עוד מעט ל"ג בעומר- פסטיבל חתונות. אחרי חג השבועות מתחילה תקופות חתונות הקיץ וכל אחד רוצה להיות מיוחד.

כשנולדת ילדה, נולדת כלה עתידית. עם כל זה שנשים היום חופשיות יותר, עצמאיות יותר ובוחרות בעצמן את דרכן, איכשהו נשים, כבר מילדות, יודעות איך תראה החתונה שלהן. הפרט היחיד שהן לא מתכננות הוא שמו של החתן (אם כי בראד פיט מככב בכמה וכמה פנטזיות חתונה של נשים שהכרתי…). השמלה, העיצוב, האוכל, הכל מתוכנן למה שעתיד להיות "היום הגדול" של הזוג, בעיקר של הכלה…

(כן, גם אני רציתי להיות כלה, לפחות בפורים…)

אולם הדרך לחתונה, גם כשיש כבר חתן וטבעת , ארוכה מאד ועוברת דרך המון פרטים קטנים, שכל אחד מהם יכול לפאר או להרוס את החתונה. עכשיו – סיפור אישי שלי – נישאתי בגיל צעיר, בתקופה שלא היתה הרבה מודעות לעיצוב, וההכנות לחתונה כללו בעיקר את שכירת האולם, והכל איכשהו היה "קומפלט"- האולם בחר את הפרחים, את המפיות, את השולחנות, את התפאורה, בעצם את הכל, רק תשלמו ותגיעו. (כולל כמובן ה"רבע עוף" הבלתי נמנע, והעובדה שבסוף הערב האורחים לוקחים הביתה את סידורי הפרחים – מי שלא מכיר את זה שישאל את מי שגדל פה בשנות השבעים שמונים…).

עכשיו כאמור הסיפור שונה לחלוטין, וכל אחד ואחת מוזמנים לתפור לעצמם את האירוע המושלם שמורכב מהרבה פריטים קטנים.

קודם כל, צריך להחליט אם רוצים אולם או גן, תלוי במזג האוויר  – וכדי להיות מוכנים לכל אפשרות, הכי טוב לבחור מקום שיש בו גם אולם וגם גן. אחר כך יש את מספר המוזמנים, כי אנחנו לא רוצים לדחוס המון אנשים לחלל קטן מצד אחד, או פחות אנשים שילכו לאיבוד בחדר גדול מדי ויאבדו גם את האקוסטיקה.

רצוי גם שהמיקום יהיה מרכזי ולא איזה חור בצפון או דרום הארץ שדורשים מסע ניווטים כדי להגיע (ואורחים עצבניים ביותר).

אחר כך מגיע החלק שבעיני האורחים הוא הכי חשוב בדרך כלל – האוכל. אם פעם אנשים היו מסתפקים ב"דג או עוף" , היום דורשים לא פחות מטרטר סלמון, או כבד אווז , שאטו בריו וכמובן- קינוחים שבגלל הכשרות הם חייבים להיות "פרווה" מה שהופך הרבה פעמים למכשול ענק שצריך לעקוף.

חוץ מכל אלה יש כמובן את האווירה – דרמטית, כפרית, מודרנית? כל מה שהופך את האולם לממלכה מיוחדת עם שנדלירים, קישוטים, פרחים, וכלים.

אולם טוב הוא אולם שגם עובד עם מעצבים קבועים שכבר מכירים את הפינות והנישות ויודעים כיצד להפוך את הערב למיוחד וייחודי לפי רצונות ודרישות הזוג, וכמובן שאולם שממליץ על צלם ותקליטן מנוסים, שיודעים לעשות את העבודה ושאפשר לסמוך עליהם (ואין דבר יותר מעצבן מאשר לגלות אחרי האירוע שחלק מהאורחים בכלל לא צולמו, כולל אבא של החתן למשל..).

בסך הכל, המוזמנים מגיעים לחגוג עם הזוג את היום המאושר בחייו (ומביאים צ'ק) וחשוב מאד לגרום לאורחים להרגיש הכי מלכותיים וחגיגיים , כי זה מה שעושה חתונה שמחה.

בשורה התחתונה- כדאי להתחיל את חיי הזוגיות בתחושות הכי מלכותיות וחגיגיות שיש, כי בעיני הזוג – הוא המלך שלה, היא המלכה שלו, ואין סיבה להסתפק בפחות.

(חלומות מתגשמים….)

"קופיקס" זו כבר מזמן לא רשת, זו תופעה. "הכל בחמישה שקלים" הוא מושג שהפך נפוץ מאד מאז ש"קופיקס" הציגו אותו לציבור- ביחד עם תפריט נרחב של כריכים שונים (ג'בטינות, פוקצ'ות, כל מני סוגי לחמים ומילויים), מאפים מלוחים או מתוקים, חטיפים, משקאות חורף כמו סחלב חם וסיידר, משקאות קפה מכל הסוגים והמינים, (כולל עם חלב סויה), משקאות תה שאפשר גם להעשיר בחלב, מיצים ושתיה קלה- הכל בחמישה שקלים.

הרשת קראה לציבור להפסיק לשלם הרבה אם אפשר לקבל מוצר מהיר, איכותי ונגיש- במחיר זול ונוח.

חגיגת ה"בר מצווה" – השקת הסניף ה13 התרחשה היום בפתח תקווה, שברחוב חיים עוזר, הרחוב המרכזי ביותר של העיר, נפתח הסניף ומיד הוצף במבקרים ולקוחות.

(בתמונה- טקס קביעת מזוזה בסניף החדש)

בסניף, שהוא אחד מ50 הסניפים שאמורים להפתח עד סוף 2014, נמכרים כאמור כל מוצרי הרשת, ביחד עם מוצרים מתפריט הקיץ החדש כמו משקאות ברד שונים ("אייס"), גלידות, טעמים חדשים של כריכים ועוד, וכן "מוצר השבוע" – מוצר חדש ומתחלף  כמו שישית כוסות, מגבות מטבח וכדומה.

הסניף מצטרף גם לסניפי ה"קופיקס בר" שבהם נמכר אלכוהול בחמישה שקלים.

(בתמונה למעלה -תושבי פתח תקווה מתנפלים על הסניף החדש)

הסניף בפתח תקווה, כמו בכל עיר אחרת, ממוקם בכוונה במיקום אסטרטגי והומה אדם, ונותן שירות מהיר ללקוחות רבים, מה שמאפשר לו לשמור על מחיר אחיד וזול וגם על טריות המוצרים.

סניפים נוספים קיימים כבר בתל אביב, ראשון לציון, חולון, נתניה, רמת גן וגבעתיים.

כשבוחנים את המחירים והמוצרים של "קופיקס" חושבים על שתי שאלות עיקריות – קודם כל, למה עד עכשיו שילמנו כל כך הרבה? ושנית – איך לא חשבו על זה קודם.

בסניף בפתח תקווה, שהוא כמו כל שאר הסניפים – "טייק אווי" אפשר בכיף לקנות כוס שתיה חמה או קרה, משהו מתוק, משהו מלוח או נשנוש, לשבת על ספסל (הסניף ממוקם בפינת מדרחוב שוקק חיים), ולהרגיש שלא צריך להוציא הרבה כסף בשביל שיהיה טעים ונעים.

