לכולם יש שלדים בארון. לבן לוגן יש כמה וכמה, ובעצם ארון בתוך ארון. בן לוגן (ארון אקהרט) הוא אמריקאי שחי בבלגיה, סוכן ממשלתי שהועזב ממשרתו ועובד כבודק יעילות של אמצעי אבטחה חדישים. יש לו גם בת – איימי (ליאנה ליברטו) שחיה איתו אחרי מות אימה ובילוי תקופה אצל סבה, וגם אקסית מיתולוגית בשם אנה (אולגה קורילנקו) שכעת לא בטוח מה היא חשה כלפיו, בלשון המעטה.

הכל נראה בסדר עד שיום אחד לוגן מגיע לעבודתו ומגלה שכל העסק נעלם, כל ההסטוריה שלו נמחקה וכל החברים לעבודה נמצאים מתים בתאונות מוזרות ,וגם על חייו שלו ועל חיי ביתו קיים איום רציני. השניים – האב וביתו נמלטים על חייהם ותוך כדי כך מגלים שהם בתוך סבך של סוכנים כפולים ונסיונות טיוח של קונצרנים גדולים בעלי אינטרסים. במסגרת המסע הם גם מגלים דברים על ההסטוריה של שניהם, על היחסים ביניהם ועל כמה מעט הם יודעים אחד על השני.

מבחינת "אב ובת שנלחמים יחד ובדרך מתחברים" הסרט די מזכיר את "מת לחיות" שבהם ברוס וויליס וביתו המתבגרת, בערך באותו גיל ואפילו קצת דומות מבחינה חיצונית , נתקלים באותם המצבים. בהמשך הסרט הופך להיות מעין ג'יימס בונד מבחינת התככים וההסתבכות של העלילה ובסוף יש גם קטעים שהגיבור הופך לסוג של מקגיוור.
מה שהפריע לי בסרט הוא למעשה הקאסט – ארון אקהרט הוא המקבילה הגברית של קריסטין סטיוארט מ"דמדומים" – בעלת ההבעה האחת, והוא נראה בדיוק באותה הבעה בכל סצינה- בין אם הוא חושש לחיי ביתו, בין אם הוא נזכר באשתו המנוחה, בין אם הוא מנצח, בין אם הוא במתח, בין אם הוא מבוהל, הכל אותו דבר. הבת – כאמור אמורה להיות כמו הבת של ברוס וויליס ב"מת לחיות" אבל הרבה פחות משתתפת, ולמעשה בכל הקרבות של אביה, עסוקה בעיקר בלעמוד בצד עם הבעה מבוהלת (טוב, לפחות לה יש הבעות פנים כלשהן). גם הדיאלוג של לוגן והאקסית שלו, ברגע מותח במיוחד, אמור לייצר סוג של מתח מיני של אקסים מיתולוגיים אבל לא ממש מצליח בכך והדמות של אנה גם היא לא אמינה במיוחד.

כל זה חבל מכיוון שהסיפור עצמו טוב, העלילה מתרחשת בקצב ומשאירה את הצופה סקרן לגבי איך יפתור הגיבור את התסבוכת.

הסרט עולה לאקרנים בשביעי למרס.