על במת התאטרון הלאומי "הבימה" הועלה אתמול המופע "פרס ישראל- המוסיקה, הזוכים, הזכרונות" , בכיכובם של צחי סיטון וטל ברגמן, לכבוד חגיגות שנת השבעים למדינת ישראל.
צחי סיטון, זמר בס בריטון מוביל, חיית במה אמיתית, שמופיע גם בשירי מחזות זמר ולהיטי הוליווד, מצרף אליו את זמרת האופרה (ושחקנית התאטרון) טל ברגמן, ובמשך שעה וחצי השניים סוחפים את הקהל במיטב שירי היוצרים שזכו בפרסי ישראל על יצירות ענק.
14 שנים אחרי "אהבה זה כואב" חוזרים אלינו אסי כהן ודנה מודן ב"ככה זה" , שהוא בפירוש לא המשך של הסידרה הקודמת, אבל מחזיר את הכימיה המקסימה השוררת בין שני השחקנים. הסידרה שיצרו אסי כהן, דנה מודן ורם נהרי שגם ביים עוסקת בזוג בגילאי הארבעים, שבשקט ניתן לכנותם "די לוזרים" – הוא פרוד טרי שעדיין מאוהב באשתו (דורין אטיאס) שמצידה רק רוצה שיעוף לה מהחיים סופית, היא השכנה החדשה שלא זוכרת מתי הפעם האחרונה שעשתה אהבה ועכשיו חוטפת התקף לב AS WE SPEAK, והקשר בין שניהם שנוצר על ידי שותפות גורל ועובר כל מהמורה אפשרית.
קחו את המנה הנחשבת ביותר בעולם, כזו של שף עטור כוכבי מישלן, והוציאו ממנה את המלח. מיד תרגישו כיצד הטעם כבר לא מעניין, האיזון לא תופס והמנה כבר לא טעימה. מלח, כמה ששמים אותו בכמות קטנה, כך הוא משפיע על הטעמים, ולא רק כממליח, אלא גם כמשפר טעמים (כך למשל בשוקולד הוא מהווה ניגוד למתיקות, ואם תשימו אותו על פרי כמו אננס תופתעו לגלות שהמלח רק עושה אותו מתוק יותר מכיוון שהוא מנטרל את המרירות של הפרי).
היום "מלח" הוא כמובן לא רק "מלח" אלא תבלין לכל דבר, בעל מגוון אפשרויות וניואנסים שיכולים להוריד או להרים מנה, בהתאם לשימוש נכון (או לא נכון).
פורים בפתח, ערימה של משלוחי מנות צריכה להיות מוכנה בזמן, ולא לשכוח גם תחפושות לילדים, מסיבות ו…. למי יש זמן לאפות?
לכן אם יש אוזני המן, שהם MUST בכל משלוח מנות וצלחת חג, שמגיעים מוכנים והם איכותיים, טעימים ובמחיר מצוין, שווה לקחת.
לכבוד פורים מביאה לנו "אחוה" שלושה טעמי אוזני המן- שוקולד, פרג ותמרים, כך שמי שאוהב את הקלאסי, החדשני או הבריאותי, כולם ימצאו את מבוקשם באריזה של "אחוה".
בארץ ישנו ציבור גדול של מבוגרים וילדים שאינם צורכים גלוטן, אם בשל חוסר אפשרות (כמו עקב מחלת הצליאק) או בשל סוג תזונה מסוים שבחרו, שאינו כולל גלוטן.
הבעיה, מבחר המזון נטול הגלוטן אינו גדול, ואנשים שנמנעים מאכילת גלוטן, נתקלים בקושי במציאת מזונות שימצאו חן בעיניהם ויהיו איכותיים ובמחיר סביר.
אחד החושים החדים ביותר שלנו הוא הריח. ולא סתם האפשרות להריח אלא הקישור בין ריח וזכרון, ריח ותחושה, ריח ורגש. מספיק שנריח מאכל מסוים ונזכר מיד בבית סבתא, מספיק שנריח פרח ונזכר בגינה של אמא, מספיק שנריח את הבגד של התינוק שלנו וכבר החיוך יעלה על פנינו.