עד לפני שבוע המילה "ארצ'י" עוררה אצלי קונוטציה אחת בלבד- ארצ'י בנקר, כוכב שנות השמונים, מגולם בידי קרול אוקונור, דמות נרגנת ששנאה כל מה שלא גבר נוצרי לבן, שקרא לחתן שלו "מיט הד"- מה שתורגם לעברית כ"ראש כרוב" מטעמי כשרות.

אז הוזמנתי לגלות את "ארצ'י " האחרת – ביסטרו בר ב"ביתן אהרון"- דקה מנתניה, במרכז הקניות המרכזי. מי זה "ארצ'י"? ארצ'י הוא שמו של ארצ'יבלד (אהרון) ג'ייקוב – שעמד בראש ההסתדרות הציונית בקנדה וסייע ברכישת קרקעות האזור.

ומי ב"ארצ'י"? –השף אלעד לוי, בן ונכד של מסעדנים, שגדל במטבח ששילב מרוקו ופולניה, למד קולינריה ושימש בין היתר כסו שף ב"בוסטון" באילת וכשף הרשת של "קפה הלל".

על עיצוב המקום הופקדה גפן גל אלקיים שנטעה בו אלמנטים רבים המשדרים ביתיות כמו אביזרי רטרו, צנצנות גדולות מלאות כל טוב, ולא שכחה אפילו את השירותים המפנקים במיוחד.

המטרה- לשרת את תושבי הסביבה שעד היום האפשרות היחידה שעמדה בפניהם לאוכל טוב היתה לנסוע לתל אביב, על כל הפקקים ובעיות החנייה (וכמובן המחירים).

"אנחנו אוכל של תל אביב במחירי השרון" אמר לנו בעל המקום אדי, בזמן שאסף המיקסולוג שבעמדת הבר, מוציא לנו מגוון רחב של קוקטיילים מכל הסוגים, כולל המצאות מיוחדות שלו עם מרכיב סודי שאני לא בטוחה שאני יכולה לגלות, אבל שווה לנסות.

אנחנו טעמנו מנות מכל הקטגוריות של התפריט:

בפתיחה- לחם הבית שהוגש עם מטבלים – למעשה שני סוגי לחם מחמצת שנעשים במקום (לבן ושחור), עם אוסף של מטבלים – זיתי טאסוס, טחינה אדומה, קונפי שום (שאם הייתי טועמת בלי לדעת מה זה ובלי לראות, לא הייתי מזהה שזה שום כי המתיקות היתה עדינה ), שמן זית בלסמי, קרם פלפלים, קרם חצילים עם לאבנה וחמוצים ביתיים. (19 שקלים – ומוגש על חשבון הבית עם הזמנת המנות). נקודה חשובה- הכל, אבל הכל, תוצרת המקום – המטבלים, הבלסמי, הקרמים, החמוצים, וכמובן הלחמים. אמרתי לבעל המקום שלדעתי הוא צריך לפתוח דוכן ולמכור בצנצנות את כל הטוב הזה. ידענו שיש עוד הרבה מנות אבל לא יכלנו להפסיק לנשנש. (שווה רק לשמור קצת מהלחם הזה, או להזמין עוד, כדי לנגב את רטבי פירות הים שיגיעו בהמשך.

תפריט הטאפס הביא לנו –

סשימי טונה אדומה – מלפפון, צנונית, נענע, כוסברה וטוביקו  ברוטב איולי וקרם וואסבי – (29 שקלים בתפריט). מנה חמודה וקלילה.

סביצ'ה דג ים (במקרה שלנו דניס) עם צנונית, מלפפון, בצל סגול ויוגורט (29 שקלים)- מבין שתי מנות הדג הנא- העדפתי את זו בגלל עזות הטעמים שלה יחסית לסשימי.

שרימפס שום- בחמאה, בצל ירוק ויין (29 שקלים) היה נשנוש חביב, למעשה הראשון מבין שלוש מנות שרימפס שקיבלנו לטעום. העדפתי את מנת השרימפס המכונה "השרימפס" שתבוא בהמשך במסגרת "מנות ראשונות".

שתי מנות בשריות השלימו את תפריט ה"טפאס" מבחינתנו –

קרפצ'יו בקר- עם קונפי שום, בייבי רוקולה, פרמז'ן ובלסמי מצומצם (29 שקלים, כולל בלסמי תוצרת בית שאפשר לשתות בכוס מרוב שהוא עשוי היטב), וקבבוני טלה- על קרם חציל, טאבולה, לימון כבוש וטחינה סגולה (29 שקלים). קשה לי להחליט מבין השתיים אבל אני נוטה יותר לקרפצ'יו – בגלל ניגודי הטעמים בין הבשרי לגבינה ולבלסמי .

במנות הראשונות  –

הפיבוריטית שלי  – "ה-שרימפס" – מבחינתי "ה-מנה" של פירות הים מכל מה שאכלנו בערב הזה.  (59 שקלים) – שרימפס בשמנת , חמאת שום וניל, כמהין, עגבניות מיובשות ובזיליקום – מנה שלא רק שנטרפה עד תום, פה נכנס הלחם ששמרנו מההתחלה (או בעצם, ביקשנו תוספת) כדי לנגב את הרוטב עד הטיפה האחרונה.

עוד היו במסגרת "המנות הראשונות" – כנפיים ברביקיו  בפאלו ובצל ירוק- (34 שקלים לקערה נדיבה) וסלט ארצ'י – סלט מיקס חסות, בייבי רוקולה, שרי, אנדיב, , בצל סגול, פלפלים בצבעים שונים ורוטב ווינגרט חרדל ותפוז.

מבחינתי – הכנפיים היו פיקנטיות, לי כפולניה קלאסית זה היה קצת חריף, אחרים ליקלקו (במובן המילולי כי אוכלים עם האצבעות . הסלט היה עשיר, למי שרוצה אופציה קלילה או צמחונית. לי אישית סלט הוא תמיד "האוכל של האוכל".

הגענו לתפריט המנות העיקריות, פתחנו את הכפתור הראשון במכנסיים (וגם זה כבר התחיל להרגיש מתוח) וטעמנו –

שלוש מנות מתפריט הספיישלים –

"פיש אנד צ'יפס" קלאסי – טעמים מוכרים ואהובים ב69 שקלים,  לינגוויני פירות ים על מצע פסטה שחורה (ממיצוי דיונון) (89 שקלים לקערה שהכילה בין השאר מולים, קלמרי, ושרימפס), שרימפס פנקו (69 שקלים)- הרגיש לי קצת כמו שניצלונים עם שרימפס, כאמור העדפתי בהרבה את מנת ה"ה-שרימפס") – פינגר פוד כזה, נראה לי שילך טוב עם בירה קרה, וטעימה של כבד אווז שאדי מספר שהוא היחיד בארץ שמקבל את הגירסה המצוננת ולא הקפואה, כך שהאיכות נשמרת. לגבי כבד אווז אני קצת בעייתית בגלל הקטע של הפיטום (שבגללו לא מוכרים יותר בארץ ויש יבוא ממדינות שלא אוסרות את הפיטום). למי שמעוניין, אפשר להוסיף תוספת כבד אווז למנות כמו המבורגר או סינטה ב29 שקלים.

