פרוייקט פסח

הסבתות שלנו עמדו במטבח ובישלו. כשהגיע פסח, (שלפי הפולניות מגיע הוא החג הבא מיד אחרי ראש השנה) עלה עשן מהמטבחים כשהן קצצו, טיגנו, בחשו, ערבבו, אפו ואיכסנו המון סירים וקערות לקראת החג. אבל שחרור האישה הגיע, וגם הקריירות של כולנו, ולמי יש זמן או סבלנות להתחיל לגלגל עלי גפן או לטחון דגים?

תעשיית האוכל המוכן עובדת בדיוק על זה, אבל קשה לשחזר טעמים של סבתא, בעיקר בגלל שגם צריך שינוע ואריזה וחיי מדף.

להמשיך לקרוא ←

בעבר כבר ביקרתי וסיקרתי את "משקאות משיח" בראשון לציון, ולקראת הפסח המתקרב (בצעדי ענק!!) החלטתי לשוב ולבקר ולראות מה התחדש לקראת החג. (את הסיקור הראשון אפשר לקרוא בקישור).

בחנות נערכה טעימה של יינות וקוניאק שמוצגים לראשונה בחנות – ואלה המסקנות שלי.

היקב הראשון שהוצג היה "יקב בן חיים"

ממנו טעמנו את השיראז טרדישן 2008. מדובר ביין אדום יבש, כשהבלנד הוא ברובו שיראז (82% ) וכולל גם פטיט סירה ומעט קברנה פרנק. הוא עבר יישון 14 חושים בחביות עץ אלון מובחרות , והתוצאה היא יין בניחוח פירות עדין עם אפטרטייסט יחסית ארוך. היין מומלץ לשתיה ביחד עם מנות כבדות יחסית כמו בשרים בסגנון אנטריקוט.

להמשיך לקרוא ←

סלסילת סוף פברואר עמדה בסימן פורים, ובעיקר , תוצרת בית לפורים. לא עוד דברים קנויים, הפעם מעשה ידינו להתפאר במשלוחי המנות, ולכן צריך חומרי גלם.

וזה מה שקיבלנו –

שוקולד לבן שוויצרי, קמח שמרים, בוטן קלוף קלוי (ומומלח), שקד קלוף טבעי, תמר מג'הול.

התחלתי לחשוב מה עושים עם זה. על עטיפת הקמח היתה תמונה מגרה ביותר של מאפה שמרים, החלטתי לחפש מתכון שמתאים. זה נחמד שהשמרים כבר בפנים כי אני תמיד מתבלבלת בין שמרים חיים, שמרים טריים, שמרים יבשים וכ'ו.

להמשיך לקרוא ←

את מותג השוקולד "קליק" באמת שאין צורך להציג- כולם מכירים ואוהבים את השוקולדים האלה שמחביאים בתוכם (ובציפויים שונים) כל מני הפתעות – אגוזים, דגנים, וכל מני דברים טובים. המותג אהוב מאד על ילדים ונוער , בגרסאות השונות – בתפזורת של השקיות, בחטיפים או בצורת "בר" שנשבר בצורות שונות.

עכשיו, כשמגיע חג האהבה – הוא הוולנטיין הבינלאומי (כי ביננו, רק בישראל מבינים שהכי כיף לחגוג פעמיים – גם בט"ו באב וגם ב14 לפברואר), יצא המותג "קליק" בפרוייקט מיוחד למבוגרים – גם בטעמים וגם בקונספט וכך הומצא ה"קליק לייבל בר".

הבר, שממוקם בקניון רמת אביב, במקום טוב באמצע (ליד המעליות השקופות – בין שער המגדל לשער הים) מציע את הטעמים המיוחדים לוולנטיין – "פקאן מאובק" (הפייבוריט שלי וממכר במיוחד), "מקורמלוז קפה" (עם אגוז לוז), ביטר קרנאץ' ושקד לבנבן. הטעמים מכוונים אמנם למבוגרים אבל אני מכירה הרבה ילדים שיחטפו את השקיות בלי היסוס…

בכל מקרה, מה יש ב"קליק לייבל בר"?

