בילדותי הרחוקה הסבתות, ולא משנה מאיזה עדה, הטיפו לנו תמיד ש"אסור לשתות מים אחרי אבטיח", שאם נבלע מסטיק הוא ידבק לנו מבפנים לנצח, ושבחורף לא כדאי לאכול גלידה כי נצטנן.
אז מה עושים? בחנויות המכולת היה הפתרון האולטימטיבי "גלידה חמה". מדובר היה בגביע שבתוכו בערך כפית של מילוי מרנג ועליו ציפוי "צימקאו" כלשהו. כל העסק עמד חשוף על שולחן המכולת כך שכשהגענו לאכול אותו, הוא כבר היה רך, איבד את הפריכות ואת רוח החיים, והיה משהו די מסטיקי ולא ברור.
לאנשים הנמנעים מגלוטן, בין אם מסיבות בריאותיות או מסוג התזונה שלהם, יש קושי רב למצוא מוצרים נטולי גלוטן, בעיקר במחלקת המתוקים. בשנים האחרונות ישנה מודעות רבה לצורך במוצרים כאלה והחידושים תמיד מתקבלים בברכה.
חברת "גילרו" מייצרים באמצעות טכנולוגיות ייחודיות, סידרת מוצרים בשם "עלמה" שכולה מתוקים מפנקים מחומרי גלם מעולים ללא גלוטן.
ברשת מסתובבות כל כך הרבה תמונות וכל כך הרבה סרטונים של עוגות ומאפים מעוצבים, שהם עושים חשק לכולנו להתחיל ולעצב בעצמנו. הבעיה היא שלא כולנו אמני קישוט עוגות והרבה פעמים ניתן לראות שקיות קרם מתפוצצות, זילופים שפונים לכל מני צדדים וכיתוב שנראה כמו כתב פרעוני קדום.
האגדה מספרת שביריד אמריקאי אחד למוכר הגלידה נגמרו הכוסות והוא פנה לדוכן הסמוך שבו מכרו וופל, לעזרה. זה הסיפור שמסתובב על "איך הומצא גביע הגלידה". אם זה נכון או לא, גלידה בגביע היא הכיף האולטימטיבי מכיוון שבמקום להתעצב שנגמרה הגלידה, יש לנו עדיין גביע מלא וספוג בטעמים, מעין שניים במחיר אחד. אז יש כאלה שמלקקים את הגלידה עד גובה הגביע ואז מתחילים לכרסם אותו ולאכול במקביל, יש כאלה שאוכלים מתוך הגביע בעזרת כפית ואז מנשנשים אותו בסוף, ושמעתי גם על כאלה שנוגסים בגביע מלמטה ויוצרים חור קטן דרכו אפשר לשאוב את הגלידה שנמסה וירדה למטה.
האגדה מספרת שקצת אחרי שהגלידה הגיעה לארצות הברית והפכה לקינוח אהוב ופופולארי, עמד מוכר גלידה באחד הירידים והיתה לו בעיה- נגמרו לו כוסות הנייר שבהם הגיש את המנה. לצידו היה מוכר וופלים שלא כל כך הצליח מכיוון שמזג האוויר היה חם מאד ולקוחות העדיפו גלידה מאשר וופל. החליטו השניים לחבור כוחות, וכך נולדה ה"גלידה בגביע". לסיפור הזה אין הוכחות, ובאותם ירידים נכחו תמיד מעל 500 מוכרי גלידה, אבל האגדה נשארה ,וכך גם הגלידה בגביע.
