך לשולחן שלנו עוד עברנו בגינת תבלינים חדשה, עם מפל קטן ואווירת זן (וכמובן שהתבלינים משמשים את השפים של המסעדה במלון) והמון פינות שכיף לשבת בהן על כיסא נדנדה, או בין העצים ולהנות מהבריזה הירושלמית.

בבר הקיץ החדש מציעים מגוון קוקטילים קיציים ותפריט איטלקי עשיר שמותח את המילה "איטליה" למחוזות שלא הכרתי ולא טעמתי.

מלצרים אדיבים שירתו אותנו בשילוב של אנגלית ועברית, ואחרי מזיגת יין (קברנה סוביניון לפי בחירתנו) מנות ראשונות החלו להגיע לשולחן.

שף המלון דיוויד דעדס הגיע כדי להציג בפנינו מנות יפיפיות ומתוחכמות עם המון צירופי טעמים מעניינים.

פואה גרא קלאסי היה הראשון, עם ריבת תאנים, נימוח ומתקתק בעדינות, הוגש עם גבינת ברי (104 שקלים בתפריט). פינוק יוקרתי עד הסוף.(104 שקלים בתפריט)

סלט טונה על עלי אנדיב- עם הפתעה של אבטיח. ההפתעה היתה מושלמת כי גם מבחינת המראה החיצוני, חתיכות הטונה וחתיכות האבטיח הן דומות והצירוף של המתיקות עם הדג היה מקסים. (95 שקלים)

"קובנייה" מהמטבח הערבי – בשר נא עם רוטב וינגרט עגבניות. (99 שקלים)

קרפצ'יו ברזאולה   מרוענן עם עלי תיבול ירוקים. (95 שקלים)

קרפצ'יו חזה אווז עם אגסים וגורגונזולה (89 שקלים בתפריט), תמיד שילוב מנצח.

פילה עוף עם זרעי פרג שהוגש עם מרק גזר  ודלעת(65 שקלים), פחות התחברתי לעוף, יותר למרק, אולי הייתי אמורה לאכול אותם ביחד? אולי.

ספיחה – מאפה טורקי בשרי שהוגש עם סלט טורקי חריף, סוג של פוקצ'ה עם בשר, (78 שקלים), מנה מפנקת ופחמימתית כמו שצריך. (78 שקלים)

המנה המנצחת שלי מכל המבחר (והיה מאד קשה לבחור) – צדפות קוקי סאן ז'אק שכל מי שיודע להעריך צדפות, ימחא כפיים לביצוע הזה. זה היה השלב שהצטערתי שיש עוד אנשים איתי בשולחן.. (ושרובם לא שומרים על כשרות…). (99 שקלים).

(בתמונה מימין, שף דיוויד דעדס).

כמובן שביקשנו גם את המנה שטעמנו בפעם הקודמת (ראו הסיקור הקודם)- שרימפס פלאפל עם סלט טאבולה. (94 שקלים). עזבו אתכם מהסלט- תפסו שרימפס בשתי אצבעות, הרימו מעל הראש, כופפו את הצוואר אחורנית בעודכם מורידים בעדינות את העונג הזה אל תוך הפה , וזהו. לא צריך יותר.

מנהל המלון מר תומאס בא להסתובב בין האורחים ולראות שהכל בסדר, וסיפר שעכשיו מגיעות המנות העיקריות, האקסטרה מיוחדות (כל כך שבאינטרנט עדיין אין מחירים שלהן).

אני די אהרוס את ההפתעה אם אספר שהמנה הראשונה שקיבלנו היתה המנצחת גם בעיני וגם בעיני שאר יושבי השולחן. מדובר היה במנת מוח של טלה. המוח היה עשוי בסוג של קראסט שיצר מעטה פציח בעדינות ובפנים.. .פשוט לבכות מרוב רכות. בשר נימוח ורך, אפילו ילדים יכלו להתענג על זה. (אם ההורים היו מאפשרים להם לקבל חלק, רוב הסיכויים שהיו מאמצים את כל המנה לעצמם).(95 שקלים)

צלחות צדדיות של ירקות מאודים בצבעים עזים (70 שקלים) ותפוחי אדמה (50 שקלים)הגיעו ביחד עם פיתות הבית כדי ללוות את המנות הבאות:

מנה מיוחדת של טחול ממולא, בגרסה משודרגת ממה שאנו מכירים במסעדות "ביתיות",(90 שקלים)

בקר עם רוטב צדפות- סוג של מנת קדירה באווירה תאילנדית (עם רוטב בוטנים). היה לי חריף אבל אני מתה על בוטנים במנות.(135 שקלים)

פלטת ממולאים – גם פה נראה היה שיש איזה "מאמא" אותנטית שהביאה את המגע של הבית עם טוויסט של השפים במסעדה ונוצר שילוב של מוכר ולא מוכר.(104 שקלים)

כתף טלה- בסיר ממורק ומבריק הגיע תבשיל כתף טלה עם הרבה ירקות, אפילו לא היה צריך סכין כדי לשלוף חתיכות בשר ענקיות, מנה גדולה ומשביעה, ארוחה בפני עצמה. (145 שקלים)

עוף טריאקי עם סלט אבוקדו – גם פה השפעה אוריינטלית.(121 שקלים)

כאמור מבין כל המנות הללו, בחרתי כפיבוריטית שלי במנת הקוקי סאן ז'אק, ולמי שלא אוכל פירות ים, ההמלצה שלי היא כתף הטלה.

השולחן פונה, המלצרים ריחפו סביבנו ואחד הגיע עם מגש הקינוחים. אין לי מושג בדיוק איזה קינוחים היו שם, אבל היה מבחר של מתוקי קוקוס, מוס שוקולד, בקלוואות בטעם אותנטי ומה שכולנו התנפלנו וחיסלנו הכי מהר- טראפלס קלאסיים נימוחים ושוקולדים.

מסביב המשיכו לדבר בכל מני שפות ומלצרים הגישו עוד ועוד מנות מיוחדות (והריח של הפיצה מהטאבון הקיצי.. אוקי, חייבים לחזור לפה עוד פעם..).

המסעדות של "אמריקן קולוני" הן לא מקום למי שרק רוצה לשבוע, אלא למי שרוצה חוויה כוללת של טעמים מיוחדים (לצד מוכרים ואהובים), הרבה אסטטיקה ו… הזכרתי אווירה של חו"ל בלי לארוז מזוודות?

האגף החדש "פאלם האוס" נפתח רק לפני כחודשיים. ביקרנו בכמה חדרים לצורך התרשמות, והאמת, מתאים לי איזה נופש במלון, עם חדרים מרווחים, מיטות שמיהרנו לקפוץ עליהן (אבל בנימוס כמובן) ולטבוע במצעים הרכים שלהן, ובעיקר – הפטיש שלי – חדרי אמבטיה מפנקים ומאובזרים בעיצוב מודרני. במלון כמה דרגות של יוקרה בחדרים, ובאלה שאנחנו היינו כמובן שהיה גם שולחן כתיבה מהסוג ששועי עולם היו שמחים לשבת לידו ולנהל ממנו את העולם (או לפחות לבדוק מיילים).

המלון, הקיים מעל 120 שנה, מקפיד על אווירת יוקרה ומצליח בתוך מבנה עתיק וקסום, לשמור על רמה מקסימלית.

ישנם מבצעי אירוח רבים, בראנץ' מפואר בשבתות שכבר הבטחתי לעצמי להתנסות בו, והיות והמלון אינו כשר, למי שאינו שומר על צום יום כיפור (כמו גם לתיירים הרבים כמובן) – זהו המלון היחיד בישראל שמגיש אוכל ביום זה. (הבראנץ מוגש במסעדת ואל בראסרי). במלון ישנו גם בר המרתף – חורפי וממוקם במרתף עשוי אבן ירושלמית מקורית עם הרבה פינות ישיבה מזמינות.

כתובת אתר הבית של המלון לכל הפרטים-

http://www.americancolony.com/

מבצעים מיוחדים –

לראשונה גם עיסקיות של ארוחת צהרים במסעדת ערבסק של 121 ₪ וארוחת ערב במחיר של 173 ₪. ארוחות הכוללות מנה ראשונה, עיקרית וקינוח- שוה מאד!!!

לינה- מחיר לינה לחדר זוגי + ארוחת בוקר בחודש ספטמבר הוא 1500 ₪ ללילה. 40% זול יותר מהמלונות האחרים ברמה שלו.