ריח הוא גם שפה, ריחות יכולים לדחות, ריחות יכולים למשוך, ואם אנו יודעים לדבר בשפה הזו, אנו יכולים לגרום לאנשים לרגשות שונים כלפינו לפי הריח.
השימוש בבשמים קיים כבר מתקופות קדומות, אם בבשמים המלווים את יציאת השבת ביהדות, ואם בטקסי יופי של בנות מלוכה בתקופות קדומות, פרחים, שורשים, שמנים ותוצרי בעלי חיים הפכו למרקחות ריחניות לשימושים שונים. הבעיה- איך לבחור בושם?
כשהבן שלי היה קטן, מאד אהבנו שכנים שהיו מחליפים מכונת כביסה. גם מייבש זה בסדר. הסיבה? הם היו משליכים החוצה את הקרטון, מה שהיווה פתרון מצוין לכל הבלגאן שמשאיר פעוט בסלון הבית, ושמורכב מ23433 חלקי לגו , 7658 חלקי פאזל , ועוד 3646756 חלקים בלתי מזוהים (שמאד כואבים כשדורכים עליהם יחפים).
הבעיה היחידה היתה רק שבבית היתה גם חתולה שמאד אהבה קופסאות קרטון, ועוד יותר אהבה לשייף עליהן את הציפורניים כך שהדקורציה העיקרית בסלון שלנו באותן שנים היתה קופסה מרוטה, שרוטה, קרועה לכל הכיוונים, שמכילה ים של חלקים בלתי הגיוניים (וגם כמה דברים שנעלמו לנו ולא ידענו לאן).
האווירה הזו היא בדיוק האווירה ב"אמורה מיו" התל אביבית, הממוקמת מול "גן העיר", בצמוד לבניין עיריית תל אביב, על שטח גדול שנחלק לכמה חללים ומעוצב בשפע של פריטים איטלקיים- מקומקומים וקדרות עד לתמונות נופים ואנשים, בובות, ציורים, אפילו אוסף "סיפולוקסים" מככב שם על המדף, לצד מקרר יין ענק. הפריטים נאספו על ידי בעל הבית בנסיעותיו לאיטליה ועל ידי אורחים שהגיעו והביאו איתם מזכרות שונות.
אם צריך לתאר את האירוח במילה אחת, היא בהחלט המילה "בגדול". המלצרים מסוגלים לשאת מגדל של צלחות וכוסות ולהניח הכל במדויק, המנות מגיעות במהירות , המוסיקה היא ברובה קלאסיקות איטלקיות מזן טוטו קוטוניו, והתפריט מבטיח שכל אחד ימצא את מבוקשו- מהילד ועד הצמחוני (והטבעוני, וזה שלא מעוניין בגלוטן). המסעדה קיימת כ-17 שנים, והתפריט נשאר קבוע פחות או יותר, כי מנות מנצחות למה להחליף?
עיון קצר בתפריט מגלה שהרבה מהמנות קרויות "צ'יו" ו"צ'יה" ("דוד" ו"דודה" בהתאמה) כיאה למשפחות גדולות שבהם לא ממש זוכרים מי קשור למי ולכן קוראים לכולם "דוד". על כוס קיאנטי משובח, כיאה ל"ברומא התנהג כמו רומאי", בחרנו את המנות הראשונות – פוקצ'ה עם שמן, רוזמרין ושום (עם אופציה נטולת שום למי שיש תוכניות רומנטיות לשעה מאוחרת יותר), קרפצ'יו בקר בשמן זית, לימון, רוקט והמון פרמזן, ו"אנטיפסטי" שמגיע בשני גדלים וכולל חצילים בפרמזן, בטטה עם טימין, שעועית ירוקה, פטריות, גזר, ארטישוק, קוביות פטה ופלפל קלוי. כל אחת מהמנות היא קטגוריה בפני עצמה ושלושתן שידרו טריות רבה. הקרפצ'יו היה עז טעמים, הירקות היו עדינים יותר, והפוקצ'ה מפתה, בעיקר כשנטבלה בשמן הזית והחומץ שהוגשו לשולחן.