אז בתמונות למטה-

ועוד אחת –

ניתן לראות את צוות הברמנים המיוחד- שבמקום למזוג אלכוהול , מוזגים שוקולד קליקים, ומחלקים "שוטים" של קליקים מטעמים שונים של סידרת "קליק לייבל".

בבר אפשר לקנות מארזים מיוחדים של שתיים או ארבע שקיות "קליק לייבל" ולקבל במתנה אריזה מיוחדת שכוללת קופסת פח מהודרת ומעוצבת (שאפשר אחר כך לשים בה תכשיטים או פתקים רומנטיים או מה שרוצים) ועליה ברכה שהרוכשים מקלידים בעצמם על גבי טאבלטים שנמצאים במקום, ואז היא מודפסת ומודבקת על הקופסה).

אני הכי אהבתי ברכה שכתבה אחת הבנות במקום לבן זוגה, משהו כמו "ליקירי, קניתי לך קופסת איכסון, השוקולד הוא בשבילי!".

הפעילות בבר תתקיים בין התאריכים 9 לפברואר (שזה בעצם היה אתמול) ועד ל16 לפברואר, כך שכדאי להזדרז ולהצטייד במתנה מדליקה ובטעמים כייפים (אישית, הייתי קונה שתיים – אחד לעצמי!).

(בתמונה למעלה ניתן לראות את הברכה שאני עיצבתי).

עוד מידע בדף הפייסבוק של "קליק" –

https://www.facebook.com/klik.il

חודשים לפני חנוכה הסופגניות מתחילות לצוץ בכל מקום. כל שנה הדמיון משתולל יותר, ומהסופגניה עליה גדלנו – זו עם הריבה ה"פושטית" ואבקת הסוכר, התפתחו סופגניות גורמה, בשלל טעמים, צבעים, צורות ודרכי הכנה.

הבעיה היא המשותף לכל הסופגניות באשר הן- השמן בו טוגנו, שכמו השם שלהן – הופך אותן לספוגים כל כך טעימים אבל כל כך משמינים…

במשך שנים היה לי מנהג של "הסופגניה השנתית" – כלומר הרשיתי לעצמי רק אחת, בשנה, בנר הראשון של חנוכה.

האמת, די מבאס. מצד שני, כל פעם שדיברו איתי על "סופגניה אפויה" נרתעתי, כי "זה לא זה". האתגר היה אם כן להצליח לאכול סופגניה שהיא אפויה, ולא נופלת בטעמה ואיכותה מסופגניה מטוגנת.

נכון, תמיד יהיה הבדל בין אפוי ומטוגן, אבל אם האפוי כל כך טעים, מי צריך את הטיגונים?

קיבלתי הביתה קופסה מלאה כל טוב- כל מה שצריך כדי ליצור את הסופגניה האפויה המושלמת.

היו שם צמדי שמרים טריים ומשפרי אפייה של "שמרית" שתפקידם להפוך את הבלילה למשהו אוורירי, קליל, עם ריח מהמם והתכונה שאני הכי מחפשת לה מילה בעברית ולא מוצאת – ה"פלאפי", אותה רכות עננית. היו שם גם צנצנות עם מילויים בטעמים שונים- וניל, טופי, פטיסיאר ורוזמרי, היו סוכריות קישוט, מזרק להכנסת המילוי לתוך סופגניה (זוכרים את הסיפור שהיו מקריאים ב"פרפר נחמד" כל שנה על "הסופגניה שלא אהבה ריבה"? ) ואיך נכין סופגניות בלי תבנית איכותית? אז גם זה היה בחבילה – תבנית מאפינס בעלת שישה שקעים של ארקוסטיל בציפוי נון סטיק עם ידיות סיליקון כדי שגם נצליח להוציא בשלום את הסופגניות (והמאפינס העתידיים) מהתבנית.

(בתמונה למעלה- המצרכים הדרושים. בתמונה למטה- הכלים והעזרים).