האמת, אני לא מכירה בן אדם אחד שלא אוהב אוכל איטלקי, אחרי הכל, שילוב של פסטות, גבינות, רטבים, יאמי יאמי.

שופרסל הפתיעו אותי בערכה איטלקית שכללה שני סוגי פסטה- קנלוני ולזניה, שני רטבים לפסטה  – רוטב עם שום ואורגנו ורוטב עם בזיליקום, ושני סוגי ירקות – תרד טרי ארוז ונקי, ופטריות קפואות בשלמותן.

לגבי הרטבים היה ממש קל להחליט, ברור שעושים ספגטי. הכנתי פסטה מסוג "פוזילי" כי זה מה שהיה לי בבית (של שופרסל כמובן) וטוב, מתכון להכנת פסטה לא צריך לתת… כשהיא היתה מוכנה שפכתי עליה מהרוטב בצנצנות. הרוטב הספיק לשתי מנות נדיבות (אנחנו אוהבים הרבה רוטב בפסטה) ואהבתי שהיה לה מרקם קצת "גושי" של העגבניות מבפנים, אווירה כפרית וביתית יותר.

לגבי הלזניה, גם פה ההחלטה היתה קלה, לפני כמה חודשים חיפשתי מתכון ללזניה צמחונית כי כל המתכונים שמצאתי היו או עם גבינות או עם בשר, ובאחד הפורומים בפייסבוק יעצה לי הבלוגרית הבשלנית המקסימה יפה אזולאי איך להכין לזניה צמחונית עשירה וזה מה שעשיתי בהמלצתה-

הכנתי קודם צלחת של כל הירקות החתוכים – רצועות של קישואים ושל גזר, רצועות פלפלים בשני צבעים, טבעות עגבניות וטבעות בצל. התחלתי בטיגון הירקות, מהקשים לרכים. במהלך הטיגון היו לי שתי בעיות – ראשית, בטעות שמתי את התרד בפריזר ולא במקרר והוא לא היה בר שימוש לאחר הפשרה, אז רצתי מהר לסניף הקרוב וקניתי תרד חדש, והפטריות  – הסו שף הצמוד שכח להפשיר כך שהכנסתי אותן קפואות לטיגון, מה שגרם לזה שהקרח שעליהן דילל לי קצת את השמן. בכל מקרה איזנתי את זה אחר כך בזה שלא הוספתי נוזלים נוספים.

למעלה המצרכים, למטה- לפני התנור.

הוספתי לסיר לפי המלצתה של יפה גם קופסה של עגבניות מרוסקות (שופרסל) ועוד קופסה קטנה של רסק עגבניות (שופרסל) והמון תבלינים – מלח, פלפל שחור, כורכום, פפריקה אדומה ופפריקה חריפה. (וזכרתי להוסיף גם "בנפייבר" בשביל הסיבים).

את הכל בישלתי עד שהנוזלים קצת התאדו ובסוף הוספתי את התרד החדש שקניתי (כמובן שגם האריזה הזו היתה של שופרסל).

בנתיים חיממתי את התנור ל200 מעלות ופיזרתי את עלי הלזניה בתבנית משומנת קלות (הזכרתי כבר את הספריי שמן של שופרסל?). עשיתי שכבות של לזניה וירקות (שתי שכבות כי התבנית שלי לא מספיק גבוהה) ושמתי עם נייר כסף לעשרים דקות בתנור, אחר כך הסרתי את הנייר והשארתי לעוד עשר דקות.

למעלה- התבנית המוכנה, למטה המנה הפרוסה.

הבן שמנסה לאכול כמה שיותר חלבונים אמר שאפשר היה לשים כמה ביצים חיות למעלה בשלב האחרון של האפיה, וזה היה מתקשה כמו שקשוקה, שווה לנסות בפעם הבאה.

הדבר היחיד שנשאר לי זה הקנלוני שיהפוך קרוב לוודאי לסוג של קינוח בראש השנה המתקרב , אולי בשילוב של צימוקים וגבינה לבנה, סוג של בלינצ'ס.

אריבדצ'י איטליה, אריבדצ'י שופרסל!