בתפריט העיקריות הרגיל קיבלנו את –

סינטה עם ירקות מדורה, מוח עצם ושעועית ירוקה (109 שקל) שהונחה על קרם שום קונפי, ופילה בקר ברוטב יין תאנים ופירה כמהין ((139 שקלים). בשתי המנות חסרה לי קצת מליחות, אני בעד קערית של מלח גס לשירות עצמי, על מנת שאוכל לשבץ את היהלומים המלוחים האלה לפי טעמי.

שתי המנות המובילות שלי בתפריט העיקריות היו ללא ספק –

כבדי עוף רכים רכים בציר בקר מייפל וערמונים על פירה צרפתי (59 שקלים) – שכחתי לשאול אבל הפירה עשה רושם של חלבי .

פילה דניס צרוב על ריזוטו אסיאתי – (109 שקלים). אני לא יודעת מה זה "ריזוטו אסיאתי" דווקא , אבל אני יודעת מה זה "מדויק". ריזוטו הוא מנה טריקית להכנה כי צריך לטפל בה כל הזמן וקשה מאד להגיע לדיוק, זו הסיבה שבתחרויות בישול זו מנה מככבת. הריזוטו ששכב מתחת לדניס (שהיה עשוי טוב לכשלעצמו) היה מדויק בכל הרמות – גם מבחינת דרגת הבישול (לא קשה ולא "מושי"), גם מבחינת התיבול והטעמים. אני מציעה למסעדה להציע בתפריט גם מנת ריזוטו כזו לצמחונים למשל , רק צלחת כזו (ולחם לנגב את מה שנשאר בקרקעית כמובן).

כבר לא היו לנו כפתורים לפתוח, אז נשענו אחורה על הכסאות וחיכינו לקינוחים, וארבעה מהם צצו לנו על השולחן –

קרם מלבי – (39 שקלים)- קלאסי, קרם ברולה (42 שקלים) – עם פירות יער, גנאש שוקולד- למעשה דואט של שני סוגי גנאש- שוקולד ושוקולד לבן – השוקולד הכיל אגוזי לוז, קשיו, פקאן מסוכר, בזיליקום, חמאת וניל ושמנת מתוקה. הלבן כלל פקאן מסוכר, קרמבל חמאה, רוטב טופי, קרם פורצ'יני וקרם פטיסיאר.(45 שקלים לצלחת יפיפיה) ו"עמק חפר" – מוס שוקולד ומוס שוקולד לבן עם מלח אטלנטי, שמן זית ורוטב פירות יער (45 שקלים).

כבר מהפירוט ניתן להבין שהיו שני קינוחים יותר שמרניים ושניים מודרניים יותר. כנראה שאני שייכת יותר לזן הישן מכיוון שהעדפתי את קרם הברולה, על הזכוכיתיות שלו והניגוד בין הקרם והסוכר המתוקים לבין פירות היער החמצמצים, מאשר את שילוב הבזיליקום עם שוקולד למשל, שאיכשהו לא מסתדר לי , למרות שאני יודעת שזה להיט היום בכל מני מקומות. ב"עמק חפר" – למרות שיש מלח ושמן זית, הטעמים הם מתוקים.

כאמור המסעדה יושבת ממש על הכביש, במרכז המסחרי, ככה שקל למצוא וקל להגיע , והיא מהווה אופציה ראויה למי שרוצה מגוון רחב של מנות, מכל הסגנונות והזרמים, במחירים נוחים בהרבה מאשר בתל אביב (וגם אחלה חנייה!)

פרטים נוספים ניתן למצוא באתר של "ארצ'י " בפייסבוק- https://www.facebook.com/Archiebistro?ref=stream

כשאומרים "ערד" עולה בעיני רוחי תמונה של עיירה קצת מנומנמת. אבל "ערד" שבהרצליה פיתוח היא הדבר הכי לא מנומנם בסביבה. ערד רייכל (כן, אחות של..) ניהלה רסטו בר בברזיל, ולאחר שנים שם, החליטה להביא את האווירה גם לישראל, וכך נולדה "ערד" – בלב אזור עסקים של הרצליה פיתוח.

הרעיון – מקום עם אווירה ביתית , ברמן עם ראש יצירתי במיוחד (אריאל לייזגולד), מנות מיוחדות שילוו את השתיה או יעמדו בפני עצמן, לחלוקה או לאכילה אישית, ומוסיקה טובה.

המקום מזכיר נגיעות לטיניות מבחינת העיצוב אבל שומר על אווירה רגועה, ואפשר לבחור אם לשבת ליד שולחן או על הבר.

הוזמנתי לנסות את החידושים של תפריט הקיץ החדש, שיפור ושיפצור של התפריט לטווח גדול של טעמים (ואגב, בערב שבו נכחתי, היה קהל גדול של נשים שהגיעו בזוגות או קבוצות, ובגלל המגוון הרחב של המנות, כל אחת – וכמובן גם כל אחד מצא בו משהו לטעמו).

התחלנו בקוקטילים. מאיה, המארחת המקסימה שאלה אותי מה ההעדפות שלי ואז בחרה עבורי "מרטיני ליצ'י" – קוקטייל של וודקה עם מרטיני יבש, ליצ'י וסאואר (מחירי הקוקטילים בממוצע 45 שקלים). בן הזוג ביקש וקיבל קייפיריניה קלאסית, על בסיס קשאסה , לימונים כתושים, סוכר חום וסאואר. בהמשך, כשהברמן ראה שוודקה היא בהחלט משהו פופולארי אצלי, הוא יצר במיוחד עבורי קוקטייל וודקה עם אשכוליות ואננס, חמצמץ ואוורירי.

תומר  אלקין אירח אותנו מכל הלב  והחל להזרים לנו דוגמאות של מנות  –  חלק כבר בתפריט, חלק בתהליכי הרצה (ולכן אין לי עדיין מחירים שלהם). הערה חשובה- המנות בתמונות הן מוקטנות לצורך הטעימה.

לחם הבית עם מטבלים – לא נאפה במקום אבל טרי מאד, אהבתי את הקראסט שלו , שהזכיר לי קצת פריקסה, כאילו מטוגן אבל לא שומני. הגיע עם שלושה מטבלים- אבוקדו, שמן זית וחומץ עם שום ומטבל עגבניות חרפרף.

קרפצ'יו סינטה עם פרמז'ן מיובש – מנה כייפית מאד, עם קישוט ייחודי של פרי הצלפים. הצעה שלי –  לעשות מנת נשנושים מחטיפי הפרמז'ן כי הם הולכים מצוין גם עם בירה למשל.

כרובית צלויה בתנור על לבנה, סלק, צנוברים, וליד סלט עגבניות חריף (זהירות!). כרוב צלוי הוא שוס בהרבה מקומות, וכאן הוא קיבל פרשנות לכיוון המזרחי אסיאתי. אני לא יודעתי שהעגבניות חריפות ולקחתי אותן כיחידה בפני עצמה, והיה לי חריף, אבל הדרך הנכונה לאכול את המנה היא לקחת הכל ביחד- כרובית עם לבאנה שהיא ניטרלית בטעם ואז לצרף את העגבניות ולקבל יחידה אחת מרובת טעמים ומרקמים.

RATE- מנת תפוחי אדמה מזן ראטה, על מצע עגבניות שרי וצ'זיקי – מנה שפחות התחברתי אליה כי הרוטב היה לי מתקתק והייתי מוסיפה עוד מלח. מכיוון שכאמור המנות הן חדשות ובהרצה, עוד צפויים שינויים.

