הפנים הן כרטיס הביקור שלנו, הדבר הראשון שרואה האדם שפוגש אותנו.
הבעיה היא שישנם גורמים רבים הפוגעים בעור הפנים שלנו, משינויים הורמונליים הגורמים לפצעונים, דרך סביבה של זיהום אוויר, שמש, תזונה וחוסר שינה ועד כמובן תהליכי ההזדקנות הטבעיים שבהם רמת הקולגן יורדת, ויכולת ההתמודדות של העור עם המפגעים מסביב נחלשת.
לכן חשוב לטפל ולטפח את העור כדי להתמודד עם כל הנזקים הללו, למנוע אותם ככל האפשר ולטפל בהם כשכבר הופיעו.
הפנים הן ללא ספק כרטיס הביקור שלנו. אם בגוף עוד אפשר לטשטש דברים המפריעים לנו בעזרת ביגוד, הרי שכל זמן שאנו לא עוטות רעלות, הפנים שלנו גלויות והן גם הדבר הראשון שכל מי שפוגש אותנו רואה.
היופי של הפנים מושפע משני גורמים עיקריים – העור שלנו, והשיניים שלנו, שכן חיוך יסגיר שיניים שאינן מושלמות, ואם נתאפק ולא נחייך, גם כאן הרושם לא יהיה טוב.
אין הזדמנות שניה לעשות רושם ראשון, את זה כולנו יודעים. והיות והדבר הראשון שאדם רואה כשהוא מכיר מישהו חדש הוא המראה החיצוני, הרי שרצוי לשמור על המראה כמה שיותר רענן ונעים לעין.
מראה מטופח ורענן תורם גם להרגשה הטובה שלנו, וכשאנו מרגישים טוב אנחנו מקרינים החוצה חיוביות וביטחון, שבתורם חוזרים אלינו מהצד שמולנו.
כשאנו בני ובעיקר בנות 16, אין צורך להשתדל במיוחד, העור צעיר ומתוח, אין קמטים, אין כתמים, הגוף חלק ומוצק, הכל עומד במקום. הבעיה שבגיל הזה אנחנו לא ממש מעריכות את מה שיש לנו, עד שעוברות עשרים שנה ואנו מתגעגעות לאיך שהיינו פעם, או לפחות לביטחון שהיה לנו.
כולנו יודעים שצריך לשטוף ידיים. אז יודעים.
גם ילדים יודעים, או לפחות זה מה שאנחנו מלמדים אותם. אז הם שמעו אותנו מליון פעם "שטפת ידיים?" אבל בפועל מה קורה? הרבה פעמים אנו לא ליד הילדים, והם נוגעים בכל דבר, חפצים, ידיות, אחד בשני, והחיידקים? חגיגה!
וה"חגיגה" הזו מתעצמת כשילדים מרבים לגעת בפה ובפנים, במיוחד כשאוכלים והאוכל הוא הישר מהידיים לפה. כמות החיידקים עצומה, וגם אם הילדים מגלים אחריות , לא תמיד יש בסביבה מים וסבון , וגם אם יש, משך שטיפת הידיים המומלצת היא בין חצי דקה לדקה של קרצוף יסודי בכל חלק וחלק, כולל בין האצבעות ומתחת לציפורניים. אתם מכירים ילד שבאמת מקפיד על כך?
אחד ממקומות המפלט מהחום הכבד של הקיץ, הוא ללא ספק בתוך מים, אבל לא כולנו גרים ליד חוף , ולכן בריכה בגינה היא פתרון מצוין- לא צריך להיות מליונרים עם וילה, מספיק חצר או מרפסת גדולה, ויש כבר מבחר גדול של בריכות לקטנים ולגדולים שיכולה לקרר ולעשות כיף על הדרך (וסבתות יקרות- לא תאמינו כמה שהנכדים יתחננו לבוא !).
לפני ימים אחדים הושק בהרצליה פיתוח מתחם משולב חדש של מותגי אלפא רומיאו וג'יפ מקבוצת סמל"ת. . בתוך המתחם המרווח יושבות להן היפיפיות של ג'יפ ואלפא רומיאו ורק מחכות ליד האוהבת של הנהג והנהגת שמחפשים את החוויה המושלמת.
ובתוך הרקע המרהיב הזה ניצבת הכוכבת החדשה- אלפא רומיאו STELVIO שקרויה על שם מעבר הרים מיתולוגי בין שוויץ לאיטליה, שכולל לא פחות מ75 פיתולים, שהם הכביש האידאלי בשביל אלפא רומיאו. אחרי מאה שנות הסטוריה, מגיע הרכב החדש – רכב פנאי פרימיום ספורטיבי ויפיפה.
תשמעו, אני בן אדם של מילים- של דיבורים, של כתיבה, והרבה. חווית הכדור הפורח של "סקיי טרק" הצליחה להשאיר אותי חסרת מילים, חסרת נשימה ובעיקר מוקסמת.
אבל נתחיל מההתחלה.