מודה, אני אוהבת חלב עיזים יותר מחלב פרה. בשימוש היומיומי אני עדיין רגילה לחלב פרה, פשוט כי הוא הרגל, אבל עכשיו אני שמחה לגלות שיש יותר ויותר חלב עיזים על המדפים, מה שמאפשר לי לשפר את הטעמים של כל מה שחלבי אצלי.

"תנובה" מעלים כעת על המדפים חלב עיזים באריזת ליטר אחד, (חלב מלא 3.6%). המילה הראשונה שצצה לי בהקשר לחלב עיזים הוא שהוא עשיר ומוסיף שכבת טעם נוספת לכל דבר שמשתמשים בו- משתיה רגילה או כתוספת לקפה, דרך קערת הדגנים של הבוקר, ועד לבישול ואפייה.

בתור בונוס גם מקבלים את העובדה שחלב עיזים בריא יותר (הוא משמש למשל כתרופת סבתא לפצעים בפה למשל).

ניסיתי את החלב בכמה גרסאות – בתוך משקה שוקו, בקערת דגני בריאות של הבן , במילקשייק, במרק תפוחי אדמה חלבי, ובעוגה.

בכל המקרים המנות יצאו לא רק זהות למקור, אלא טובות יותר. (ומי שלא ידע שיש חלב עיזים במקום חלב רגיל, לא שם לב להבדל , רק ציינו שזה "טעים מאד").

(בתמונות – דגני בוקר עם חלב עיזים ומילקשייק על בסיס חלב עיזים וגלידה דיאט).

להשיג בכל רשתות השיווק, כשר.

את קרין גורן אין צורך להציג, הכוהנת של המתוקים בישראל, מלכת השוקולד שדואגת לחדש ולהביא מתכונים רבים שמשמחים את כל מי שמכין אותם (וכמובן את מי שאוכל).

במיזם חדש חברה קרין גורן ל"סוגת" וביחד פיתחו את "סוכרלוז" – תחליף סוכר שמושלם לאפייה, בישול וטיגון.

ישנם בשוק תחליפים רבים לסוכר, אבל היות והסוכר בעוגה למשל הוא לא רק ממתיק אלא יש לו תכונות נוספות (שמירה על טריות, גובה המאפים, עזרה לתפיחה היות והסוכר הוא המזון של השמרים, קרמליזציה וכו'), התחליפים פשוט לא מתאימים לאפייה ויוצרים אכזבה כשמשתמשים בהם.

כאן נכנסה לתמונה קרין גורן ובמשך תקופה ארוכה ניסתה סוגים שונים של תחליפים מהארץ ומחו"ל, שילבה במתכונים שלה, בדקה מה יצא ובסוף נולד המוצר החדש- הסוכרלוז של "סוגת", היחיד שקרין מעידה עליו ש"התחליף המושלם לאפייה, רק עם תחליף סוכרלוז הגעתי לתוצאות מעולות".

ה"סוכרלוז" בעל תו אי"ל (של האגודה הישראלית לסכרת), והוא מיועד כמובן גם למי שמעדיף לצמצם בצריכת הסוכר, שלא לדבר על כך שהמוצר מכיל 30% פחות קלוריות, כך שאפשר לאכול את פרוסת ה עוגה בלי נקיפות מצפון (או כמו שקרין אומרת "לאכול בשקט את הפרוסה השניה").

התכנסנו לבדוק "הכצעקתה" – האמנם אפשר להכין עוגות וקינוחים שיהיו בעלי טעם זהה, למרות שהם מכילים "סוכרלוז" ולא סוכר "אמיתי"?

אז כן, קרין הכינה לנו שתי עוגות זהות (עוגת הסופלה שוקולד המפורסמת שלה, עם חלבה). באחת היה סוכר, בשניה היה סוכרלוז. שתיהן היו טעימות נטו, ואי אפשר היה להבדיל מי זו מי. (כדי שבכל זאת נוכל להבדיל, קרין קישטה אחת מהן בחלבה מפוררת ואחת בשערות חלבה).

גם במטעמים אחרים שקרין הגישה לנו (קרמבו, עוגת רולדה קפה) אי אפשר היה להבחין שמדובר בתחליף סוכר, מה שהיה משמח מאד.

שתי העוגות, אחת עם סוכלוז (משמאל), השניה עם סוכר רגיל (מימין), אין הבדל, לא במראה ולא בטעם.

