פילומנה ב"הבימה" – היפיפה והיחפנית.

המחזה "פילומנה " מוצג מזה כמה חודשים על קרשי התאטרון הלאומי "הבימה" . זהו מחזה מאת אדוארדו דה פיליפו בנוסח העברי ובבימוי של רוני פינקוביץ.

העלילה מתרחשת בנאפולי, בביתו של איש עשיר בשם דומיניקו סוריאנו (נתן דטנר), שלפני עשרים וחמש שנה היה לקוח של זונה בשם פילומנה מרסורנו (לימור גולדשטיין), ואז החליט לגאול אותה ולקחת אותה מבית הבושת לביתו. הבעיה שבניגוד למה שמוכרים לנו בסרט ההוליוודי "אישה יפה" – שבו גבר עשיר מתחתן עם זונה ששירתה אותו והיא הופכת ל"ליידי" , כאן הזונה אמנם כבר לא במקצוע, אבל היא גם לא ממש אישה מכובדת. היא מתגוררת עם דומיניקו כמאהבת, וגם כמו שהיא טוענת, כמשרתת (למרות שיש משרתים רשמיים בבית שמעורים מאד במה שהולך שם- רבקה זוהר המקסימה כ"רוסאליה", רוברט הניג כ"אלפרדו" ושיפי אלוני המבדחת כ"לוצ'יה" ).

כאחת שמגיעה מהרחוב, יש לפילומנה גם חוכמת רחוב, ובעזרתה היא מחבלת תחבולות כיצד להעלות את מעמדה בבית, מאישה מוחזקת לאשתו החוקית של דומיניקו, ואנו גם מגלים למה- מסתבר שמהלקוחות השונים נולדו לפילומנה שלושה בנים, שהיא מפרנסת באמצעות גניבה מדומיניקו, והיא רוצה שישאו את שם משפחתו ויקבלו מעמד מכובד.

ולמה נזכרה אחרי עשרים וחמש שנים?  מכיוון שעכשיו נכנסה לתמונה דיאנה (הגר טישמן) הצעירה והיפה, המאהבת החדשה של דומיניקו, שלא רק שמאיימת על מקומה, אלא גם אמורה להנשא לדומיניקו.

אז מה עושה חתולת רחוב? מעמידה פני גוססת, ומבקשת כבקשה אחרונה שדומיניקו ישא אותה לאישה. הוא מתפתה ומתחתן איתה, ואז היא "קמה לתחיה" וזה המקום שבו מתחילה ההצגה, במריבה הגדולה בין הנשואים הטריים, כשדומיניקו מבין שסידרו אותו ושהוא התחתן עם פילומנה והיא לא מתה.

לתמונה נכנס עורך דין (דב רייזר) שמבהיר לפילומנה שהיא לא באמת ניצחה, ואז אין לה ברירה אלא להכניס לתמונה את שלושת בניה, (שפי מרציאנו כאומברטו, ניר זליחובסקי כריקרדו ודניאל סבג כריקרדו) , ולהסביר להם מיהי, ועל הדרך גם להפיל פצצה על דומיניקו – "דע לך שאחד מהם הוא הבן שלך אבל אני לא אגלה לך מי, כדי שתנהג בשלושתם כשווים".

מכאן מתחילה סאגה מבדחת במיוחד כשריקרדו מנסה לברר מי הבן האמיתי שלו, על ידי מציאת תכונות משותפות עם כל אחד ואחד מהבנים (ועל הדרך גם פוצח בשירה איטלקית מרהיבה), פילומנה שומרת את כל הקלפים לעצמה, ומצב הזוגיות של שני הגיבורים לא ברור עד הרגע האחרון.

(כל הצילומים בפוסט הם באדיבות "הבימה" – קרדיט לז'ראר אלון).

המחזה נע בין דרמה לקומדיה, כשעיקר הקטעים המבדחים מגיע מכיוון המשרתת הצינית רוסאליה, וההומור הפיזי של שיפי אלוני. השאלה שמהדהדת לאורך המחזה היא האם גניבה, התחזות ורמייה הם לגיטימיים כשהם כל הכוח שיש לאישה במעמד נמוך מול גבר חזק?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.