בתפריט העיקריות יש את כל הכוכבים האיטלקים- פסטות שונות עם רטבי עגבניות, שמנת, ושמן זית, צמחוניות או בשריות, פיצות המבוססות על בצק דק, ריזוטו, ניוקי, ומנות בשר כמו פילה, סינטה, פרגיות או כבד.
היות והמנות ענקיות, הדרך היחידה להתרשמות היתה לבקש רק צלוחיות קטנות ממבחר מנות כדי שאפשר יהיה להתרשם. בפועל השולחן שלנו נראה כמו ליל סדר עמוס צלוחיות ומצדדיו שני אנשים שנשענים אחורה בהעדר אפשרות לקום לאחר מכן.
התחלנו בנציגות של תפריט הפסטות עם שני סוגי ריזוטו, שני דודים בשם "פבריציו" (שכלל פטריות שמפיניון, בצל, פרמזן, חמאה ופטרוזיליה) ו"ג'וזפה" שהיה אדמדמם מרוטב עגבניות ביחד עם מוצרלה ופרמזן, בצל ובזיליקום. שני הדודים היו עשירים מאד , קרמייים ומלטפים.
שני סוגי רביולי היו הבאים בתור- הפעם של הדודות סרנלה (עם בטטה וריקוטה בשמנת, פסטו ועגבניה) ופטריציה שהיתה דומיננטית יותר וכללה מילוי של גבינת עיזים לצד חמאה, שמנת ועגבניות מיובשות שהעניקו את ה"קיק" . בשני המקרים הבצק העוטף היה עדין מאד ונתן מקום של כבוד למילוי.
הדודה "ג'וליה" הגיעה לביקור במנה שהיא אחת המומלצות שלי, שכללה פנה בשמנת, עם חזה אווז מעושן, ריבת בצל וזעפרן. הוזהרתי שהמנה מתקתקה, ואכן היא כזו אבל לא בצורה מוגזמת. המתיקות מגיעה בעיקר מריבת הבצל ומקבלת ניגוד מחזה האווז (שמופיע גם במנות נוספות, ומשמש לתיבול, בסגנון של בייקון).
דודה נוספת היתה "פרנצ'סקה" והיא באה לחנוק כמרים (או לפחות זו מטרת הצורה של הפסטה?) והיתה מנה קלילה ברוטב שמנת, גבינת עיזים ,ברוקולי פריך ובזיליקום.
ואם יש שתי דודות צריך עוד שני דודים, והם היו "קלאודיו"- מנה עזת טעמים של ספגטי בשמן זית עם טפנד עגבניות, חזה אווז מעושן, נתחי פרגית, בצל ופטרוזיליה (מנה שיכולה להוות ארוחה שלמה בפני עצמה בלי קשר לשום מנה נוספת), והדוד "לופטו" שגם הוא בעל נוכחות רבה בצורת ניוקי בשמן זית עם ברנדי, טבסקו, פילה בקר, ירקת ועגבניות מיובשות, עם כותרת "חריף".
(בכל המנות ניתן לבקש ללא שום או חריפות).
שניה לפני שעברנו לפיצות הגיעה מתנשפת עוד דודה, (ולכולנו יש את הדודה שתמיד מגיעה אחרונה, נכון?)- והפעם זו היתה דודה "פיורלה" שריחפה מעל הצלחת עם ניוקי בשמנת, רוקפור, אגוזי מלך, פרמזן ואגוז מוסקט, והיוותה סיום קליל לחלק של הפסטות.