קרין ביקשה להדגיש שכשבוחרים מתכון כלשהו, ורוצים להמיר את הסוכר ב"סוכרלוז" יש להמיר לפי נפח ולא לפי משקל – כוס אבקת סוכרלוז של סוגת בתפזורת (זו שבצנצנת) שווה במתיקותה לכוס אחת של סוכר רגיל.  כמו כן, הקצפה עם תחליף סוכר היא קצרה יותר (גם עם ביצים וגם עם שמנת מתוקה) וגם זמן האפייה יהיה קצר יותר. בעוגות שמרים יש להגדיל את כמות השמרים במקצת ויש להקפיא לשמירת טריות אם לא אוכלים על המקום. (מה שבדרך כלל קורה..)

קיבלנו הרבה מתכונים למתוקים על בסיס "סוכרלוז" ומתוכם בחרתי להביא עבורכם את "סחלב שוקולד מחמם" שמתאים לי אישית גם בגלל שהוא קלי קלות של הכנה, וגם בגלל שאני מתה על סחלב, מתה על שוקולד, והשילוב של השניים עושה לי את זה בגדול.

אז ככה –

החומרים לארבע מנות:

4 כפות קורנפלור

8 שקיות קטנות של אבקת "סוכרלוז סוגת" (או 12 כפיות מהצנצנת כי שם זה פחות מרוכז).

1 ליטר חלב

8 קוביות שוקולד מריר ללא תוספת סוכר.

אופן ההכנה :

מערבבים בסיר את הקורנפלור והסוכרלוז, מוסיפים רק כוס אחת חלב וטורפים למניעת גושים, מחממים על אש בינונית תוך כדי טריפה עד רתיחה ומוסיפים את שארית החלב.

משגיחים שלא יגלוש ומורידים מהאש.

שמים בכל ספל 2 קוביות שוקולד בתחתית ומוזגים מעליו את הסחלב החם, וכמובן מגישים מיד.

אפשר לקשט בשוקולד מגורר.

ההפתעה היא שמי שמקבל לא יודע שיש קוביות שוקולד בתחתית, וכשהוא מערבב זה עולה ומתערבב ומפתיע במתיקות שוקולדית כייפית (וואי, כשאני כותבת את זה אני כבר משתוקקת שיהיה חורף שמתאים בול למשקה הזה, ואני בכלל בן אדם של קיץ…)

(בתמונות, מתוקים נוספים שקרין הכינה עם "סוכרלוז" )

ה"סוכרלוז" מתאים לכולם, כולל נשים בהריון וילדים.

במסגרת ההשקה קרין גורן גם סיפרה לנו על ספר הבישול החדש דנדש שלה "אם לסבתא היה מיקסר" שבו היא אספה (במשך 3 שנים!!) מתכונים של סבתות, והתאימה אותם לזמנים שלנו, כולל הפיכת כמויות כמו "לפי העין" או "כמה שתופס" לכמויות מדידות, שימוש במכשירי חשמל חדישים יותר (מיקסר, מיקרוגל, מעבד מזון), ושידרוגים לטעמים הקלאסיים עם טוויסט מודרני.

בסידרת ה"סוכרלוז" יש צנצנת של 100 גרם גרגרים,שקית מילוי לצנצנת, קופסה של מאה שקיות אישיות (מצוין לקפה) ומיכל של 100 טבליות, לנוחות המשתמשים.

כצ'ופר יש על האריזות גם בר קוד שמאפשר הורדה של מתכונים של קרין.

בתמונות – שני שפים ובלוגרית – עם קארין גורן ותום פרנץ זוכה "מאסטר שף".

להשיג בכל רשתות השיווק, כשר.

לאתר של "סוגת" – www.sugat.com

בפוסטים האחרונים שלי כתבתי על הרבה מוצרים שמגיעים בגירסה בריאה יותר, עם פחות חומרים משמרים, שמירה על רכיבים טבעיים וכדומה, ועכשיו הגיע גם התור של "קנור" להצטרף לחגיגה הבריאותית, עם הבשורה החדשה למטבח – רוטב צ'ילי מתוק עם פחות סוכר, ורוטב סויה בסגנון סיני מופחת נתרן.