ברוסקטה סלמון אבוקדו – עשירה מאד, טעמים אסייאתים חזקים, הולך מצוין עם אלכוהול.

סלט קינואה עם חמוציות, סילאן, טחינה,זיתים, עלי בייבי, אגוזי מלך ובעצם כל טוב- מנה שזכתה אצלי למקום השני והמכובד – מנה קלילה אבל עשירה מאד, משביעה , כייפית במרקמים והתיבול לא משתלט.

כריך שפונדרה – זה המקום הראשון שלי. בתמונה כאמור רואים דוגמית, במקור זה כריך עם צ'יפס וכל מה שצריך . בפועל – בשר רך, עדין, כמעט נמס בפה, נותן קונטרה ללחם הקלוי שהוא נמצא עליו.

בנתיים עברה מאיה וחילקה לכל הנוכחים שוט של וודקה תות, ככה לחימום האווירה.

עוד שתי מנות לסיום ככה-

מנת סלט ארטישוק סיציליאני – מהתפריט הוותיק יותר- לבבות ארטישוק חצויים על גריל, עם בלסמי ורוטב פסטו, עם ירקות חרוכים על הגריל, שום קונפי ופרמזן (32 שקלים).

קלמארי פול ירוק וגרגירי חומוס, עם בצל חרוך וטחינת חצילים (48 שקלים, גם מהתפריט הוותיק).

מבין השתיים העדפתי את הקלמארי כי הטעמים היו עדינים יותר מאשר הסלט (כסיציליאני יש לו טעמים חזקים ומודגשים – רק לשים לב לפרוסות הפלפל החריף שעל המנה, למי שלא מסתדר עם חריף).

הגענו לקינוח- וקיבלנו מנה חדשה שעדיין לא רשומה בתפריט בשם "שתות" .

המנה כללה פרזנטציה יפיפיה של תותים על קרם גבינה, קרמל סוכר חום, שקדים ורוטב פירות יער עם שטרוייזל ובזיליקום. מנה קלה מאד ,מרעננת  וגם מביאה טוויסט חדשני בזכות הבזיליקום (שחשוב לשלוט על הכמות שלו כי בקינוח זה קריטי, כאן הכמות היתה עדינה ושמרה על המתיקות עם זיק רעננות).

מה שנחמד ב"ערד" הוא שבימי רביעי יש הופעות חיות. בזמן שאנחנו היינו, ניגנו ברקע חברי ההרכב "ההיביג'יביז" – שעשו גרסאות בלוז ורוק לאולדיז וגם למוסיקה ישראלית וניכר שהם נהנים מכל רגע.

המקום פתוח כל ערב עד אחרון האורחים, והאווירה מאד משפחתית וידידותית . חנייה נוחה מאד בסביבה (בחינם אחרי שבע בערב).

ערד רסטו-בר נותן לתושבי האזור בדיוק את מה שחסר. מקום שהוא על התפר בין בר מושקע לבין מסעדה עדכנית, עבור קהל שמחפש לבלות עם אוכל טוב ועם ברמנים שיודעים את עבודתם נאמנה, זה בדיוק בשבילם.

לדף הפייסבוק של "ערד" – https://www.facebook.com/arad.raichel

המדע 7 הרצליה

תרבות היין הישראלית כבר מזמן לא מבוססת על "יין פטישים" או יין אדום מתוק להחריד ל"קידוש". בישראל למדו להעריך יין, לטעום יין ולצרוך יין להנאה והרחבת אופקים.

אחד ממובילי תרבות היין בישראל הוא ללא ספק "איש הענבים" היפואי, שמביא לישראלים מגוון ענק של יינות מהארץ ומהעולם, רבים מהם כשרים, ומעבר למכירה מספק גם הדרכות יין, בתים פתוחים, שירותי בר וייעוץ.

השבוע קיים "איש הענבים " בשוק יפו בנמל, פסטיבל יין ואוכל שבמסגרתו ניתן היה לטעום יינות רבים מייקבים ישראלים מובחרים ומדינות שונות בעולם כמו צרפת, איטליה, אוסטרליה, ארגנטינה, צ'ילה וספרד.

הצוות הידידותי מאד של "איש הענבים" סידרו את היינות מהקל לכבד ובעזרת רשימות מדוייקות שניתנו לטועמים, ניתן היה לדעת בדיוק מה טועמים ולרשום חוות דעת. בין לבין ניתן היה לטעום מנות מהמסעדות של השוק- נקניקים, גבינות , פסטות ומאפים.

אני לא מומחית ביין, ונעזרתי בצוות כדי לבחור את היינות המנצחים שלי, לפי טעמי כמובן. הבחנתי בין יינות קלים יותר שהייתי שותה בעצמם, ויינות כבדים יותר שמתאימים לארוחה בשרית למשל. כל היינות בפסטיבל היו יינות אדומים.

הנבחרים שלי –

מיקב ברקן, ספיישל ריזרב פינוטאז' 2010 – יין קליל ובעל מתיקות, סיפתח נהדר לכל ערב.

שני יינות של יינן ישראלי בשם דורון יצחק שמסתובב בעולם ומוצא כל פעם יקב אחר – FUSION – הראשון  SANGIOVESE 2009, שהיה לו ניחוח וטעם "עצי" מהחביות שבהם שהה, וtempranillo Grenache 2005, קצת יותר כבד , תוצרת ספרד, עם דגש פירותי.

עוד ישראלי שהיה מאד מוצלח – יקב רמת הגולן, גמלא- השמורה. נביולו 2010- הכי VFM (ערך משתלם במיוחד). טעם עגול ומלטף.

יקב גוסטבו אנד ג'ו, עינבר – שיראז 2010 הוסיף קצת פלפל לטעמים שהיו לי בפה, ויקב מאור, החזק ביותר בסידרה- של סירה 2008, היה דומיננטי מאד, הולך מצוין עם סטייק למשל.

צ'ילי שלחה נציגות טעימה בדמות CONCHA Y TORO, MARQUES CASA CONCHA, קברנה סוביניון 2009, צבע אטום, טעם כייפי בפה, בלי אפטרטייסט. בכלל, יינות צ'יליאנים עשו רושם מצוין בפסטיבל הזה.

ועוד אחד שמאד מצא חן בעיני- של יקב תמיר, שומרה 2011, צבע יפיפה וטעם חי ומפעיל את כל הבלוטות הנכונות.

אחרי כל הטעימות, לקחתי לי עוד כוס אחת של קיאנטי והלכתי ל"מרגוזה משפחתית ואיטלקית" שמכינה מנות פסטה טריה. אני בחרתי את הפסטה הכי מושחתת לדעתי – פנה עם רוטב שמנת פטריות, מנה שביחד עם הקיאנטי העבירה אותי הישר לאיזה מטבח של כרם איטלקי, בשעת הבציר.

בדרך עוד הספקתי לעצור בדוכן קטן של משק הילמן והשמנים הטעימים שלו. משק הילמן הוא מותג צעיר, עצי הזית הראשונים ניטעו ב2009, במשק משפחתי שבו כל בני המשפחה , על שלושת הדורות, נותנים כתף. כרם הזיתים נטוע בגובה 400 מטר מעל פני הים סמוך לגבול סוריה (במושב נוב) ותנאי הגידול הם אופטימליים. המסיק נערך בשיטה חדשנית  על ידי בוצרת, כלי שמצליח לאסוף כמות גדולה של זיתים וכך להעבירם במהירות  לבית הבד הקרוב, מה שגורם לשמן להיות בדרגת חומציות נמוכה במיוחד.

