(תמונה מתוך פייסבוק).
כולנו אוהבים סיפור טוב. מילדות כשאנחנו מקשיבים בפעם המליון להורה התשוש שקורא לנו ליד המיטה את "מיץ פטל" , עד סרט מתח שמציג סיפור בצורה ויזואלית, סיפור טוב תמיד מצליח לרתק אותנו, לא משנה אם הוא מבוסס על המציאות או לא, ורצוי שיהיה מצחיק. למה? כי העולם מצחיק אז צוחקים, את זה אמרו כבר הרבה קודם.
יום העצמאות ה67 לישראל נחגג בצורה טעימה במיוחד, בעזרת "שופרסל".
אז מה היה בסל הפעם?
כרוב כבוש שופרסל 560 גרם
ירקות מעורבים בכבישה ביתית שופרסל 1.65 ק"ג (כ900 גרם לאחר סינון)
טחינה גולמית שופרסל 500 גרם
גרעיני תירס מתוק שופרסל 550 גרם
עוגיות שופרסל 300 גרם
ומה עשיתי עם כל זה?
אומרים ש"הזהר במה שאתה מבקש, יכול להיות שתקבל את זה". את זה למד דני ויצפלד, מוסיקאי ונגן גיטרה שהגיע לטופ – סיבובי הופעות חובקי עולם עם קלי קלרקסון ואנסטסיה. גם ארז גינת המתופף הגיע לפסגות ולבמות הנחשבות בארצות הברית ובעולם כשהופיע עם כוכבים כמו הילרי דאף. ואז הם נתקלו בסימן הכי ישראלי בחו"ל – חבילת שוקולד עטורה בפרה מוכרת מאד, שגרמה לגעגועים לפרוץ, ולמזוודות להארז.
את "מיני ישראל" אין ממש צורך להציג. כולנו מכירים את המקום המקסים הזה, עם דגמי כל אוצרות המדינה, כשמהצפון עד הדרום נפרשים בפנינו כל המקומות המוכרים והאהובים, בדיוק ובחן.
עכשיו יש סיבה נוספת לשמחה- "אטורה" – בית חדש לאירועים, בתוך הפארק, שמאפשר לחופה למשל, להתקיים בבת אחת גם בכותל, גם במגדלי עזריאלי, גם על החרמון וגם באזורי התיירות של אילת, והכל בלי לזוז מהמקום ובשיא הפאר.
כשקראתי את עלילת המחזה "רוזנבלט אקספרס" קפצו לי שוב ושוב המילים "פורסט גאמפ" . אחרי צפיה בהצגה אני יכולה בהחלט להסכים – הרבה נקודות משותפות יש בין הגיבור האמיתי יוסל'ה רוזנבלט והגיבור הפיקטיבי פורסט גאמפ.
ההצגה מהנה מאד, צוות השחקנים מוכשר וההמלצה שלי היא חד משמעית – ללכת!
אבל נתחיל מההתחלה- קבוצת שחקנים, על במה עירומה, כשמאחוריהם רק סדין מתוח שישמש להקרנת קטעי וידאו ארט ( שעליהם אמון יואב רודה, שגם צילם את כל התמונות שמופיעות בפוסט זה), ללא אפקטים מיוחדים (השחקנים עושים בעצמם את כל הקולות – משריקת הרכבת ועד נקישות וצלילים), עם אביזרים מעטים שהשחקנים בעצמם מזיזים לפי הצורך, יוצרים סיפור קסום שקשה להאמין כמה הוא מציאותי (וכן, בדקתי, ההצגה משקפת נאמנה את העובדות, עד לרמה של סכומי הכסף המוזכרים בה). הסיפור הוא סיפורו של ילד פלא בשנות התשעים של המאה ה19, שקולו כל כך קסום עד שרבנים מכירים בו כחזן למרות שהוא עדיין לא בגיל מצוות, שנודד עם אביו בין קהילות באירופה, שם הכרטיסים נמכרים בכמויות כשכל אחד רוצה לשמוע את הפלא. כשהוא גדל הוא מתעקש להנשא לנערה שפגש בגיל 12 למשך שעה בלבד, והם הופכים, כמו שהוא מתאר ל"שני אנשים עם נשמה אחת" .
לפני חמישים שנה נראתה ג'ולי אנדריוס על מסכי הקולנוע כשהיא רוקדת על ההרים באוסטריה, השמש מאירה על הפרחים מסביב, והיא בדרכה להיות האומנת של חבורת ילדיו של אלמן קשוח, שלא יודע להתמודד איתם.
הנזירה האומנת כובשת את לב כל הסובבים אותה, כולל של אביהם של הילדים, וביחד עם הופכים למשפחה מוסיקלית, שנאלצת לברוח מהמשטר הנאצי ולהקים חיים חדשים.
מעבר לדמויות בסרט, הנזירה המרקדת כבשה גם את צופי הקולנוע, שהפכו את הסרט לקלאסי ומפורסם עד כדי כך שבאוסטריה ישנם סיורים בעקבות "צלילי המוסיקה", מוזיאונים המוקדשים לסרט והוא הפך להיות אבן דרך בתולדות הקולנוע. השירים הפכו לנכסי צאן ברזל, ואין ילד שלא יודע לזמזם בשפה כלשהי את "דו הוא דוב לבן צפוני".
חמישים שנה חלפו ועכשיו הושק התרגום העברי של הספר "כל הר וגבע" – הסיפור האמיתי מאחורי "צלילי המוסיקה".
בירושלים תמיד הכל אחרת – הריחות, הטעמים וגם הצלילים. משהו בהדהוד של המוסיקה בין החומות, באוויר ספוג ההסטוריה של העיר , גורם לטעם אחר, לגוון אחר להגיע לאזניים.
ממש אתמול התחיל פסטיבל "צלילים בעיר העתיקה" בפעם הרביעית, והחגיגה ענקית – בכל פינה ישנה במה שעליה מופיעים המון אומנים שונים, מכל הסגנונות והשפות, והכל פתוח חופשי וחינם לקהל הרחב.
אז מה יש לנו שם?