קיבלתי להתנסות את שני הבקבוקים בדיוק כשחזרתי מיום ארוך של עבודה +סידורים+מניקוריסטית שלא רציתי להרוס לה את העבודה היפה ביותר מדי בישולים, כך שרטבים מוכנים היו האידאל לארוחת הערב.

את רוטב הסויה החלטתי לשלב במתכון מהיר (מאד) של תפוחי אדמה אפויים במיקרוגל.

בשביל זה חתכתי (כל המידות למנה אישית) חצי קילוגרם תפוחי אדמה (יצא לי שני תפוחי אדמה) לקוביות ממש קטנות (שני סנטימטר על שני סנטימטר גג), הוספתי להם חצי בצל קצוץ, 2 שיני שום קצוצות (האמת, השתמשתי בקפוא), מלח, פלפל, כשתי כפות שמן זית ובתור תיבול, בדרך כלל אני מוסיפה אבקת מרק או קוביית תיבולית מפוררת, אבל פה כאמור הלכתי על הסויה והוספתי בערך כף סויה. הכל עורבב בקערה חסינת מיקרוגל, כוסה בניילון נצמד שחוררתי קצת ונכנס בחום מקסימלי לעשרים דקות.

בתמונה למעלה- המצרכים.

בנתיים הסתכלתי מה אפשר לעשות עם הצ'ילי המתוק ומצאתי שהוא מצוין כרוטב במקום קטשופ, ולכן במקביל זרקתי שניצל אחד מהפריזר ישר לחימום (כן, שניצל מוכן מראש שמגיע ישירות משירות הקייטרינג המקומי).

כשהכל היה מוכן שמתי על הצלחת, שפכתי ליד השניצל מהצ'ילי המתוק, והופ, יש ארוחה מהירה וטעימה.

בתמונה למעלה- המנה המוכנה, תפוחי האדמה האפויים והמתובלים, עם שניצל שייטבל בצ'ילי מתוק.

תוך כדי שאכלתי שמתי לב שבכלל שכחתי מהעובדה שמדובר ברטבים "מופחתים" כי הטעם היה בדיוק אותו דבר, כך שאין סיבה בעתיד לרכוש רטבים עתירי סוכר ונתרן, כשאפשר לקבל את אותו הטעם עם הרבה פחות תוספים לא בריאים.

(בדקתי בכתוב וגיליתי שברוטב הסויה יש 25% פחות נתרן, וברוטב הצ'ילי המתוק 50% (!) פחות סוכר, שזה משמעותי).

הרטבים מצטרפים לשאר רטבי "קנור" – סוגי סויה שונים, סוגי צ'ילי מתוק או פיקנטי, טריאקי, ברביקיו, סצ'ואן ועוד .

רוטב הסויה מופחת הנתרן, כמו אחיו ה"רגילים" מתאים למנות "מוקפצים", ולשמש כמרינדה לשיפודים לפני צליה, והצ'ילי המתוק, מלבד היותו מטבל טוב לשניצלים, כנפיים, צ'יפס וכו', מעשיר גם הוא הקפצת בשר וירקות, וכן למרינדה.

להשיג בכל רשתות השיווק, כשר.

נתחיל מהסוף – הסיכוי שאני אהפוך לצמחונית, כל שכן לטבעונית, קטן טיפה יותר מהסיכוי שאלד את בנו של הנסיך הארי, מה שיהפוך אותי ל"הוד מעלתה הנסיכה שושנה אלישבע חזן גרינברג ווידזור".

כאחת שהשתחררה מכבלים קולינריים בדמות כשרות, בוודאי שלא אסכים להיות כבולה בשום הגבלות אחרות מלבד טעמי האישי (מה שאומר שאני לא אוכלת חריף, אניס וכל דבר בטעם של קולה, כי אני לא סובלת את זה).

ההזמנה לסקר סדנה שבה ישתמשו במוצרים של "אלפרו" נראתה לי במבט ראשון לא שייכת , מה לי ולמוצרים "שמיועדים לטבעוניים?". ואז הוסבר לי שאמנם "אלפרו" התחילו עם משקאות סויה אבל עכשיו עברו למשקאות חדשים מהטבע, במגוון טעמים מיוחדים, שגם מי שלא מתנזר ממוצרי חלב או בשר, יכול להשתמש בהם כדי להעשיר מנות וליצור הרכבים חדשים, וכמובן גם למי ששומר כשרות ורוצה אחרי הסטייק לאכול קינוח טעים שאינו חלבי למשל.