השלב הבא (אחרי סבב הצילומים הראשוני כמובן, והטעימה מכל אחת מהצנצנות) היתה לחפש מתכון. חיטטתי באינטרנט, מצאתי עשרות מתכונים, כולל גם דלי שומן שכללו גם חלב סויה למינהו (לא בבית ספרי), מתכונים עם שמן זית (הא?), מתכונים להכנה עם הילדים (האמת, מתאים לי מבחינת הקלות, אני די מאותגרת מתכונים) וגם המתכון שהגיע מצורף לערכה, ונראה קל ונוח.

בסוף עשיתי סוג של מוטציה מכל המתכונים ביחד. מה בעצם עשיתי?

נתחיל מזה שאין לי "קערת מערבל עם וו לישה". כלומר, אני מאד אוהבת להסתכל על הדברים האלה בתוכניות של אהרוני למשל, אבל בזה מתמצא הקשר שלי לווי לישה (או "וו גיטרה" כמו שנוהגים להגיד, לבלתי מוסיקלית שכמוני..). בכל מקרה, מיסרון לחברה בשלנית ויש בשורה –לא חייבים מערבל, אפשר גם ידנית, זה פשוט לוקח הרבה זמן.

הרמתי טלפון לנטלי המניקוריסטית לקבוע תור ספייר, על כל מקרה, והתחלתי במלאכה.

לא ידעתי כמה סופגניות ייצאו לי מהמתכון שצורף לערכה, אבל מכיוון שאנחנו רק שלושה בבית (משפחה קטנה, מינוס החתולה ז"ל) אז חילקתי את הכמות לחצי.

התחלתי לערבב בקערה, בהתחלה עם כף ואחר כך עם הידיים, – 250 גרם קמח, רבע משקית השמרים הטריים ורבע משקית משפר האפייה. פה אני חייבת לציין שזו בערך הפעם הראשונה שאני אשכרה עושה משהו עם שמרים טריים. המקסימום שלי היה בדרך כלל לזרוק שמרים יבשים למכונת הלחם שלי. בעיקר פחדתי שיצאו לי פיתות במקום מאפים והתפללתי לאלוהי ה"שמרית" שאצליח להפעיל את הענין הזה.

(בתמונה למעלה – היכון, החל…)

בכל מקרה, (וכמו שאתם שמים לב, אני לא רושמת מתכון מסודר, לא אוהבת רשימות. (טוב, חוץ מרשימות קניות לדיוטי פרי). טוב, איפה היינו? אה כן, המצרכים היבשים לקערה. אחרי הקמח, השמרים ומשפר האפייה נכנסו לקערה גם 25 גרם סוכר, רבע כפית מלח, חצי ביצה (והיה די קשה להפריד חצי, אבל עשיתי בערך). במתכון המקורי היה כתוב לכל הכמות להוסיף 1 כפית גרידת לימון מגוררת. אני הוספתי בערך פי שתיים (או בעצם פי ארבע כי עבדתי על חצי כמות). למה? כי זה טעים לי. הימור שלי. ספויילר- עבד יופי.

הידקתי את עטיפות ה"שמרית" שנשארו לי באטבי כביסה ושמתי במקרר, לשימוש עתידי (אני בונה עליהן בהקשר של חלות שאני מתה לנסות לעשות – נעשיתי אמביציונית).

(מצליחים לקרוא שכתבתי "חנוכה"?)

המשכתי ללוש, בהתחלה היה קשה ודביק, לאט לאט (מאד מאד לאט) הבצק התחיל לקבל רכות כלשהי ופחות להדבק. הוספתי את החומרים הרטובים – 50 גרם חמאה שעמדה בחוץ והיתה רכה, וחצי כוס חלב פושר (חימום קל במיקרו ולהשאיר בחוץ).

לשתי המון זמן, מה שבמערבל היה לוקח כשמונה דקות, לקח לי הרבה הרבה יותר, אבל בסבבה, שרקתי לי שירי חנוכה, ובערך בבית הרביעי של "מעוז צור" כבר היה בצק שנראה כמו אלה מהטלוויזיה.