הוזמנתי ל"חוויה של פעם בחיים" וההתחלה היתה בשעת לילה מאוחרת, או בוקר מוקדמת, כשהגענו לנקודת המפגש בתחנת דלק בצומת "נעורה" , ומשם נאספנו על ידי רכבי שטח לנקודת ההמראה. במקום חיכו לנו כרבוליות, שתיה חמה ומאפים, וגם אמיר שמר, ששימש בתפקיד הטייס שלנו והוא גם הבעלים של "סקיי טרק" ויש לו את המקצוע הכי כייפי בעולם. קיבלנו הסברים על התהליך- ניפוח הכדורים בעזרת מאווררים תחילה ואז אש בהמשך, איך מתבצעת הטיסה, וגם פרק חשוב בהלכות "מצב נחיתה" שבו צריכים לאחוז בידיות ולכופף את הברכיים.
כשהייתי בתיכון היתה לי חברה שגרה בקומה השמינית. בבנין שלהם היתה מעלית שהכינוי "ארון מתים" היה מחמאה בשבילו. מדובר היה בתא שהיה מעליב נידון למוות, קטן ורוטט, עם תאורה חלשה ותנודות כאלה שאף פעם לא ידעת אם המעלית נוסעת לאורך או לרוחב.
עכשיו, פעם בשבוע היה לנו חוג מבית הספר שהיה ליד הבית שלה, אבל לא ישירות מבית הספר, כלומר באנו אליה למנוחה ולארוחת צהרים, ואני אשכרה הכרחתי אותה כל פעם לעלות ברגל שמונה קומות. (אני לא מאמינה שהיא הסכימה…).
בכל אופן, זו דוגמא קטנה לאיך אופיה של המעלית יכול להשפיע על התפקוד שלה ועל הנסיעה של הנוסעים בה. כולנו מכירים את סיפורי האימה על המעליות שנתקעות, צונחות, אוזל להן החמצן ושאר אירועים מפחידים שגורמים לאנשים לוותר על המעלית ולעלות ברגל, גם אם זה קומות רבות.
למעשה, פחד מנסיעה במעלית הוא פחד מוכר מאז המצאת המעלית, וכולל גם קלסטרופוביה בגלל הגודל הקטן , הסגור וחוסר האפשרות לצאת, וגם פחדים נוספים בעקבות טראומות כגון התקעות בעבר, אפילו אם היא היתה בטוחה לחלוטין ובשום רגע לא היתה סכנה. (והמצחיק הוא שיש אנשים שחשים בטוחים יותר במעלית שקופה למרות שהיא מעודדת סוגי פחד אחרים כמו פחד גבהים).
אבל לפעמים אי אפשר. אם מדובר ברב קומות, או אם מדובר בבית פרטי ובו אנשים שלא רוצים כל רגע להתרוצץ במדרגות, או לא יכולים בגלל גיל או מוגבלות, ומעלית ביתית היא הפתרון היחיד.
מעלית מרווחת, מתוחזקת ונקיה יוצרת רושם בטוח ומנעימה את הנסיעה, כך שגם אנשים החרדים משימוש בה, יכולים להשתמש בה.
אישית, הדרישה שלי ממעלית, מעבר להיותה מרווחת כדי לא להיות צמודים מדי לאנשים אחרים (ויש מליון בדיחות מעליות בקשר לזה…), מוארת היטב, מוסיקה לא חובה (וכולנו מכירים את הביטוי "מוסיקת מעליות" שזה בדרך כלל שם נרדף ל"בלדה לאדלין" של ריצ'רד קליידרמן) ובעיקר- חשוב מאד- ראי גדול. מעבר לעובדה שהראי מגדיל את החלל וגורם לנו להרגיש טוב יותר, הנסיעה במעלית היא זמן מצויין לבחון את ההופעה שלנו , רגע לפני שאנחנו מגיעים לאן שאנחנו צריכים.
וכמה אנקדוטות –
מכירים את הבנינים הגבוהים האלה שהמעלית שלהם כל כך מהירה שמרגישים שנצמדים לתיקרה או לרצפה בכוחות ג'י בלתי נראים כמו מינימום בפארק של סיקס פלאגס?
מכירים את המעלית בשגרירות ברזיל שבה אין כפתורים בפנים וצריך לתכנת אותה מראש?
מכירים את המבנים שנראים נמוכים, ואז כשנכנסים למעלית ומישהו הזמין אותה מלמעלה, המעלית מתחילה לנסוע לגובה שלא חשבנו שקיים ואנחנו בטוחים שתיכף אנחנו פורצים מהפיר כלפי השמיים? (מקרה אמיתי שקרה בקניון בקנדה, כלומר, התחושה, לא באמת הפריצה מהגג..).
והכי מצחיק- בחדר הכושר שלי, כמו בהרבה חדרי כושר שממוקמים בקניונים, הגישה לחדר הכושר היא או דרך מעלית, או דרך מדרגות נעות…(וכן, כשאני חוזרת מאימון של שלוש שעות, שכולל משקולות, עבודה אירובית ואנארובית, אז כן, גם אני לוקחת מעלית הביתה במקום לעלות 18 מדרגות…)
(ותראו את המעלית המגניבה הזו…)