טעמתי את הטעמים השונים של השמן, אהבתי הכי הרבה את הקורטינה, שנחשב החזק מבין השמנים ומזכיר את הטעם הסורי. יש כמובן גם טעמים עדינים יותר כמו קורונייקי – בדרגה בינונית, וארבקינה שהוא הקל ביותר, בניחוח פירותי.

השמן בעל תו איכות מועצת הזית שמעיד על בקרת השמן בבדיקות מעבדה ושמירה על איכותו. בתחרות הראשונה שהשמן של "הילמן" השתתף – תחרות המסיק מועצת הזית הישראלי, הוא זכה בפרס כסף.

משק הילמן עושה משלוחים עד הבית, פרטים נוספים בטלפון 052-2983325

כתובת "איש הענבים" –

http://www.grape-man.com/grape-man

כתובת שוק יפו בנמל –

http://www.jaffamarket.co.il/

לחיים!

בגליל תמיד יש מה לעשות – בחורף כדי לראות את הפריחות ואת הנחלים אחרי הגשמים, בקיץ בגלל הקרירות הנעימה והבריזה, ותמיד- בגלל הנופים המגוונים והפעילויות הרבות שיש לעשות.

ודווקא בגלל זה,בגלל השפע הרב, קל מאד להתבלבל- יש מאות צימרים, מסעדות, פעילויות ,אטרקציות, וקשה לתכנן את החופשה באופן האופטימלי (והאמת, גם החסכוני ביותר).

כאן נכנסת לתמונה האפליקציה הגלילית המושלמת – "גליל דיל". אפליקציה שמטרתה לייצר לנו את החופשה המושלמת מהתחלה ועד הסוף. מה זה בעצם אומר? באתר http://www.galildeal.co.il/ נמצאת נקודת הפתיחה. הדבר הראשון שאפשר למצוא שם הוא נקודת המוצא לטיול – הלינה, כי באזור יש כל כך הרבה דברים לעשות שיום אחד פשוט לא מספיק. מה שנחמד באתר זה שלא רק שיש מבחר ענק של צימרים בתקציבים שונים ובפונקציות שונות, הכל עובד אונליין כך שאפשר לדעת בדיוק איזה חדר פנוי מתי ולעשות את ההרשמה (המאובטחת) על המקום. אחר כך מגיעים התכנונים – המלצות למסלולים, סוגי טיולים (כי אין דין טיולי אנשי שטח לטיולי עכברי עיר למשל), מסלולי אופניים, מסעדות, פעילויות לכל המשפחה ועוד. ומה הכי כיף?

האתר שעובד בשיתוף עם חברת "ישרכארט" יוצא עם "גליל קארד" – כרטיס נטען שנותן אשכרה כסף בחינם. איך זה עובד? כשמזמינים לינה באתר, מקבלים אחוז הנחה מסוים, שהופך למזומנים שמוזרמים לכרטיס שמחכה בנקודת הלינה. רק לקחת אותו ולממן בעזרתו עשרות ובעתיד מאות בתי עסק בגליל (וכל האתרים המקבלים את הכרטיס מפורטים באתר "גליל דיל"). יש לציין שכל אטרקציה או צימר אמורים לעמוד בסטנדרטים מסוימים כדי לזכות ולהיות ברשימת "גליל דיל" כך שזה כבר מדד לאיכות.

גם בסמרטפון ניתן לנצל את אפליקצית "גליל דיל" שמאפשרת ניווט והזמנת מקומות, מבצעים, מידע איך לנצל את כרטיס ה"גליל קארד" בצורה אופטימלית ועוד, עוד לפני ההגעה כך שאפשר לתכנן הכל.

כדי לבדוק בעצמנו את האטרקציות (או לפחות חלק זעיר מתוכן) נסענו ליום אחד מלא וגדוש טעם גלילי.

התחנה הראשונה שלנו היתה במושב אמנון, על גבעה שצופה לכינרת, הרי הגולן והגליל. עצרנו שם ב"חוויות שטח" – מתחם חוויתי שמאפשר חוויה כוללת. במקום דשא גדול וחושות כמו בסיני, שניתן להתנחל בהן למה שמכונה "קמפינג VIP" כי עדיין נמצאים בטבע אבל מקבלים שירות של קלאב מד – עם דשא ענק שצופה לנוף מרהיב, מטבח מאובזר משותף הכולל מקררים, מיקרוגל, טלוויזיה בלווין ואפילו גן תבלינים לשימוש חופשי, בריכה בעונת הרחצה, מקלחות נקיות עם מים חמים ושירותים. המקום מפוקח ושמור כך שאין מצב של מהומה כמו בחופי הכינרת בעונות העמוסות למשל.

חוץ מלינה ונוף יש גם אפשרות לפעילויות כמו טיולי טום קאר, ריינג'רים וג'יפים במסלולים שונים, טיולי משפחות, ספארי לילה ועוד. (והאמת, כשראיתי את הדשא עם הנוף, דבר ראשון חשבתי "מצוין לחתונות" ואחר כך הסתבר לי שבאמת זו אופציה שקיימת).

עוד מידע על "חוויות שטח" ב  – http://www.havayots.com/

בזמן שהותנו ב"חוויות שטח" זכינו לאירוח דרוזי של "אהלן וסהלן" – מאכלים דרוזים אותנטיים, שהכינו לנו בני משפחת דאהר עם סלטים, פיתות דרוזיות עם המון תוספות, חומוס , ירקות, פינוקים ותה. למעשה זו היתה ארוחה של "ארוחה בשטח" מכיוון שאת האירוח המקורי שלהם הם עושים בבית המשפחה ביישוב סאג'ור , באוהל מסורתי, עם אפשרויות רבות כמו מופעים מוזיקלים של דרבוקות, חלילים ושירים, הסברים על העדה הדרוזית, סיורים במקום ואפילו סדנת פיסול.

עוד פרטים ב- http://www.e-druze.co.il/onetzimmer.aspx?tzimmerId=32 (מתאים גם לקבוצות גדולות!).

התחנה השניה שלנו היתה ב"יקב אודם" במושב אודם שברמת הגולן. למעשה, אני כבר ביקרתי שם בעבר, ואחרי טעימות מרובות, בחרתי לקנות בקבוקי "וולקנו שרדונה 2012". זה מה שתכננתי לקנות גם הפעם אבל לצערי כל המלאי נגמר, והמלאי החדש היה בתהליכי ביקבוק, כך שרשמתי לעצמי לברר מתי בדיוק יש (את היינות של "אודם" ניתן להשיג בכל רשתות היין הגדולות ברחבי הארץ). ישי נתן לנו לטעום כמה דברים שזכרתי וגם כמה דברים חדשים (ולמי שמגיע לשם – לא לפספס את שיכר הדובדבנים שדורש איזה שוקולד מריר לצידו!). בכלל יש יינות קינוח שחוסכים לכם בעצם להכין קינוח, מספיק למזוג כוסית והחיים כבר יפים (כך למשל ה"ענבר" שהוא ממש כמו לשתות דבש נוזלי ויפיפה).

במקום מתקיימות טעימות ויש גם אפשרות לסיורי כרמים בתיאום מראש.