חזרתי למתכון המקורי, שימנתי קערה והעברתי את הבצק לתוכה, הזזתי אותו לכל הכיוונים כדי שיקבל שמן וכיסיתי בניילון נצמד. שמתי את הקערה בתוך תנור האפייה הסגור כדי שהבצק ירגיש נינוח ורגוע לעלות ולתפוח.

הייתי אמורה לבדוק אחרי שעתיים אבל שכחתי, ונזכרתי רק אחרי שלוש שעות. לא נורא, עלה יפה, רק שאני לא יודעת כמה זמן זה באמת לוקח.

בכל מקרה, התעצלתי לחפש את המערוך, אז מתחתי את הבצק בידיים לכל מני כיוונים ועשיתי כדורים. ניסיתי לעשות אותם קטנים יחסית כי לקחתי בחשבון את התפיחה ואת הגדילה בזמן האפייה. את הכדורים הנחתי בתבנית השקעים של ארקוסטיל, אחרי שריססתי אותה בקלות בספריי שמן (במקרה שלי קנולה, כי זה מה שהיה לי בבית).

(בתמונה למעלה- סופגניה שקושטה כקאפקייק).

השארתי אותם מכוסים ומוגנים עוד שעה (במתכון כתוב 40 דקות, אבל עד שהלכתי להתקלח ולנקות את הבלגאן מסביב, לקח יותר זמן).

חיממתי תנור ל180 מעלות והכנסתי את התבנית לתנור. פה לקחתי טיפ ממתכון אחר וקצת לפני תום האפייה הברשתי את הסופגניות בחמאה מומסת. (במתכון המקורי החמאה היא רק בסוף, לטבילה של הסופגניות המוכנות). זה שימש לי כפונקציה של מה שאני מכירה כמריחת חלבון על מאפים כדי שיבריקו.

לא הייתי בטוחה מתי בדיוק הסופגניות מוכנות ולכן השארתי אותן עד שדי השחימו (אבל לא נשרפו!!).

הוצאתי בעדינות מהתבנית. אני חייבת לציין שכל התכונות הטובות והאיכותיות של תבנית המאפינס של "ארקוסטיל" אכן התממשו. בזכות ציפוי הנון סטיק, הספיק שפריץ עדין אחד של שמן, ולא היה צריך עטרות נייר ולא כלום, המאפים שלי יצאו בשלמותם. מעבר לזה, לא היו כוויות ותמרונים עם מגבות וכל מני כפפות מסורבלות כי ישנן ידיות עם כיסוי סיליקון, שגם שומר על הטמפרטורה וגם מגן מפני החלקות ונפילות, ועובי הדפנות  עזר לשמור על חום אחיד בכל הכיוונים (אני בדרך כלל נאלצת לפתוח תנור באמצע אפייה כדי להפוך את המאפים שלי למען אפייה שווה, כאן לא היה צורך). התבנית יצאה בשלום, שמרה את צורתה ואני בונה עליה לעוד הרבה שנים ושימושים.

השלב הבא, אחרי שהסופגניות התקררו קצת, היה שלב הקישוטים, ופה נעזרתי בכל מני פיצ'יפקס שקניתי בחנויות אוכל ובישול. חוץ מהמזרק שקיבלתי בערכה, השתמשתי גם במוצר נוסף של "ארקוסטיל" ו"מיקי שמו" – מזרק דקיק שאיתו כותבים טקסטים על מאפים באמצעות קרם. אמנם הנסיון הראשון יצא לי קצת מגושם אבל נראה לי שאפשר לראות בתמונות מה ניסיתי לכתוב…

(וראיתם על איזה מגש יפה הסופגניות נמצאות?)

מילאתי את הסופגניות בחומרי המילוי, ציפיתי בציפויים, הכנתי אפילו סביבון מבצק סוכר, ועוד המון דברים טובים שנוספו לסופגניות.

השלב האחרון היה כאמור שלב הטעימות. זה שליקקתי כל הדרך את הממרחים, הכפיות, המזרקים והכלים, לא מנע ממני לנעוץ שיניים בסופגניה (אני מקריבה את גופי למען קוראיי, דיווח מהשטח!).

