המחזה LOVE LOVE LOVE – על שם השיר הידוע של הביטלס ולא בכדי – השנה היא 1967- האדם הראשון עדיין לא דרך על הירח , אבל הרוח המריאה גבוה- אל החופש. דור ילדי הפרחים פועם במלוא עוזו- סקס, סמים ורוקנרול במובן המילולי של המילה.
בדירה בלונדון נמצאים שני אחים- הנרי (יואב דונט) וקנת (עידו ברטל) – אולי אחים אבל האחד הוא היפוכו של השני, הראשון שמרן, אוהב מוסיקה קלאסית וסדר, ולא נוגע בסמים כי "זה לא חוקי". השני סטלן בטלן שמסתובב חצי עירום, שותה ומעשן ושמח מאד על כל הבלגאן מסביב. לתמונה נכנסת סנדרה (אסנת פישמן)- בחורה קלאסית של התקופה, כולל החופש המיני, השתיה והסמים, שמשום מה התחילה לצאת דווקא עם הנרי המרובע, אבל מהר מאד גילתה את מי שלדעתה יותר מתאים לה- אחיו קנת. להנרי אין ממש סיכוי והאמת, כשאנו צופים בדמויות ובאינטרקציה בינהן אנו מבינים שגם בלי קנת בתמונה, הזוגיות הזו בין נערת הפרחים והחנון, לא היתה שורדת הרבה.
(התמונות באדיבות "הבימה")
עשרים ושלוש שנים אחר כך, הבמה הסתובבה ואנו בתפאורה חדשנית יותר, ובעיקר בורגנית יותר, כשהנרי כבר לא בתמונה, וקנת וסנדרה נשואים וגם הורים לשני ילדים מתבגרים- רוז ( הילה שלו) וג'יימי (שפי מרציאנו). התאריך הוא יום ערב יום הולדתה השש עשרה של רוז, והיא חוזרת מקונצרט בו ניגנה, אליו ההורים בקושי הגיעו בזמן, והיא הקלאסיקה של הנוער המתבגר והמדוכא- היא מאוכזבת מהוריה, היא מגלה שהחבר שלה בגד בה, ונמאס לה מכולם. על הרקע הזה סנדרה עסוקה בלהיות אשת קריירה כמו שרצתה מצד אחד, ומצד שני מנסה להיות האם המושלמת שהכינה עוגה ליום ההולדת של הבת ומתעקשת לחגוג לה בדיוק בחצות, ובצד השלישי יש גם את ההאשמות של בעלה קנת שהיא בוגדת בו עם חבר למשרד, מה שיוצר בלגאן משפחתי עם ווידויים שאחריהם אין דרך חזרה. דמותה של סנדרה בתקופה זו עדיין מראה קצת ניצוצות של הסיקסטיז באקטים כמו שכנוע הילדים (בני 16 ו14) לשתות ולעשן , אבל הבורגנות כבר מתחילה להשתלט.
2011- במה שלישית מעוצבת כדירה מודרנית עם גן. בדירה מתגוררים קנת, גבר בוגר בן 42, גרוש ובזוגיות לא ברורה, והבן הצעיר ג'יימי שסובל מתופעות גופניות כמו גמגום וכפייתיות, כפי הנראה כתוצאה מטראומות עבר. לדירה מגיעה רוז, עכשיו אישה בת 37 שמכנסת את שני הוריה, כשסנדרה היא עכשיו מה שיכל להיות מכונה "מילפית" עם שיער מעוצב, סיגריות וחוש הומור ציני ומחודד, כדי לבקש מהם לקנות לה דירה, מאחר ו"שמעתי לכם ואין לי כלום".
הקלישאה אומרת שלא משנה מה נעשה, תמיד הילדים יאשימו אותנו. מישל פייפר השחקנית אמרה שהדבר הכי טוב שהיא עושה עבור ילדיה הוא לחסוך כסף כדי שיוכלו ללכת לפסיכולוג ולהאשים אותה בכל הרע שגרמה להם בזמן גידולם.
רוז חושבת שמגיעה לה דירה על חשבון חסכונותיהם של ההורים בטיעון ש – "אתם לא שיפרתם את העולם, אתם קניתם אותו" – ילדי החופש והפרחים הפכו לבורגנים שיותר מתעניינים בחיים נוחים, טיולים בעולם ויין טוב. בכך היא מציגה את הדילמה של דור הY – דור שחי בעולם שבו מחירי הדיור והמחיה מרקיעים שחקים וגם אם עובדים כל הזמן, זה אף פעם לא יספיק לבית או לחיים שקטים. ההורים מצד שני אמנם מזדהים עם מצוקתה אבל מתנגדים ל"מלון אמא" שבו ילדיהם לעולם לא יוצאים לעצמאות וסמוכים על שולחנם לנצח בזמן שהם שקועים בהעלאת סטטוסים לפייסבוק.
ברטל מפליא ללהטט בין הסטלן ארוך השיער לאיש המשפחה המעונב שמתענג על יין יקר, ופישמן ממשיכה את הדמות שגילמה במחזות אחרים- "יחסים מסוכנים" ו"חיזור גורלי" של סוג של ביץ' חדת לשון. הדמות הכי אוניברסלית היא רוז, שאולי תקועה בילדותה בשנות התשעים עם הורי בייבי בום אבל לא שונה מנערות מתבגרות רבות שחיות בדרמה ומתפדחות ממה שההורים עושים או אומרים.
המחזה הוא של מייק ברטלט ותורגם על ידי ירון פריד. הבימוי הוא של משה קפטן והמוסיקה שתופסת חלק משמעותי מאד במחזה, היא של דניאל סלומון.
ההצגה מוצגת על קרשי התאטרון הלאומי הבימה.