עוד פרטים ב- http://www.harodem.co.il/

היינות כשרים החל מבציר 2007, סגור בשבת ובחג.

שעת צהרים הובילה אותנו לבירכת רם, למסעדה שעומדת ומשקיפה על מאגר המים היפיפה הזה במג'דל שאמס. אכלנו שם ארוחה שכללה את המיטב של המטבח הדרוזי – סלטי עלים קצוצים דק דק (תנו לי כוסברה וסגרתם ענין!), חומוס ביתי אמיתי, מנות פריקה וכוסמת עם תיבול קינמון וירקות, וכמובן חציל בלאדי שבלעדיו אין ארוחה, ומקלובה- עוף עם אורז וכל מני הפתעות בפנים, וסיום של בקלוואות עסיסיות במיוחד, ששברו את אחרוני שומרי הדיאטה. המנות הללו היו יותר בכיוון האותנטי אבל בתפריט יש גם מנות מודרניות כמו כריכים, פסטות, בשרים על האש ועוד. (וגם המון אפשרויות לצמחונים).

עוד פרטים ב- http://www.rest.co.il/sites/Default.asp?txtRestID=4488

זה שאכלנו בקלוואה לא אומר שנסרב לשוקולד, נכון? אז נסענו לקיבוץ "דפנה" למוזיאון השוקולד של דימיטרי שולמן. דימיטרי סיפר לנו את סיפור הקמת המקום (למעשה כמתנה לאשתו ההרה) והסביר לנו מהם אחוזי הקקאו, איך עובדים במפעל ומה יש במוזיאון. החוויה במוזיאון מתחילה בסיור, יש סרט, יש סדנאות שמונחות פעם בשעה והמבקרים יכולים (בתשלום) להכין שוקולד, לטעום, להתלכלך כמו שצריך ולצאת גם עם מזכרת טעימה, וכמובן – החנות שהיא חלומו הרטוב של כל שוקוהוליק באשר הוא (כולל השיחוק של טבלת שוקולד אחד בשלושה טעמים, כך שלא צריך לריב מה קונים, יש משהו לכל טעם).

עוד פרטים ב – http://www.scm.co.il/

התחנה האחרונה שלנו, עם שקיעת השמש, היתה בראש פינה (ואיזה מקום יפיפה עם נוף מרהיב!), שם הגענו להשקה הרשמית של "גליל דיל" במסעדת "פינה בראש". המסעדה, שמגישה אוכל צרפתי כפרי, מצטיינת בעיקר בגבינות שמוגשות במקום ו300 סוגי יין, הרבה מהם מהיקבים בסביבה, אנחנו טעמנו נשנושים של גבינות, מרק שורשים מחמם וכזה שמתפזר בגוף וגורם לנו להתמרח ליד האח הבוערת שבמרכז המסעדה, (ולנו כעכברי עיר תל אביביים, אח בוערת מעבירה אותנו ישירות לאירופה), מאפים קטנים וכדורי זיתים וגבינות שהלכו מצוין עם האלכוהול.

עוד פרטים על "פינה בראש – שירי ביסטרו (ע"ש השפית שירי פרידמן שהתמחתה בצרפת במסעדות שלושה כוכבי מישלן) – http://www.pinabarosh.com/bistro.htm

בכל המקומות האלו, וכמובן בעוד עשרות אטרקציות אחרות בגליל – לא רק שמכבדים את כרטיס "גליל קארד" אלא שיש גם הנחות נוספות למי שמגיע עם הכרטיס כך שיש רווח על רווח, והעסק משתלם מאד.

אז כדברי השיר "קחו מקל, קחו תרמיל" (או ליתר דיוק – קחו סמרטפון ) ובואו לגליל – טוסקנה במרחק שעתיים מהמרכז.

החתונה היא אחד האירועים המשמעותיים בחייהם של זוג צעיר, שמממש את אהבתו לפני קהל ומתחייב לזוגיות. כחלק מהשמחה, הרבה זוגות אוהבים לתת לאורחים מתנה קטנה בסוף הערב כמזכרת מהאירוע.

למתחתנים באולמי "ג'ויה מיה" בקיבוץ נחשונים יש אופציה מיוחדת מאד ומשמחת מאד – "החנות החברתית". במקום סתם לקנות מתנות, ב"חנות החברתית" יש מתנות שמיוצרות על ידי עמותות חברתיות שונות, וזוג שמתחתן במקום ויבחר להעניק לאורחיו מתנות מהמגוון הרב של "החנות החברתית" , לא רק שהתשלום יימסר כתרומה לעמותה הנבחרת על ידי הזוג, גם אולמי ג'ויה מיה עצמם יכפילו את התרומה.

ביום החשוב ביותר לזוג צעיר, יום שכולו אהבה, זו תהיה הזדמנות מצוינת גם לתרום לחברה ולעמותות שזקוקות לתמיכה כדי להמשיך ולעזור לציבור.

בתמונות למטה ולמעלה – ממוצרי החנות החברתית.

בין העמותות והפרויקטים שנמצאים בחנות החברתית –

"אלו"ט" – עמותה למען ילדים אוטיסטים, כשכל המתנות עשויות על ידי חוסי אלו"ט.

"אלי"ע "– עמותה למען תינוקות וילדים עם קשיי ראייה, שמסייעת להם להשתלב במסגרות החינוך הרגילות.

"שלוה" – עמותה המסייעת למעל 500 פעוטות, ילדים ונוער בעלי צרכים מיוחדים להשתלב בחברה ובקהילה

"גדולים מהחיים" – עמותה המסייעת לילדים ונוער חולי סרטן, כשבכל שנה העמותה מסייעת למעל 1500 ילדים, חלקם חולים סופניים וכולם במאבק לנצח את המחלה, לשפר את איכות חייהם במהלך האישפוז וגם ההחלמה.

"בתי דולב לנוער "– עמותה המעניקה מענה לנוער נושר ובסיכון שזקוק למסגרת כדי שיוכל לגדול ולהיות אדם נורמטיבי  בין השאר במסגרות ליליות, הכוונה לתעסוקה, תמיכה בהורים, ואפילו סביבה טיפולית למי שהחוק הוציא מביתו. כחלק מהתהליך נולד פרוייקט "אופים עם אופי" בה לומדות נערות את מלאכת האפיה ורוכשות כלים ביזמות עסקית. המאפים הם חלק מהמתנות המוצעות ב"חנות החברתית".

"בית איזי שפירא"- עמותה לשיפור איכות החיים של אנשים עם מגבלות ובני משפחותיהם.

והעמותה הקרובה ביותר לליבי אישית – "תנו לחיות לחיות" – שמסייעת כבר מעל 28 שנים לחיות במצוקה וחיות נטושות ומציאת בתים מאמצים. אישית העמותה הזו הכניסה לחיי לפני 19 שנים חתולה נטושה שנתנה לי מימד נוסף של אהבה לחיי.

בתמונות אפשר לראות את המוצרים השונים והמיוחדים של העמותות, וכן את האולם עצמו – ג'ויה מיה, שיוצר אירוע קסום לכל חגיגה, ומנות מיוחדות וטעימות.

בתמונה למעלה- מנכ"ל ג'ויה מיה ניסים יצחק מציג את הפרוייקט , ופינות חמד באולם, בתמונה למטה- מנות מיוחדות של האולם עבור מתחתנים.

והכל כשר!