אז החדשות הכי מסעירות – למרות שלא היתה שניה של טיגון, הסופגניה שלי היתה בדיוק מה שחיפשתי "פלאפית" – ענן  של עונג עם רווחים אווריריים, שקיבלו את הזרקת המילוי באהבה ונתנו לו קונטרסט.

(צילום מקרוב- תראו איזה בצק אוורירי וכייפי!)

השמרים הטריים של "שמרית " קיבלו "אקסטרה בוסט" – באמצעות משפר האפייה, וביחד יצרו ממתק מענג ואוורירי (שיואו, כמה שהמשכתי לדמיין את החלות שאני אכין עם המרקם הזה!!).

הכל היה מאד רך, טרי ורבאק- כל כך טעים!! חשבתי לעצמי שמזל שהכנתי רק סופגניות בודדות כי אחרת זה היה נגמר בחינגת סופגניות בלי סוף.

בתמונות לאורך הפוסט הזה אפשר לראות תיעוד של תהליכים שונים.

לי, כאופת שמרים מתחילה, וסקפטית סופגניות שאינן מטוגנות קלאסית, היתה הפתעה מקסימה עם השמרים ומשפר האפייה (שאגב לא משפיע כלל על הטעם או הצבע ונשמר שנה במקרר).

הבנתי מהמתכון שניתן גם לטגן את אותן הסופגניות עם אותם שמרים ומשפר אפייה , למי שבכל זאת רוצה את הסמליות של השמן של חנוכה.

חג אורים שמח!!

כשאנו מדמיינים כרם ענבים, אנו בדרך כלל רואים מול העיניים משהו כמו טוסקנה ,מזג אוויר קליל, שטוף שמש, הכל רך ועדין ,גשמים יורדים, עלים מבריקים…. מה שאנחנו בדרך כלל לא מדמיינים הוא מדבר.

יין מהמדבר? אפשר בכלל?

אז "יקב רמת נגב" (לשעבר "קדש ברנע" ) מוכיחים שכן, ובגדול.

הכל התחיל מנירה ואלון צדוק, שהתגוררו בסיני עד פינויה ב1979 ואז עברו למושב קדש ברנע שהיה יישוב עובדים חקלאי. בעמל רב הם הקימו תשתיות והחלו את אומנות החקלאות המדברית. העניין ביין החל אצל אלון צדוק כבר בילדותו, כשאביו היה מייצר יין וערק, וחוזק כשזוגתו החליטה לתת לו כמתנה קורס יין, ומאז – יין רב זרם וקמו הכרמים והיקב, וממספר קטן של בקבוקים שנמכרו ואזלו כמעט מיידית, היקב היום מייצר כשבעים אלף בקבוקים מדי שנה, כשהשאיפה היא לאפשר לציבור הרחב, במחירים סבירים, יין בוטיק איכותי. יינן היקב הוא יוגב צדוק, בנם של נירה ואלון, שהתמחה יחד עם רעייתו במשך שלוש שנים בפירנצה, בתחום מדעי היין והגפן, ואחרי שעבדו והתמחו ביקבים מובילים. היום יוגב מייצר יינות אדומים ורעייתו עדן מתמחה ביינות לבנים. לביתם קראו בשם "גפן".

(בתמונה למעלה- היינן יוגב צדוק)

הייחוד של גידול גפנים במדבר הוא האקלים שמאפשר הבשלה מהירה יותר של הגפן ושמירה טובה יותר על החומצה הטבעית שבעינב. השמש הלוהטת של המדבר עוזרת לפרי לצבור סוכר ולרכך את הטאנינים, כך שהיין רך, עגול ומוכן לשתיה מוקדמים. יתרון נוסף הוא ההבדלים הגדולים בטמפרטורה בין היום והלילה והקור המדברי שמעניקים עוצמה נוספת לענבים. בגלל שגם אין הרבה גשם באזור, וההשקיה היא על ידי האדם, אפשר לשלוט בכמויות ולקראת הבציר מורידים את כמות המים כדי לקבל פרי מרוכז יותר בארומה וסוכרים.