טעמנו ארבעה סוגי פיצה מתוצרת "אמורה מיו"- האחת מרגריטה אהובה ומוכרת, השניה על שם הדודה "איזבלה" שהגיעה בתוספת רוקט על רוטב עגבניות וגבינות, הדוד "דווידה" היה השלישי עם פיצה מתוחכמת של מוצרלה, רוטב עגבניות, קרם חצילים, מסקרפונה, קרוונים ובזיליקום ומבחינתי המנצחת היתה זו שלא היתה לה קירבה משפחתית וכונתה פשוט "ארבע גבינות" – שלפי החשבון שלי כללה דווקא חמש גבינות, מוצרלה, פרמזן, קשקשבל, פטה ורוקפור, חגיגה לחובבי הגבינות.
אחרי שעברנו את כל קרובי המשפחה מבחינת הדודים, הגיעו הסבתות והסבים, והם כידוע תמיד מפנקים במתוק- הסבא "אלברטו" שהביא גנאש שוקולד מריר ומוס שוקולד לבן עם דובדבן, ה"טובע בקפה" – סמיפרדו שוקולד לבן שמקבל זרם אספרסו מלמעלה ולטעמי היה אחד הקינוחים השווים למי שאוהב טעמי קפה, הטירמיסו הקלאסי, וקינוח ה"אלף עלים" המרשים שכלל שכבות בצק עלים פריכות עם קרם פטיסייר ושקדים.
מסעדת "אמורה מיו" – מסעדה איטלקית ופיצה
אבן גבירול 100 תל אביב.
ניתן לחנות ב"חניון גן העיר" ולהביא את השובר למסעדה, כך שמשלמים רק 18 שקלים על החנייה ללא הגבלת זמן.
שעות פתיחה – בכל השבוע 00.00-12.00
ארוחות עסקיות- ימים א-ה 17.00-12.00
גישה לנכים- יש
טלפון 053-7105264
כשמערבבים מצרכים מתוך רשימה, זה מתכון. כשבוחרים מרכיבים מתוך הלב, זו יצירה.
בתחילה היה השידוך- יקב "היוצר" של משפחת היינים שור שמייצרת יין כבר מעל 170 שנה, ופיליפ ליכטנשטיין, יינן צרפתי מוערך שהגיע לישראל עם חלום ייצור יין איכותי.
ואיך יוצרים יין איכותי? נוטעים כרמים בכל איזורי היין המשובחים בישראל, כשבכל מקום יש מאפיינים שונים שמתאימים לזנים שונים, מגדלים אותם בפיקוח קפדני כך שיהיו הפרימיום של הענבים, ואז משלבים זנים שונים מאזורים שונים בארץ ומקבלים… נכון, יצירת אומנות. ובאומנות כמו באומנות- אין גבולות, אין מגבלות, אין מסורות, יש רק דמיון ויצירתיות.
אנחנו עומדים עליהן שעות, אנחנו דוחסים אותן לכל מני נעליים, ואנחנו מכנים אותן "אוטובוס 11" בטיולים. כפות הרגליים.
אם לחשוב על זה, כל אחת מכפות הרגליים סוחבת חצי ממשקל הגוף, לאורך שעות רבות, ויותר מכך, גם הרבה פעמים מעורבת בפעילות ספורטיבית כמו הליכה, ריצה או קפיצה שמהוות מאמץ נוסף.
התוצאה היא לא אחת נזקים ועיוותים בכף הרגל שגורמים לכאבים לא רק בכף הרגל עצמה אלא באזורים כמו הגב, הברכיים, המותניים ועוד, ולעיתים אנחנו אפילו לא יודעים שזו הסיבה לכאב וממשיכים לסבול.
הפתרון לבעיות ולכאבים הללו הוא מדרסים איכותיים שמארגנים לנו את הרגל בתוך הנעל בצורה שמשחררת את הכאב ומטפלת בבעיות ו"פוטבאלאנס" עושים מהפיכה – לא עוד מדרסים שעולים הון תועפות ודורשים הרבה זמן להכינם וגם אז לא בטוח שיתאימו מאה אחוז, אלא מדרסים בהתאמה אישית, כמו אופנת "קוטור", והשוס- הם מוכנים בעשר דקות.