זוגות שמתחתנים ב"ג'ויה מיה" יוזמנו לחנות כדי להפגש עם נציגי עמותות שונות ולהחליט מה קרוב לליבם ומה מתאים לאורחיהם כמתנה למזכרת מהערב החשוב בחייהם.

 ג'ויה מיה- קיבוץ נחשונים.

בית הספר לקולינריה של משרד התיירות "תדמור" הוא מוסד וותיק, מוכר ומוערך שהוציא מבין שורותיו שפים ומלונאים ידועים ומצליחים.

השבוע חבר בית הספר למשרד התיירות, ולשגרירות צרפת, וחבר ל"שבוע צרפת" השני במספר, שבו שפים צרפתיים מגיעים לארץ כדי לשתף פעולה עם שפים ישראלים.

על השבוע ואירועיו כתבתי ב- http://shoshhazangrinberg.wordpress.com/2014/02/10/%D7%91%D7%95%D7%9F-%D7%90%D7%A4%D7%98%D7%99%D7%98-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C/

במקביל לשפים הצרפתיים המבוגרים שהגיעו, הגיעו גם תלמידי בית הספר הקולינרי הממשלתי הצרפתי, לביקור אצל עמיתיהם הישראלים – תלמידי התיכון הקולינרי "תדמור".

בין שאר האירועים שבהם השתתפו התלמידים היו סדנאות, השתתפות בתערוכת התיירות, וגולת הכותרת – קרב סכינים בין הצרפתים לישראלים. בראשות הקבוצה הישראלית עמד שגריר צרפת בישראל, מר פטריק מזונאב, שאפה ביחד עם הקבוצה הישראלית באגט צרפתי. את הצרפתים הוביל דווקא ד"ר עוזי לנדאו , שר התיירות, שאפה ביחד עם הצרפתים חלה של שבת.

בתמונה- שגריר צרפת בישראל – מר פטריק מזונאב, השף המעוטר גיום גומז, והשר עוזי לנדאו מציגים את פרי עבודת שתי הקבוצות. (צילום דן בר דב)

על השיפוט היה אחראי השף המעוטר גיום גומז, שף ה"אליזה" שקבע לאחר התלבטויות שהתוצאה היא תיקו. מכיוון שכך, הומצא מאפה חדש בו במקום, ה"באגט-חלה" שהוגש לאורחי טקס הסיום של שבוע האירועים.

כמובן שבמקביל התלמידים הצרפתיים גם סיירו בארץ ונהנו מביקורים במקומות קדושים ובים המלח.

בערב הסיום הוצגו כל שיתופי הפעולה בין התלמידים הצרפתים והישראלים בידי מנכ"ל תדמור, מר צביקה שיפס, ועל רקע נגינתו של יונתן מילר (בעבר "כמו צועני") הוגשה ארוחה חגיגית שהוכנה על ידי השף שי ביטון וקורס אומנות הבישול 2 של 2013.

בתמונות – ה"חלה באגט", השף גיא פרץ ומנכ"ל תדמור צביקה שפיס.

בין הדוברים היה גם השף גיא פרץ, בוגר בית הספר שזוכה להצלחה רבה במסעדות ובהוצאת ספרי בישול, נציגי השגרירות וכמובן גם התלמידים שסיפרו על חוויותיהם בארץ.

בתמונות – קבוצת תלמידי הקולינריה הצרפתיים והתפריט של ערב הגאלה.

המנות שהוגשו היו יפיפיות וכללו

קבב לוקוס פיקנטי על עוגת חציל ופלפלים קלויים ברוטב רוי וטחינה ריחנית, מיקפא אשכולית וקמפרי (הם הפתעת סוכריות קופצות), קונפי שוק אווז ברוטב ערמונים ויין שהוגשה עם גראטן תפוחי אדמה פריך וזר ירקות הגינה, כל זה לצד סלט העונה, ולבסוף חגיגה של קינוחים שהוכיחו ש"פרווה" רק מדרבן להיות יצירתיים ולהוציא קינוחים על בסיס קדאיף, רחת לוקום, שומשום, פירות יבשים והמון הפתעות מרהיבות ומתוקות.

היינות שליוו את הארוחה היו תשבי קברנה סובניון, וברקן שיראז קלאסיק (שניהם 2012) עם הסברים על התאמתם למנות מאת המורה של קבוצת התלמידים הצרפתיים.

בתמונות – המנכ"ל צביקה שפיס מגיש שי לאורחי המשלחת הצרפתית. מימין, יונתן מילר שליווה את הערב בנגינתו.

אחרי שבוע כזה, וכל כך הרבה פעילויות משותפות בין צרפת וישראל, כל שנותר הוא לצפות בשקיקה לשנה הבאה. ארוואה!

עד עכשיו תיארתי בפוסטים הקודמים את כל חוויותי באזור זכרון יעקב, את הריחות, את השמנים והקרמים, היינות והפירות. עכשיו הגיע הזמן לאכול.

ובסיור הזה התנסתי בשתי מסעדות, שונות לגמרי, ומיוחדות כל אחת בדרכה.

ביום הראשון של סיורי, הגעתי לארוחת ערב במסעדת "BRAVIV" של השף רונן אביב, לשעבר ממסעדת השף "הנשיקה". הרעיון ב"ברביב" הוא הרוטב. כלומר הרטבים. ברבים. הרבה רבים. השיטה- בעזרת התפריט המודולרי והידידותי מאד, בוחרים קודם כל מנה. יש חלוקה לצד צמחוני חלבי, וצד בשרי, כך שגם מי שנמנע מבשר, לא צריך לחפש בין השורות איפה יש מנות נטולות בשר. אחרי שמחליטים על המנה, מחליטים על הרוטב שילך איתה, כשלצד כל מנה כתובות המלצות השף ויש גם התחייבות של המקום שאם הסועד החליט על מנה עם רוטב שלא הולך איתה, המלצר מתערב ומביע את דעתו המלומדה בענין. הרטבים מסודרים גם הם לפי צבעים – רטבים עם עגבניות או רימונים יופיעו בתפריט בצבע אדום, רוטב ירוק יופיע בירוק וכך הלאה, כשיש גם סימונים מיוחדים לרטבים חמים או חריפים, וכן להפרדה שבין מנות ראשונות לעיקריות.

אחרי עיון קל בתפריט ובהמלצות, בחרנו את המנות. שף רונן הוסיף לנו עוד כמה מנות מהמלצות הבית.

אז זה מה שקיבלנו –

סלט שורשים המכונה "בריאות אמיתית" שמגיע בשני גדלים (34 או 44 שקלים) – דלעת, גזר, קולורבי, כרוב, פאפיה, כוסברה ושקדים שהומלץ עם רוטב קולי צ'טני חריף או וינגרט הדרים ונבחר עם האחרון. אני חולה על כוסברה, כך שהדומיננטיות בטעם היתה לי כייפית.

טרין כבד עוף- 38 שקלים למה שמוגדר כ"נימוח באלגנטיות הנדרשת" והוגש עם טוסטונים, עם ריבת חצילים בטעמי חמוץ מתוק והרוטב הנבחר היה קולי פירות יער עם אגסים, רימונים וחומץ אורז. ויתרתי על הטוסטונים כדי להשאיר מקום לאוכל…-

טרין גבינת פטה- 32 שקלים, מנה שרונן השף בחר עבורינו והגיעה עם סלק צלוי ובצל אדום. הגבינה מלוחה, הסלק מתקתק, גם הבצל. לאכול בכף אחת, הכי שילוב טעמים.