הבציר ביקב הוא ידני סלקטיבי, שבמסגרתו קוטפים אשכול שלם וכך שומרים ומפקחים על תהליכי החימצון. הטכנולוגיות הן חדישות – השקייה מלאכותית, העשרת הקרקע בחומרים מזינים וגיזום באמצעים מתקדמים, אבל השיטה עצמה היא הקלאסית – בציר מוקדם כדי לשמור על רמות סוכר ואלכוהול מתונות, ושימור החומצה הטבעית בעינב, מה שיוצר יין אלגנטי ועדין יותר.

התכנסנו ב"טייסטינג רום" בשרונה, תל אביב, כדי לטעום כמה מהבקבוקים שנמכרים כרגע, וגם הצצה ליינות חדשים שעוד לא בוקבקו, ושווה לחכות להם.

בהצצה היו שניים –

רוזה 2014, ושרדונה 2014. מבין השניים , ההעדפה הברורה שלי היתה לשרדונה, שהיה לו טעם אשכוליתי ברור (שמתעדן עם הזמן). אני חסרת סבלנות ליין הזה כשהוא ייצא.

הראשון ביינות המבוקבקים שטעמנו היה "נווה מדבר בלנד אדום" – קברנה סוביניון, מרלו ופטיט ורדו (89 שקלים). כל היינות שטעמנו מהבקבוקים היו מ2011. התסיסה היא בטמפרטורה קרה ואחר כך 14 חודשים בחביות עץ אלון צרפתי ואמריקאי. התוצאה- צבע כהה ונוכחות בולטת, שיכולה ללוות מאכלים כבדים כמו בשר עתיר שומן.

השני היה הנציג הראשון של סידרת "רמון" – קברנה פרנק (100%) – שכמו שאר חבריו לסידרה, מופק מחלקות קטנות ומובחרות, ועובר יישון של 18 חודשים בחביות עץ אלון צרפתי. הוא עדין יותר ומתאים לבשרים רזים יותר ולגבינות. אנחנו טעמנו אותו עם גבינות יחסית שמנות מאד, והוא החמיא להן מאד. (מחיר כל בקבוק בסדרת "רמון" הוא 129 שקלים).

השלישי היה פטי ורדו   – מאה אחוזים, גם הוא מתאים במיוחד לבשר כבש או טלה בשל טעמו העז והסיומת הארוכה שלו.

האחרון שטעמנו מהסידרה היה קברנה סוביניון – דרגת ה"כבדות" שלו היתה בעיני בינונית, לא חזק מדי ולא חלש מדי, מה שהולך עם מנות כמו פירות ים או פסטות (וכמובן גם סוגים שונים של גבינות).

בסוף קיבלנו טעימה קלה של יין הקינוח של "רמת נגב"  – שמקבל חיזוק אלכוהולי ומגיע ל17%, ויכול לשמש כמלווה מצויין לקערית פירות למשל, לסיום ארוחה כבדה, של חג, של שבת או בכלל.

היינות כשרים למהדרין ונמכרים בנקודות מכירה רבות, חנויות יין, מסעדות ועוד (את הרשימה ניתן למצוא באתר של "רמת נגב".).

ומה עוד אנחנו לא יודעים על היקב?

היקב הוא אקולוגי – ההשקיה היא במים מותפלים בלבד תוך השגחה על האיכות הנדרשת לגפנים.

בגלל תנאי המקום, אין צורך בהדברות וריסוסים למיניהם, וכך גם הסביבה מרוויחה וגם הצרכנים.

הגזם והגפת חוזרים בחזרה לקרקע, כך שכל ההעשרה היא טבעית.

ומה בין "קדש ברנע" ל"רמת נגב"? היקב (והיין) שהתחילו בשם "קדש ברנע" עברו שינוי ועכשיו השם הוא "רמת נגב" כדי להדגיש את אזור הגידול של היינות – בכל אזור רמת נגב וככבוד לכך שהיקב הזה היה הראשון באזור.

