מהזוגות הרומנטיים של שנות השישים שנפגשים ליד הגלידריה, דרך השיטה האולטימטיבית להתחיל עם מישהי "אפשר להזמין אותך לגלידה" ועד לגלידה שטורפים היישר מתוך הקופסה כשמצב הרוח קצת שפוף, גלידה תמיד משמחת לבב אנוש, בכל גיל ובכל מצב.
ישנן גלידריות מעטות שהופכות להיות מיתולוגיות וילדים שאכלו בהן בילדותם חוזרים עם הילדים והנכדים.
לאנשים הנמנעים מגלוטן, בין אם מסיבות בריאותיות או מסוג התזונה שלהם, יש קושי רב למצוא מוצרים נטולי גלוטן, בעיקר במחלקת המתוקים. בשנים האחרונות ישנה מודעות רבה לצורך במוצרים כאלה והחידושים תמיד מתקבלים בברכה.
חברת "גילרו" מייצרים באמצעות טכנולוגיות ייחודיות, סידרת מוצרים בשם "עלמה" שכולה מתוקים מפנקים מחומרי גלם מעולים ללא גלוטן.
האגדה מספרת שביריד אמריקאי אחד למוכר הגלידה נגמרו הכוסות והוא פנה לדוכן הסמוך שבו מכרו וופל, לעזרה. זה הסיפור שמסתובב על "איך הומצא גביע הגלידה". אם זה נכון או לא, גלידה בגביע היא הכיף האולטימטיבי מכיוון שבמקום להתעצב שנגמרה הגלידה, יש לנו עדיין גביע מלא וספוג בטעמים, מעין שניים במחיר אחד. אז יש כאלה שמלקקים את הגלידה עד גובה הגביע ואז מתחילים לכרסם אותו ולאכול במקביל, יש כאלה שאוכלים מתוך הגביע בעזרת כפית ואז מנשנשים אותו בסוף, ושמעתי גם על כאלה שנוגסים בגביע מלמטה ויוצרים חור קטן דרכו אפשר לשאוב את הגלידה שנמסה וירדה למטה.
האגדה מספרת שקצת אחרי שהגלידה הגיעה לארצות הברית והפכה לקינוח אהוב ופופולארי, עמד מוכר גלידה באחד הירידים והיתה לו בעיה- נגמרו לו כוסות הנייר שבהם הגיש את המנה. לצידו היה מוכר וופלים שלא כל כך הצליח מכיוון שמזג האוויר היה חם מאד ולקוחות העדיפו גלידה מאשר וופל. החליטו השניים לחבור כוחות, וכך נולדה ה"גלידה בגביע". לסיפור הזה אין הוכחות, ובאותם ירידים נכחו תמיד מעל 500 מוכרי גלידה, אבל האגדה נשארה ,וכך גם הגלידה בגביע.
לפני שישים שנה מנחם רוקח הקים מפעל לוופלים ועוגיות, שעבר ב1990 למשכן חדש ומודרני ברמלה. לכבוד יום המשפחה הוזמנתי להתרשם בעצמי ממאחורי הקלעים של ייצור המתוקים הכייפיים האלה, של מפעל "מן", ולטעום ישירות מפס הייצור. ומה הקשר ליום המשפחה? המפעל מנוהל על ידי שלושה דורות של המשפחה המייסדת, ולמעשה, גם צוות העובדים כבר הפך בעצמו למשפחה, כשכל אחד רושם לפחות עשרים שנות עבודה והיד עוד נטויה.
