הכנת כריכים לבית הספר היא עניין טריקי – מצד אחד אנחנו רוצים שיהיה כמה שיותר בריא ואיכותי, מצד שני הילד צריך לאכול את מה שהכנו ולא לזרוק (במקרה הטוב) או שאנחנו נגלה בתחתית התיק בסוף השנה עם גידולי עובש פורחים (במקרה הפחות טוב).
וכמובן שאי אפשר כריך בלי לחמניה שתישאר טרייה, לא תהפוך ל"סמרטוטית" עד שהילד יאכל אותה, שתהיה טעימה וכמובן בריאה.
כולנו מכירים זאת- שעת ערב מוקדמת, חזרנו עייפים מהעבודה והראש עוד מנסה לחשב למתי צריך להגיש את הפרוייקט והאם שילמנו את דמי וועד הבית, כשאת פנינו מקבלים הילדים, ובעיקר- שיעורי הבית שלהם.
יותר מדי הורים מוצאים את עצמם כשוטרים שמנסים להכריח ילדים שאין להם שום חשק ללמוד למבחן , או על תקן מורים פרטים היושבים שעות עם הילדים על שיעורי הבית, לעיתים בנושאים שהם כבר מזמן שכחו או שאין להם מושג מה המורה רוצה.
השבוע נערך ב"דן גורמה" תל אביב כנס ההתפקדות של איגוד השפים והטבחים הישראלי לשנת 2019. חי שורץ, נשיא איגוד השפים והטבחים בישראל, ביחד עם שותפו לדרך השף גבריאל פינחסוב קיבלו את פני המשתתפים הרבים שהגיעו מכל תחומי הקולינריה.
בילדותינו היו לנו מימיות, אותם בקבוקי פלסטיק שנשאנו לבית הספר בתיק האוכל, כשהם עומדים בחריץ מיוחד. גם היום ילדים לוקחים מים לבית הספר אלא שעכשיו מדובר במים מינרלים, נקיים ובריאים.
שנת הלימודים מתחילה בקרוב, וגם השנה נשלח את הילדים עם הבקבוקים, ואם יש להם ערך מוסף, או למעשה שני ערכים מוספים, הרי שהרווחנו בענק.
תום יער עושה (גם) בגרות
אחרי עונה של "תום יער עושה את שביל ישראל"
אחרי שחרשה את שביל ישראל, פגשה דמויות ייחודיות, עברה חוויות , חלקן ביזאריות במיוחד ושילבה את ההומור המיוחד שלה, תום יער חוזרת, חטובה מתמיד, והפעם – למקום שיכול להיות יותר מפחיד מלילה במדבר – שיעור מתמטיקה לבגרות.
"על החלון ישבתי וזיכרון כתבתי, פתאום נפל העפרון וזהו סוף הזיכרון". לא בטוח שהדור הנוכחי של הילדים מכיר את הציטוט הכל כך מיתולוגי הזה, אבל אם נתרכז בתוכן, היום כבר לא צריך לסיים את הזכרון רק מפני שנפל העפרון, מכיוון שיש כל כך הרבה כלי כתיבה איכותיים שניתן לרשום זכרונות רבים (וגם סיכומים, פתקים ומכתבי אהבה) בלי לדאוג.
אחד הדברים הכייפים של סוף החופש הגדול הוא ההצטיידות לשנה החדשה בתחום כלי הכתיבה והציוד המשרדי. אפשר לבלות שעות בבחירת הקלמר, לנסות את העטים, לבחור את המדגישים ולבדוק מה החידושים האחרונים בתחום. אני זוכרת שאפילו בשנותי כאישה בוגרת שלומדת באוניברסיטה, עדיין היתה ההתרגשות הזו של כלי הכתיבה החדשים שמצפים לעבודה, וכשפתחתי את המחברת בדף הראשון, וכתבתי את השורה הראשונה, הרגשתי מינימום שילוב של ביאליק ומארי קירי.
"ילקוט". מילה שכבר פחות משתמשים בה ומזכירה את מה שהיינו לוקחים לבית הספר לפני ארבעים שנה, תיק שאולי עבר כבר כמה ידיים או כמה דורות, לעיתים עם פינות מתכתיות דוקרניות, משהו עם אבזמים או עם סגירת מתכת שהרבה פעמים לקחה איתה כמה אצבעות עדינות של ילדים על הדרך.
אחר כך עברנו ל"תיק" וכל דבר שיכל לשאת את הספרים, המחברות והקלמר נכנס לקטגוריה הזו, כולל שקיות ניילון, סלסילות וכמובן "תיק שכל" שהיה חתיכת בד עם שרוך לא מאוזן, שניתלה על כתף אחת בצורה הכי לא בריאותית שיש ,וחבט בנו מאחור עם כל צעד.
כולנו אוהבים הפתעות, וכדי להפתיע לא צריך משהו יקר (כלומר, רצוי, אבל לא חייב…). לעיתים אפילו מילה טובה עושה את העבודה. אחת הדרכים החינמיות להפתיע מישהו ולעשות לו חיוך קטן באמצע היום היא באמצעות פתק. פתק אהבה שמוצמד לראי, פתק שמתגלה בפינה כלשהי, וגם פתק שמצורף לארוחת העשר של תלמידי בית הספר, בו ההורים מזכירים להם כמה הם אוהבים אותם ומאחלים להם יום מקסים.
נכון, חום יולי אוגוסט בעיצומו, הים והמסיבות, הארטיקים והשינה המאוחרת, אבל בלי שנשים לב, ממש במהירות תגיע אלינו שנת הלימודים החדשה, והדבר הראשון שצריך לבית הספר הוא ילקוט. אז זה כבר לא במילים של יורם טהרלב מתוך "שכונת חיים" –
"הם לא אוכלים חצץ ולא שותים בנזין
כל בוקר עם ילקוט הולכים לבית הספר
והשכנים לאט סוגרים את התריסים
כשהחבורה בערב מתאספת"