פרטים נוספים על היינות, נקודות מכירה וכו', אפשר למצוא ב- http://www.rnwinery.co.il/

(בתמונה למעלה – עם רוני ססלוב – הבעלים והיינית של "טייסטינג רום").

את אורנה מיקב צ'ילאג הכרתי לפני כמה שנים, כשהגענו לסקר את היקב המיוחד של אישה מיוחדת שמככבת בעולם בעל דימוי גברי – הייננות . את הסקירה הקודמת ניתן לקרוא כאן – http://cafe.mouse.co.il/post/2251400/

מאז עברו שנים, והיקב עולה ומשגשג. עשרים אלף בקבוקים בשנה, כל אחד נעשה בהקפדה ובאהבה, על ידי אורנה, שלמדה באיטליה , מייצרת את היין בציוד החדיש ביותר, ומיישנת אותו בחביות עץ אלון צרפתיות. כמו שסיפרתי בעבר אורנה צ'ילאג זכתה בתואר האבירות האיטלקי CASTELLANA   שניתן למספר נשים מצומצם ברחבי העולם על תרומתן לענף היין וקידום האנושות, וכן חברה בארגון LE DONNE DEL VINO המקדם נשים מתחום היין.

עכשיו הגעתי לטעום מה התחדש לכבוד השנה שבאה עלינו לטובה. אז ככה – הכוכבים של החגים הנוכחיים הם היינות הלבנים, משתי סיבות עיקריות – קודם כל כי הם הולכים מצוין עם כל סוגי האוכל המוגש בחגים – מדגים ועד בשרים. שנית, כי מזג האוויר עדיין חם מאד, והעדיפות היא ליין לבן שהוא קליל יותר.

הסדרות של היקב הן PRIMO   – סדרת הדגל המשובחת של היקב, שמופקת רק בשנים שבהם יש איכות ענבים שתיתן את היין המשובח ביותר, סידרת SOLO שמתאימים כמתנה שאנו נותנים והיינו מאד נהנים לקבל אותו לעצמנו, וסידרת VIVO שמשלימה כל ארוחה, מתאימה למאכלי בשר או חלב, דגים ומאכלי עוף.

המומלצים לסוף הקיץ ולחגים עכשיו הם המוסקט 2013– שהוא בעל מתיקות עדינה, וכמעט אזל לגמרי מהמלאי (75 שקלים לבקבוק בהזמנת שישיה), השנין בלאן 2013-  שהוא יין לבן, מדברי ואותנטי עם טעמי אשכולית אדומה, לימון ליים, תפוחים ירוקים ואגסים, מה שאומר מצוין עם אוכל כבד יותר וחגיגי (60 שקלים לבקבוק ברכישת שישיה), ויניה 2013 – יין מאוזן עם מתיקות מתובלת וסיומת ארוכה, ומזכיר גם דבש (גם הוא ב60 שקלים ברכישת שישיה) והגוורצטרמינר 2013 – יין מתובלן בטעמים של פירות טרופיים, משאיר תחושה כמו של חמאה על הלשון (וגם הוא בשישים שקלים ברכישת שישיה – כמו שאפשר לראות – מחירים מאד סבירים ונוחים ליינות משובחים).

בביקורי ראיתי גם איך אורנה עושה שלבים שונים בייצור היין, בעבודת יד אוהבת, ולא חוששת לעלות על סולמות גבוהים, ולעשות עבודה פיזית קשה, עד ליצירת היין המושלם.

(בתמונה למטה- אורנה בעבודה).

ומה שהכי נחמד- כבר לא צריך לנסוע לקצות הארץ כדי לטעום ולקנות יין איכותי (ואורנה גם נותנת המון טיפים ועזרה בבחירת היין המושלם לכל אחד) – היקב נמצא במרכז, באזור נוח לחנייה ביהוד, כך שאפשר להגיע, לחנות בנוחות, לטעום ולקחת הביתה המון יין שיעשה שמח בחגים.

(בתמונה למעלה- חלק מהיינות המומלצים במיוחד לחג!)

עוד פרטים על היקב, היין, תיאום ביקור וכו' ב- http://www.chillagwinery.com/