הגעתי ל"מבשלים חוויה" – מקום בו התארחתי רבות בעבר, ופגשתי את הבעלים שף יניב פרתם שהפעם העביר את השרביט לבשלנית (ששונאת שקוראים לה "שפית") – אורי שביט. אורי, בעלת הבלוג המצליח "טבעוניות נהנות יותר" ובעלת רקורד של כתיבה, קולינריה, הופעות טלוויזיוניות ועוד, הרימה את הכפפה ויצרה מגוון של מנות שמבוססות על המשקאות החדשים של "אלפרו".

המוטו של אורי הוא "מקומי, טרי , עונתי". השילוש הקדוש של בחירת מוצרי הגלם.

על השולחן נפרשו קערות רבות מלאות בכל טוב הארץ – פירות, ירקות ואגוזים, יחד עם מגוון משקאות הטבע של "אלפרו".

"אני תמיד מתחילה בהרמת כוסית" אמרה אורי והכינה לנו שני קוקטיילים. הראשון היה קוביות של מנגו שמעליהם נשפך רום ואז ניתן להן לעמוד כדי שהפרי יספוג את טעמי המשקה, ובמקביל טחנה אורי עוד מנגו במערבל ביחד עם משקה אורז של "אלפרו". הכל נמזג מעל לרום ולקוביות המנגו, ונוספה למעלה גם נענע בשביל העיקצוץ. המשקה שיצא היה מאד קיצי ומרענן וכולנו דגנו את הקוביות מלמטה.

משקה נוסף שהכינה אורי היה גירסה של משקה שקדים, כשהיא השתמשה בעירבול של משקה שקדים של "אלפרו" ביחד עם מעט (מאד!) שקדים מרים טחונים (לטעם של מרציפן) ושוט של ערק. אני כאמור לא סובלת טעמים של אניס ולכן ביקשתי להמנע מהערק, מה שהשאיר לי משקה שהזכיר רוזטה או את משקאות השקדים שמוכרים בשווקים מהדוד הגדול. קוביות קרח מרעננות קישטו את כל העסק.

אחרי האלכוהול הגיע הזמן להתעסק בעיקר והתחלנו עם שייק פירות. כולנו אוהבים שייק פירות, בוחרים את הפירות שרוצים ומוסיפים להם נוזל כלשהו והכל למערבל. בבית בדרך כלל אנו מכינים על בסיס מים או על בסיס חלב, כאן הבסיס היה משקה שקדים ועוד קצת עלי נענע, והתוצאה היא משקה מרווה ועסיסי, מלא בריאות.

הגיע הזמן לאכול ואורי דיברה על ממרחים טבעוניים. ההדגמה היתה על שעועית לבנה שהושרתה. אורי סיפרה שהתייעצה עם תזונאית שאמרה שגם שעועית מוקפאת שומרת על ערכיה התזונתיים ואפשר להשתמש בה כשאין זמן להתעסק עם שעועית טריה. גם כאן השעועית הונחה במערבל, הפעם עם משקה אורז של "אלפרו", ובתוספת שום, לימון ותיבול של גרידת לימון , מלח ופלפל, וטחינה איטית ליצירת אמולסיה, הכל הפך לממרח שהוגש לנו עם מקלוני ירקות ותיבול כבקשתינו (חתיכות קטנות של בצל ירוק, חתיכות פלפל אדום חריף וכו').

מבחינתי זה היה ממרח טעים בפני עצמו, ולא רק כ"מזון לטבעונים". (וגם בריא מאד כמובן, בקטניות יש ים יתרונות בריאותיים).

המנה הבאה שאורי הכינה היתה גם החביבה עלי ביותר, וגם למדתי בדרך הרבה דברים. מדובר היה בפולנטה קרם תירס עם עגבניות בשום צלויות בתנור. מה למדתי תוך כדי המנה?

