"מיקה שלי" – אהבה בין מלחמות.

כשמדובר בעניינים שבלב, דומה שלא משנה באיזה תקופה נמצאים, האם מדובר בימי הבינים, בעתיד או בין מלחמות, ובישראל תקופות של "בין מלחמות" לא חסרות.

בתאטרון הלאומי "הבימה" מוצג בימים אלה המחזה "מיקה שלי" שמבוסס על שירי יאיר רוזנבלום.

העלילה עוסקת בתקופה שבין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, ובקבוצה של נערים ונערות, שרק לפני דקה קנו וופלים אחד לשני, ועכשיו הם לבושי מדים, יוצאים לקרב שממנו לא יודעים אם יחזרו.

(כל התמונות בפוסט זה באדיבות התאטרון הלאומי "הבימה")

גיבורת הסיפור היא מיקה (בתפקיד מתחלף של יובל דיין ועמית פרקש). למיקה יש חבר בשם גידי (תפקיד מתחלף של  נדיר אלדד ודור הררי), יש אבא אלמן (יעקב כהן) ויש חלום, לשיר בלהקה צבאית. למיקה גם יש חברה טובה – נועה (תפקיד מתחלף של מאיה שואף ורוויטל זלצמן) שגם לה יש חבר, בחור בשם ארי (מתן שביט).

כשמגיע הזמן להתגייס, כל אחד מבני החבורה נוהג אחרת, ה"מורעלים"  כמו ארי, גידי וחברים נוספים, לעומת אלישע (דורון ברוקמן) שמסרב להתגייס ובהמשך מגלים מהם מניעיו, וגם מיקה, שלא מתקבלת ללהקה הצבאית ולכן מוותרת על השירות ונשארת לעזור לאביה במכולת המשפחתית.

תמימות הנעורים נסדקת בזמן המלחמה, כשגידי נפצע וסובל מהלם קרב, מה שגורם לו לברוח לאמריקה, כשהוא משאיר מאחוריו את מיקה וגם את אימו החרדתית (תפקיד מתחלף של מיקי קם ואורנה רוטברג), וארי שבנתיים כבר הקים משפחה, מחפש גם הוא מזור לנפשו הפצועה, וחוזר בתשובה, מה שמפריד אותו מאשתו נועה וגורם לו להבין שהיה מאוהב במיקה כל הזמן הזה.

שיריו של רוזנבלום הם פס הקול של המחזה, והם משתלבים בעלילה. כך ההצגה נפתחת עם "שיר של יום חולין", בימים התמימים שלפני המלחמה, עוברת דרך "יש לי אהוב בסיירת חרוב" שמקבל כאן אינטרפטציה חדשנית ונועזת ששופכת אור חדש על השיר, חולפת על פני המלחמות עם שירי להקות צבאיות כמו "גבעת התחמושת" ו"שירו של צנחן" והאובדן הגדול – ביצועים מרטיטים של "מה אברך" ("הנער הזה – עכשיו הוא מלאך. לא עוד יברכוהו, לא עוד יבורך.אלוהים, אלוהים, אלוהים לו אך ברכת לו – חיים.") ו"על דעת המקום" שלא השאיר עין אחת יבשה באולם. וסיום גרנדיוזי עם "שיר לשלום".

המחזה משלב עצב וצחוק, כשעל החלק הקליל יותר אחראים הדיאלוגים של יעקב כהן ומיקי קם (או אורנה רוטברג), עם ציטוטים כמו "שולחן בלי זיתים זה כמו בית קברות בלי מתים" או כשיעקב כהן אינו מבין איך גולדה יכולה להיות ראש ממשלה מכיוון שהיא אישה, משיבה לו קם "אם אפשר רמטכ"ל בלי עין, אפשר ראש ממשלה בלי זין!".

יאיר רוזנבלום סיפר בראיון, שבזמן כתיבת "שיר לשלום" עלתה לו האסוציאציה של "שיער" ואכן גם במחזה זה יש רפרנסים רבים ל"שיער" כמו סצינת חיילים חובשי קסדות שנעלמים בחשכה בצעדים קצובים, חייל שמתחלף עם חייל אחר כדי שיוכל לנסוע לבקר את חברתו, ושנפגע כשהחייל שנסע לא מספיק לחזור בזמן, וכמובן סצינת הסיום, שמתכתבת עם סצינת בית הקברות של "שיער" ו"תנו לשמש יד", עם התחלת "שיר לשלום" – "תנו לשמש לעלות, לבוקר להאיר".

וכמו שבסרטים יש לפעמים הפתעות לאחר הסיום, גם ב"מיקה שלי"  לאחר הסיום ה"רשמי" של ההצגה יש חלק נוסף שבו כוכבי המחזה שרים מחרוזת שירי להקות צבאיות באווירה קלילה שגורמת לקהל להצטרף לשירה ולקצב.

אורך ההצגה כשלוש שעות כולל ההפסקה, ולאורכה אנו מרגישים שאנו עוברים את מסע ההתבגרות של הנוער הישראלי בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים, והדילמות הרבות שמלוות אותם בין אהבה למלחמה.

המחזה משלב רומנטיקה, דרמה, הומור, והרבה נוסטלגיה עם רצף שירים שלא נס ליחם.

הבימוי הוא של משה קפטן, והמחזאי הוא גדי ענבר.

לפרומו ניתן ללחוץ כאן.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.