"קח את אבא שלך ולך לעזאזל"- הבימה.

כשרמי ורד טיפל באביו אחרי אירוע מוחי קשה, אחת התחנות היתה מחלקת השיקום בבית חולים, ושם קיבל ורד את הסטירה לפנים- כשראה איך מנסים בכל דרך להפטר מאביו, כי הוא "תופס מיטה של צעיר שעוד יש לו סיכוי" וכי המחלקה מפוצצת מחולים.

ורד התכוון לכתוב מכתב נזעם, אבל יצא לו מחזה. גיבור המחזה הוא עמי קינן (אבי קושניר) שמאז בר המצווה שלו לא ראה ולא שמע מאביו שנטש, ועכשיו בגיל 54, בדיוק שבוע אחרי גירושיו והתחלת מערכת קשרים עם גרושה לוהטת בשם יעל (הגר טישמן), הוא מקבל טלפון שאביו (אורי אברהמי) עבר שבץ מוחי ועליו לרוץ ולטפל בו בבית החולים. כשהוא מגיע לשם הוא פוגש במציאות הקשה של צפיפות לא הגיונית בחדרים, כשהוא מכיר את השותפה בעל כורחה- רחל ריכטר (תמי ספיבק) שגם היא מאושפזת, והבת שלה לימור (ריקי בליך) לא יודעת מה לעשות קודם כי יש לה שפע צרות משלה, את צוות העובדים של בית החולים- האחות הרחמניה באמת, והתמימה שעוד לא מכירה את המערכת- חגית (הילה שלו), את העובדת הסוציאלית זיוית (שיפי אלוני) שכבר מזמן איבדה את הידיעה שתפקידה לעזור לחולים, ועכשיו היא בעיקר עוזרת למערכת, ואת הרופא ד"ר שלום (רוי מילר) שרק רוצה לרוקן את המחלקה לפי כמות קבועה מראש ולא ממש מעניין אותו מצבם של החולים, שאליהם הוא מתייחס בפטרונות.

עמי מגלה באיחור שהוא הוחתם על אפוטרופוסות שמפילה עליו את כל האחריות על אביו, ושעכשיו הוא לכוד באיומי הוצאה לפועל במידה ולא יממן את הטיפול באביו, שבעבודה שלו לא מתחשבים במצבו המיוחד ומפטרים אותו, ושה"וועדה" שאמורה לשקול אם יש התקדמות כלשהי אצל אביו, שתאפשר לו להשאר בשיקום, היא למעשה ניירת בלבד ורק לפרוטוקול.

הדרך היחידה שעוד יש לו היא לטעון לניכור הורי, כפי שמייעצת לו העובדת הסוציאלית, אבל כאן נכנס החלק הרגשי, האם ניתן לגשר על העלמות של ארבעים שנה בעזרת החלפת חיתולים לאב חסר אונים?

התפאורה מינימליסטית ובנויה בעיקר מווילונות של בית חולים, שמוזזים לכאן ולכאן כדי ליצור חללי הופעה שונים- חדר החולים, הבית של עמי, משרדה של העובדת הסוציאלית ועוד, והבחירה בקומדיה מציגה את המציאות הקשה של מערכת הבריאות הישראלית, באמצעות שנינות והפסקות קומיות, כדי להמתיק את הגלולה (המאד מרה, תרתי משמע).

אבי קושניר נותן את עצמו בכל דמות שהוא מגלם, וגם כאן ישנן המחוות ה"קושניריות" המוכרות, ריקי בליך נעה בין הטרגי להומור העצמי, שני ההורים המבוגרים הם השיקוף של מצד אחד העול שמוטל על ילדיהם בהעדר כל עזרה מהמדינה, ומצד שני הביטויים ההומוריסטיים שלהם שמוכיחים שהם לא רק "גוף ששוכב על המיטה ועושה צרכים שלוש פעמים בחמש דקות לתוך החיתול" אלא יש להם גם אישיות ומודעות עצמית.

(הצילומים בפוסט זה באדיבות התאטרון הלאומי "הבימה")

כל הדמויות מייצגות לא רק את עצמן אלא הן נציגות של תפקידים חברתיים, ובדרך המוגזמת של התאטרון, מוחות על המציאות.

המחזה "קח את אבא שלך ולך לעזאזל" מוצג בתאטרון הלאומי "הבימה".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.