למדתי שאפשר לקלף שום על ידי הנחתו בין שתי קערות מתכת (אחת בתוך השניה) ושפשוף, למדתי ש"שערות" של התירס הן בעצם כמו נבטים בריאים מאד שאפשר לאכול ולהוסיפן לכל סלט , ולמדתי את הפטנט – איך "חולבים" מהתירס את המיצים שלו בלי הגרעינים עצמם. וככה זה הולך- בהתחלה מעבירים סכין חדה על הגרעינים עצמם ועושים בהם חתכים לכל האורך, פשוט כדי "לפצוע" את הגרגרים. אחר כך אוחזים בסכין הפוך, ועם גב הסכין (ולהחזיק בבקשה בחלק התחתון, לא בחלק של הלהב!) פשוט מגרדים את התירס כשהוא עומד באלכסון, וכך אוספים על הקרש את כל הקרם בלי הקליפות. בגירוד נמרץ אפשר להוציא הרבה מאד קרם מכל תירס. (מדובר כמובן בתירסים טריים, לא מבושלים ).

את הקרם הניחה אורי במחבת שעליו כבר חוממו שני סוגי שמנים – שמן זית ושמן קוקוס שנועד להעשיר (ולהחליף חמאה) בלי להביא טעם "קוקוסי".  היא הוסיפה משקה שקדים של "אלפרו", ומלח ופלפל. עוד קצת הסמכה והפולנטה מוכנה.

במקביל היו בתנור עגבניות שרי שניצלו בעדינות עם שיני שום שלמות מקולפות, ואז היתה הרכבת המנה- הנחת כמה כפות של פולנטה, עליהן עגבניות שרי ושום, ועליהן פטרוזיליה ושקדים לבנים פרוסים.

המנה היתה טעימה מאד, פשוט ככה. ביקשתי תוספת.

הגיע שלב הקינוחים, וגם כאן, כמו שני משקאות ושתי מנות עיקריות, גם שני קינוחים התבקשו.

השימוש הפעם היה במשקה אגוזי הלוז של "אלפרו" שהוא מתוק יותר ומזכיר טעם "נוטלה" עדין.

בקערה הונחו שקדים פרוסים לבנים, תוספת קמח לחיבורים (אורי השתמשה בקמח חיטה מלא, אם כבר עוגיות, שיהיה קצת יותר בריא),מייפל אמיתי, וגם זרעי צ'יה, חמאת שקדים בשביל השומן, משקה שקדים (מה שהופך את העוגיות ל"עוגיות שלושת השקדים – משקה, חמאה וגם שקדים בעצמם).  הכל נכנס לתנור בחום של 170 מעלות, כשהזמן תלוי בתנור – ויכול לנוע בין 7 ל15 דקות, צריך להשגיח. העוגיות מוכנות כשהן זהובות וצריך להזהר כשמוציאים אותן כדי שלא יתפרקו.

הקינוח השני היה משהו שאפשר לעשות בשניות. כל מה שצריך זה בננות קפואות בפריזר.

הבננות נשלפו והוכנסו למערבל, ביחד עם כל מה שמתחשק- שוקולד מריר, אגוזים, מה שבא, וכמובן עם משקה אגוזי לוז . אחרי עירבול וטחינה נוצרה "גלידה". למה "גלידה" ולא "סורבה"? כי המרקם היה של גלידה אמיתית למרות שמדובר על בסיס של בננות בלבד. התכונה הזו של הבננה היא זו שנותנת את כל המרקם ומצד שני הטעם של הבננה לא משתלט כך שאפשר להפוך את הגלידה לכל מה שמתחשק- בתוספת טחינה וסילאן מקבלים גלידת חלבה, בתוספת אגוזים מקבלים "צ'אנקי מנקי" ועוד.

המשקאות החדשים של "אלפרו" בהחלט מגוונים מתכונים, מאפשרים מגוון רחב יותר של מנות למי ששומר כשרות או לטבעונים ובעלי רגישויות, וגם לאנשים "רגילים" כמוני, שאוכלים הכל, ונהנים לטעום טעמים חדשים.

ל"אלפרו" יש גם תחליף שמנת 5% שמצוין להקרמה, גראטן, משקאות ועוד (לא להקצפה).

המוצרים החדשים כמו שכתבתי בפתיחה, מיועדים לקהל הרחב ולא רק לטבעונים, ונוחים לשומרי הכשרות, לבעלי הרגישויות למיניהם כמו ללקטוז, ולבעלי אג'נדות חברתיות וסביבתיות שונות (וגם למי שרוצה לגוון את המנות בטעמים חדשים).

אתר "אלפרו" – http://www.alpro.com/il