"מלכה כתומה" – עוד בחירה של רונן עבורנו, 28 שקלים לבטטות מתוקות בליווי גבינה "ממיסת לבבות" לפי התפריט. המלכה הזו היתה הבחירה שלי מבין הראשונות. מתוק, גבינתי, בשרני.

לפני המנה העיקרית קיבלנו טעימות של הרטבים השונים, גם חריף וגם חלבי, והפייבוריט שלי היה החרדל הלימוני (חרדל דיז'ון, לימון כבוש וטימין) ששמחתי לגלות שזה גם מה שהזמנתי לליווי המנה העיקרית שלי.

לעיקריות –

הצד הצמחוני שלנו (רמז –לא אני!) בחר בניוקי מוצרלה (44 שקלים) עם עשבי תיבול, מנה שנשארה מהתפריט הקלאסי של "הנשיקה" וגם כאן נבחר רוטב לפי הרצון וההמלצות. (המלצות השף היו או עגבניות רוזה, או למון גראס או מנגו). הניוקי היו גדולים ובשרניים והוגשו עם ירקות.

הצד הקרניבורי (רמז – אני!!) בחרה בספריבס מעושן (78 שקלים). במקור אמור להגיע עם פולנטה שבדיוק אזלה, ולכן בחרתי בליווי בטטות רכות. הספריבס היה עסיסי מאד (אוי, כמה ששומן יכול להיות טעים!) והלך טוב עם הרוטב החרדלי שהזמנתי. במהרה זנחתי את הסכין, המזלג והנימוסים ועברתי לאכול את זה כמו שצריך – עם האצבעות.

בין לבין שמענו את ההסברים של רונן על עיצוב המקום ("שילבנו המון צבעים, לא רק בתפריט אלא גם בריפודים ובריהוט"), על הקונספט שהינו בלעדי כולל חלוקות הצבעים והתפריט, ועל כך שבעצם לקוח יכול לחזור שוב ושוב ולבחור באותה מנה כל פעם עם רוטב אחר ולקבל טעמים שונים לגמרי. יש גם הפוך- כי כל רוטב מתאים לפחות לחמש עד עשר מנות, כך שאפשר לאכול גם רוטב זהה במנות שונות.

לקינוח קיבלנו מוס שוקולד לבן וקרוקנט פיסטוק – 22 שקלים לקערית שמספיקה לשניים, ובעיקר מה שקנה אותי שם הוא הטחינה הגולמית שהתערבבה עם השוקולד, בשבילי רק זה כבר מספיק.

במקום נערכות גם הופעות מיוחדות, ואפשרות לאירועים בחדר VIP .

כל הפרטים באתר – http://www.braviv.com/

ביום השני עזבנו את זכרון יעקב ועלינו לעין הוד, יישוב אומנים פסטורלי עם נוף עד לים, ועם יצירות אומנות מרתקות על כל צעד ושעל.

מיד אחרי שחנינו בכניסה, מרחק של חמש דקות הליכה, שוכנת "דוניה רוסה" שמוגדרת כ"מסעדת בשרים ארגנטינאית".

אני ברזילאית, ואולי ברזיל וארגנטינה לא מסתדרות כל כך על מגרש הכדורגל, אבל כשזה מגיע למטבח, או יותר נכון, לגריל, יש הסכמה גורפת – בשר. נטו בשר.

לא שזה מנע ממני לטעום גם מנות אחרות של המסעדה.

ההתחלה היא בארגנטינה- כשב1937 מקימים מרקוס ורוסה רוכפלייש חווה על אדמות הברון הירש (מה שמתקשר גם להיסטוריה הישראלית), ועד מהרה נודעה "דוניה רוסה" כמארחת מופלאה שפותחת שולחנות עמוסים כל טוב.

הנכדים של דוניה רוסה החליטו לשחזר את הטעמים והאווירה והקימו את המסעדה בעין הוד.

פגשתי בכניסה את אמיר שאירח אותנו והשארנו בידיו את ההמלצות והאופציות. (כמובן שהצד הצמחוני לא קופח).

יין הבית נמזג (שילוב של קברנה ומרלו של קדש ברנע) וצלחות הופיעו לנו על השולחן –

בשביל הצמחוני (ולא רק) – סלט פטריות שמפיניון עם גבינת פטה ועגבניות שרי על מצע חסה ברוטב ווינגרט (44 שקלים). הפטריות נשאו מרקם בשרי אם כי אני תמיד אעדיף את הדבר האמיתי כמובן.. הוא אהב.

בשביל הלא צמחונית – שרימפס ברוטב חמאה עם שום, יין לבן, פטרוזיליה ווודקה (48 שקלים). גם כאן עזבתי את הסכו"ם ותפסתי באצבעות כל יחידה, ואת הרוטב ניגבתי עם לחם הבית  שהגיע עם טפנד זיתים וממרח פלפלים קלויים ומגיע בדרך כלל על חשבון הבית כליווי להזמנה ומי שרוצה תוספת זה עולה 16 שקלים נוספים. הלחם הזכיר לי מרקם של בגט מבחינת הפציחות.

לעיקרית הצמחוני קיבל רביולי גבינות ברוטב יוגורט עיזים, זיתי קלמטה, עלי בזיליקום וגבינת פרמז'ן (64 שקלים והוא התקשה לסיים את כל הכמות) ואני קיבלתי מבחר מבשרי המקום בכמויות קטנות כדי שאוכל להתרשם מהכל. טעמתי צ'וריסו בקר, מדליוני פילה בקר, ומנה המכונה ARANITA שבה הבשר מופשט מהשומן כדי שיספוג מקסימום טעמים. הכל הונח על גריל קטן שישמור על החום, והוגש אך ורק עם רוטב צ'ימיצ'ורי ומלח גס.אישית, בשר טוב לא צריך שום תוספת, אני אפילו לא שמתי את הרוטב והסתפקתי בכמה גרגרי מלח גס בשביל הקראנץ' בשיניים. הבשרים? טוב, לא סתם יצא ל"דוניה רוסה" שם טוב – הכנה ארגנטינאית כמו שצריך, בשר ששמר על המיצים שלו, בטעמים טבעיים לחלוטין, עם שובל של טעמי הצליה והעשן.

מחירי הבשרים הם לפי משקל כך שאפשר לבחור מה בא לאכול, אם רוצים לגוון, אם רוצים גודל קטן יותר או גדול יותר, בהתאם ליכולות ולקיבולת.

"יש עוד קינוח" הזכיר לנו אמיר ונענע ב"יש קיבה נפרדת" הקלאסית.

הקינוח שקיבלנו היה "קרמה לה בננה" שהיה שכבות של ביסקוויטים, בננות צלויות לוהטות, ריבת חלב ועל הכל קצפת. מתוק מתוק, לאיזון כל הטעמים הבשריים (28 שקלים).

במשך כל שהותינו במסעדה, כבר לא היינו בעין הוד, אלא איפשהו בפמפאס של ארגנטינה, מוקפים בריחות, בטעמים ובקולות הכל כך רחוקים, שנעשו פתאום, כל כך קרובים.

לאתר הבית של "דוניה רוסה" – http://doniarosa.rest.co.il/he/home/